בלעדי:התענוג

אריך אנפין - התענוג שבנפש

 הוא נוצר ממילוי החוסר, בורא נפשות רבות וחסרונן, בגשמיות אדם רעב נהנה לאכול, אחרי שהוא שבע אם תתן לו לאכול כבר לא יהנה מזה. אם לא היה חיסרון לא היינו מתענגים, כי[1] תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכך האדם עולה ויורד בעבודת השם יתברך כדי שיהיה תענוג שהוא עיקר עבודת ה', והיות וכל דבר חושק ומתלהב לחזור לשורשו להידבק שם, לכך הנשמה מתלהבת תמיד להידבק בשורשה למעלה על ידי חשק בתורה ובעבודת ה', ואולם אם היה האדם מתלהב תמיד היה מתבטל ממציאותו כמו קודם עולם התיקון, לכך תיקן ה' יתברך שיעסוק האדם לפעמים בצרכי הגוף, אכילה ושתייה, ומעט להתעסק בצרכי פרנסתו, ועל ידי ביטולו מעבודת ה' בזמנים אלו תנוח הנשמה, והכח השכלי יתחזק לחזור ולעסוק בעבודת השם יתברך.

אם כן צריך להכיר טובה לחיסרון דאילמלא הוא, לא היה תענוג. ולדוגמא כמה תענוג יש בשבירת קושיה וכשמתנוצצת ההבנה, מילוי החוסר נותן את התענוג, לכן חייב שיהיה בבריאה חוסר שאם לא כן לא יהיה תענוג. וכמ"ש בגמרא (בבא מציעא פ"ד) אחר שנפטר ריש לקיש היה רבי יוחנן מצטער מאד בחסרונו, בא ר' אלעזר וישב בצידו במקום ריש לקיש, וכל הלכה שהיה ר' יוחנן דורש היה מביא לו ר' אלעזר תנא דמסייע, ועם כל זה לא הוה ניחא ליה לר' יוחנן בזה, ואמר לו אני רוצה תלמיד כריש לקיש דהיה מקשה לי כמה קושיות והייתי מוכרח לתרץ לו על פי סברות שהייתי מחדש באותה הלכה, וממילא רווחה שמעתתא בידן, אך אתה אומר לי תנא דמסייע לך, וכי אני לא יודע שיפה אמרתי. סוף דבר נפטר רבי יוחנן מצערו על ריש לקיש.

תענוג חתן וכלה כמשל על יחוד חדש לקב"ה

[2] וכלה הם סמל השמחה והתענוג והפסוק אומר "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה ס"ב, ה') מדמה את עם ישראל לחתן וכלה העומדים להתייחד, וכך צריך האדם ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל יום יחוד חדש כמ"ש "יהיו דברי תורה חדשים בעיניך" והעובד בבחינה זו נקרא הולך ממדריגה למדריגה ומבחינה לבחינה ומיחד בכל יום יחוד חדש. וזהו מה שעשה משה בארבעים יום שעלה להר סיני לומד ושוכח[3] רצה לומר ששוכח התענוג שמפני שתענוג תמידי אינו תענוג עד שנתנה לו התורה ככלה לחתן דהיינו שניתן לו הכח שילך בכל יום ממדרגה למדרגה ובכל מדרגה ועלייה חדשה נעשה תמיד בחינת כלה יחוד חדש והוא תענוג גדול "כמשוש חתן על כלה". דהיינו כמו שחתן מוצא בכלתו כל יום ענין חדש ומכיר בה בכל יום תכונה חדשה שהוא אוהב ומעריך, כך צריך אדם למצוא טעם חדש בכל יום בדברי תורה ולא לשקוט על שמריו, החידוש יוצר את התענוג, והשגרה תכהה אותו עד שיתבטל. כך בתפילה צריך למצוא כל פעם נקודה חדשה להתבונן בה ולא יעשה תפילתו קבע[4], וכן גם לא יתן לרגילות לתפוש את מצוותיו, וכגון זה יצאנו כל החברים למסוק זיתים לפני חנוכה ובשמן שעשינו הדלקנו את נרות החנוכה והיה בזה הרגשה אחרת לגמרי, ולמדנו מזה שההכנה למצוה יכולה להפוך את המצוה לאיכותית יותר ומיוחדת.

