עלייה להר הבית איסור גמור

המשפיע האגדי מירושלים, הגה"ח רבי משה ובר ע"ה שמונה על-ידי הרבי הרי"צ למשרת משפיע בישיבת 'תורת-אמת' ונפטר בשנת תש"ס, היה הנחשון שעמד בפרץ, כאשר נלחם ללא-חת בכל אותם ניסיונות ההכשלה ההמונית שנעשו על-ידי גורמים שונים, שארגנו את העלייה להר-הבית, בניגוד מוחלט לדעת ההלכה, כפי שהיא הובעה על-ידי פוסקי-הדור האחרון.

מייד עם שחרורו של הר-הבית, בחודש אייר תשכ"ו, החלה לפעול תנועה בשם 'נאמני הר-הבית', שקראה לציבור הרחב לעלות להר בהמוניו. הרב וובר, שנחשב גם ללא קשר לכך לשגרירו של הרבי ולמביא דברו בקרב חוגים רבים בציבור החרדי הכללי, ובמיוחד בקרב חוגי העדה החרדית בירושלים, סבב באותן שנים בכל בתי הרבנים, ראשי-הישיבות ופוסקי ההלכה והחתים אותם על 'קול קורא', בו הם הביעו את דעתם ההלכתית הנחרצת, השוללת מכל וכל את העלייה האסורה להר, הכרוכה באיסורי כרת חמורים.

בד בבד, הזמין המשפיע הרב וובר ע"ה שלט מאיר-עיניים, שהסביר בשלל שפות את חומרת האיסור הכרוך בעלייה להר בזמן הזה. בנוסף לכך, הוא מימן משמרות של שומרים שעמדו בתוך ביתן מיוחד שהקים בתחתית ההר. תפקידם של השומרים היה להסביר בדרכי נועם לכל מי שניסה לעלות ההרה, שהדבר נוגד את דעת ההלכה.
מסתבר שלפרובוקציה לה היינו עדים השבוע, היה תקדים בשנים עברו. גורמים שונים החלו להפיץ באותן שנים, שמועות עקשניות שגרסו שדעתו של הרבי נוחה מהעלייה להר, וכי הוא מעודד את הדבר וקורא לחסידיו לעשות כן.

הרב משה וובר, שהדבר היה בנפשו, נחרד עד עמקי נשמתו. הוא נחפז לשלוח מכתב למזכירות הרבי, בו ביקש כי דעתו האמיתית של הרבי תובהר לרבים, ותשים קץ לחרושת השמועות המזויפות. תגובת הרבי לא איחרה לבוא. היא הגיעה באמצעות מכתב שמוען לביתו של הרב וובר בירושלים, בו מובהר באופן חד-משמעי, כי הרבי אינו נוטל אחריות על הנאמר בשמו, וכי דעתו בנידון מעולם לא השתנתה.

בשנים האחרונות חודשה הפעילות בנושא על-ידי קבוצה מתלמידיו של הרב וובר. בעקבות פנייתם לפוסק הרב יוסף-שלום אלישיב מירושלים, קרא הרב אלישיב לרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, והורה לו לחדש את מסורת השמירה בפתח ההר ולהחזיר את השלט הקורא לתיירים ולמבקרים במקום להימנע מלרמוס את ההלכה היהודית באמצעות עלייה אסורה להר בזמן הזה. בזמן הזה