אין מעשה בלי תענוג או לפחות צפיה לתענוג

 הוא המניע העמוק ביותר בנפש, ולכן חשוב להפנים את התובנה שלא תתכן  עבודה רצופה בלי תענוג או ציפיה לתענוג, וכשהמניע הוא כוחות ההתמדה בבחינת מצוות אנשים מלומדה, אזי עתידה העבודה במוקדם או במאוחר להיפסק ולהיות מוחלפת בקליפה ששם תשלום התענוג הוא במזומן ולא באשראי. לכן כשעושה מצוה ישתדל לעשותה לשמה, ויחשוב בלבו פנימיות המצוה, ואז יהיה לאותה מצוה נשמה, כי במעשה שעושה הוא כמו גוף שעושה אותה על ידי איברי הגוף נעשית חומרית, ובמחשבתו ברמיזה ומכוון בה אז נותן לה נשמה, ויהיה לה לאותה מצוה גוף ונשמה, גוף מהמעשה ונשמה מהמחשבה, וקונה מלבושים שקראום חז"ל חלוקא דרבנן[5], מהמעשה, מהדיבור ואחד הזך ביותר מהמחשבה.

ככלל אפשר לומר שכוחה של הקליפה הוא שהיא נותנת תענוג מידי, ונקודת התורפה של הקדושה כשאין היא משכילה לייצר תענוג אלא רק בהבטחות עתידיות. והתרופה לכך היא להבין שתענוג הקליפה הוא כשותה מים מלוחים שאך מגביר את הצמאון, ולמצוא דרכים להתענג על ה' באמצעות מצוותיו.

 חוזר בתשובה הוא צריך להחליף את התענוג של הקליפה בתענוג דקדושה, שאחרת "אש התשובה" תדעך, לכן אם אדם לא נהנה מעבודת השם שלו או שהוא אינו מצפה לתענוג עתידי הרי שלא יהיה מניע לעבודת השם שלו, וזה מה שכתוב "אז תתענג על ה'", דהיינו יש ענין ויכולת להתענג על ה' בעולם הזה, ומזה נבין מדוע מרע"ה התפלל כל כך תפילות על החיים אף שבודאי ידע ששכרו בעוה"ב הרבה מאוד, והטעם בזה: אף שתענוג עוה"ב שעה אחת יותר גדול מכל חיי העוה"ז ניתן להתענג בעוה"ז כמו בעוה"ב בבחינת (ברכות יז) 'עולמך תראה בחייך', כי הצדיקים הגדולים זוכים להתענג בתענוג עולם העליון אף שהם בעוה"ז. ומזה מובנים דברי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א - בבאור כלל חובת האדם בעולמו): יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם.

הערת המגיה: להתענג על ה' אין לו תופעות לואי הרסניות, אלא תענוג בונה ובריא בגוף ונפש, והתענוג בכל דבר הוא הניצוץ האלוהי המחייה אותו, ואהבת ה' הנסתרת לאדם, כמ"ש "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", בתוך התענוג מסותרת אהבת ה'.

היצר הרע בא באיצטלה של קדושת יתר

 אנשים נופלים בעבודת ה' כאשר אין להם תענוג מהעבודה, יתר על כן פעמים שהיצר הרע בא באיצטלה של קדושת יתר בחומרות יתרות יותר ממה שכלי האדם יכולים לשאת, וכתוצאה מכך הוא נופל מדרגתו, וככל שהדרגה גבוהה יותר הנפילה ממנה כואבת יותר (ולפעמים לא רק לאדם הנופל אלא גם לסביבתו). וכיון שתכלית האדם בעוה"ז הוא להיות בדבקות ובתענוג רוחני, לפעמים צריך להוריד קצת חומרות (ההדגשה היא על חומרות ולא על עיקר הדין ח"ו) כדי שלאדם יהיה תענוג מהעבודה. ודבר זה צריך רגישות גבוהה כי מצד אחד המחמיר מנסה לקיים את רצון השם בהידור וצריך מצד שני להרגיש מתי החומרות מפילות אותו משמחת הדבקות.

הכמיהה לתענוג מפעילה את הנפש, ובלעדיה היה העולם סטטי

 הוא השורש שמפעיל את הנפש, לכל נברא יש בשורשו את הכמיהה לתענוג שאיפה זו היא המניעה את הנפש, ללא שאיפה זו הבריאה היתה סטטית – דוממת, וכך גם האדם ללא שאיפה לתענוג לא היה עושה כלום. כשאנו אומרים תענוג, זה יכול להיות תענוג גשמי או רוחני, ובלעדיו אדם לא ינקוט אצבעו. ולכן[6] היה תחילת בריאת כל המציאות בתכלית החסרון בתחילה[7], כדי שבהשלמת החיסרון יתגלה נועם זיו הטובה והתענוג, ורמז לדבר הוא יצירת האדם ממקום שפל ונמוך שבא ממעבר השתן אל מעבר השתן, טיפה סרוחה במקום חשוך ואפל, ואח"כ בעוה"ז שש ונהנה מעלייתו וטובתו, ואם לא היה נברא מהתחלה חסר, לא היה נהנה משלימותו כלל ולא היה מתענג מטובתו מאומה, וזהו ענין כל החסרונות והמיעוטים שיש בעולם כי על ידי זה נעשה מוכן ומוכשר לקבל טובתו וברכתו של המאציל, ונהנה ומתעדן בנועם זיו אורו, אשר משפיע בו ומשלים אותו אח"כ.

           התענוג נגרע כאשר הוא שגרתי

תענוג  תמידי לא מקרי תענוג, אף שבתחילה היה תענוג גדול אם יהיה שגרתי ימאס, ועל כן החכם עיניו בראשו יזהר בדברים החשובים לו לא להפוך את התענוג לתמידי פן ימאס בו, וכך גם בעבודת השם צריך לפתח כל הזמן התחדשות שלא תהיה שגרתית.

ילד שמגלה את העולם הוא בתענוג עצום, כי הכל חידוש בעבורו, כך גם אדם שמגיע למקום בפעם ראשונה הוא חש התענינות יותר ממי שרגיל לבוא לאותו המקום, ולכן שנות הילדות בדרך כלל נחרטים בזיכרון כזמן נעים ומהנה (זאת כמובן שלא ארעו לו באותה תקופה דברים חריגים לרעה) משום שאצל הילד הכל חדש וקולט הרבה רשמים (ולכן אנחנו שמחים לפגוש חברים מימי הילדות ולעומת זאת שכנים שלנו שאנו חיים לידם 15 שנה אם תהיה פגישת מחזור של בנין אף אחד לא יבוא).

בפועל אנו רואים כי השגרה של הדברים הנפלאים ביותר גורמת לשעמום ולחוסר ענין, לכן חיי נישואין על פי התורה בנויים עפ"י המחזור של האישה, שבועיים פירוד ושבועיים בקירוב כדי לשמר את "אש התענוג" ביניהם.

העובדה שנראה שהרע מתחזק – מלמדת ששלמות יותר גדולה רוצה להתגלות

 האדם היהודי להשלים את חסרון הבריאה. ומה[8] שנראה שהרע מתחזק – זה מלמד ששלמות יותר גדולה רוצה להתגלות. כי כשרצה ה' יתברך לגלות את שלמותו - צריך היה שיגלה בתחלה חסרון גדול מאוד, כי אי אפשר להבין את השלמות בלי שניכר החסרון שקודם לו, שהשלמות מתקן אותו. וככל שהחסרון הוא יותר גדול כך צריך להתגלות כח יותר שלם לתקנו, ואיתו תענוג יותר גדול. ואם תאמר – עדיף היה אם לא היה חסרון, והיה מלכתחילה הטוב שעתיד להיות בסוף. אלא שלמות אין פירושו טוב סתם, אלא - תיקון חסרון. ואם לא היה חסרון - לא היה מתגלה שלמות, אלא טוב. אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב (כי הוא שגרתי ונהיה משעמם), אלא בשלמות.

לכאורה אנו רואים אנשים צמים ומסתגפים האם גם להם יש איזשהו שאיפה לתענוג? איזה מין תענוג יש לאדם שצם או מסתגף? התשובה היא כי אדם מוכן לוותר פה בעולם הזה כדי שיקבל שכר בעולם הבא, כיוון שמובטח לו הנאות לעתיד לבוא, גם זה נכלל בשאיפה לתענוג. וזה מה שמובטח לצדיקים "ונהנים מזיו השכינה". כי הוא עונג כל העינוגים וסוף כל ההנאות אשר מעולם ועד עולם.