החסידות והפאות

הגרי"ז אמר לו שכיון שאשתו מבית שבו מקובל ללכת עם פאה ( משפחת שכטר המפורסמת )
שלא יתנגד לזה

מאז התהפכו היוצרות
ואחד מגדולי המתנגדים למטפחת היום זה הגר"י ברטלר שליט"א

אך לגבי דעת החזו"א ז"ל

כל מה שהביאו בשמו בספר דינים והנהגות זה זה הלשון

( פרק ח' סימן ט' )
על פאה נכרית שמענו שאמר פעם שלפעמים יש בזה גם יתרון על מטפחת, שמכסה יותר טוב את כל השיער.

מי שקצת מכיר את הת"ח העומדים מאחורי הדפסת הספר, בעיקר הגר"ח והגר"מ גריינמן יודע שהם מאוד בעד פאות דווקא אבל כשבאו לכתוב את הספר הם מאוד נזהרו שלא לשנות מהידוע בדעת החזו"א

אז אם כך למדו שהחזו"א אמר זאת רק פעם אחת ! (כנראה לגר"ח קניבסקי בצעירותו )
עוד למדנו שדעתו שמטפחת שמכסה היטב את השיער עדיפה מפאה
ועוד למדנו שרק לפעמים היתרון הזה קיים ( כנראה כיון שגם אם מתגלות קצת שיערות זה עדיין לא יתרון רק מי שרגילה שמתגלות לה הרבה שיערות, שם יש יתרון )

_________________

מספר נקודות בקצרה:

בפרקים הראשונים (א - ד) העתיק המחבר בארוכה את כל הסילופים הידועים שהובאו בעלונים ובחוברות המופצים ע"י העסקנים, כולל הביאורים הדחוקים בדברי הש"ג ורמ"א ופמ"ג, וכל דברי המחבר בפרקים אלו מכוונים לאסור את הפאה לגמרי ולהוכיח כביכול שגם המתירים לא התירו אלא בחצר או בפאה מכוסה וכו', וכל מה שכתב בהקדמתו והביא הסכמות הרבנים שכתבו לחזק את ידיו בענין הפאות הפרוצות, אין זה אלא כסות עיניים, ולא לחינם הסתתר המחבר הנ"ל מאחרי ת"ד והעלים את שמו מהספר, ורוב דבריו בשם הפוסקים מועתקים משמועות ועדויות עלומי שם או מכרוזים שהתפרסמו ע"י עסקנים אנונימיים, ואפילו בהקדמתו כתב "חובה נעימה לנו להודות לרבנים הגאונים שליט"א, החפצים בעילום שמם". ובדרך זו של עילום שם, "הנייר סובל הכל" והכותב יכול לכתוב ככל העולה על רוחו כשאי אפשר להכחיש את דבריו.

בפרק א' הביא את ביאור הגמ' והראשונים ע"פ הפוסקים האוסרים לבישת פאה, והשמיט את כל ביאורי הפוסקים המתירים, שיישבו את כל הקושיות על הש"ג וסיעתו, וביארו את סוגיית הגמ' בטוב טעם ודעת, והביאו ראיות מהראשונים להיתר הפאה. והקורא את דבריו, מבין שזו הדרך היחידה בהבנת הסוגיא. ואת דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, שעליהם הסתמך הש"ג, דחה בדוחק והתעלם מדבריו הברורים, וכפי שכתב הנ"ל בעצמו "מרהיטת לשון הרמב"ם משמע שהפאה שימשה כתכשיט נאה, ולא כתחליף לשיער". ורצה לדחות דבריו ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות שבת, שכתב שם "כדי שתיראה בעלת שיער". ופשוט שאי אפשר לומר שהרמב"ם כביכול חזר בו ופירש כפירושים אחרים, ללא ראיה מכרעת, ואם סבר הרמב"ם כדברי הנ"ל שהפאה היתה תחליף לשיער עבור נשים קרחות או בעלות שיער לבן, היה לו לפרש ולכתוב זאת בפירוש המשניות, ולא לסתום דבריו באופן שניתן להבין כי הוא מדבר בכל אשה שמתקשטת בפאה.

והנ"ל רצה לפרש בדבריו ש"קישוט" היינו הסתרת מום האשה. ומלבד הדוחק שבכל זה, מה יענה הנ"ל על דברי תשובת הגאונים (שבת סד:), שכתבו "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן", וכי ניתן לומר שכל הכלות היו בעלות מום. ומש"כ הרמב"ם "דרך עראי", היינו שבזמנם היתה האשה יוצאת מפתח ביתה רק לזמן קצר, וכל כבודה בת מלך פנימה, ובתוך ביתה לא הוצרכה לכיסוי כלל. ורק כיום נהגו אנשים ונשים לצאת יחדיו לרחובה של עיר.

ואח"כ הביא את בעל מוסף הערוך, ולמד מאלה שכתבו לפניו בשם "הערוך" ונתלו באילן גדול, והיכו על קודקודם שאין זה בעל הערוך אלא מוסף הערוך שחי שנים רבות אחריו והוא מהאחרונים. וכתב הנ"ל בשמו לאסור את הפאה, ושכח שהערוך עצמו פירש פאה שמקפת את הראש ולא שמכסה כל הראש כמו שנהוג בימינו, וממילא רק באופן זה אסר מוסף הערוך, ועל פאה המכסה כל הראש אפשר לדייק מדבריו שמתיר, וההיפך מדברי הנ"ל.

ואח"כ כתב בשם "הראשונים והאחרונים בכמה מקומות" שהפאה היתה מונחת בקצות הראש, ולא כיסתה את כל הראש. והביא את הערוך ואת ה"תשובה מאהבה", שהם היחידים שכתבו כן, ולזה קרא "הראשונים והאחרונים" - דמגוגיה כפשוטו. ובסוגריים הוסיף שהפתחי תשובה הביא דבריו (ומשמע שסובר כמותו) וגם זה שקר, כי הוא ציין לאוסרים ולמתירים, וכתב עיין בבאר היטב ורמ"א ומג"א ופמ"ג, ועיין ביעב"ץ ובתשובה מאהבה, ותו לא, ואדרבה, הביא יותר מתירים מאוסרים.

ובפרק ב' הביא את הביאור הדחוק ביותר בדברי הש"ג, שהתיר רק בחצר, נגד הבנת רוב ככל האחרונים, וכתב ש"רבו החולקים עליו" ואינם אלא מתי מעט מול המתירים וכאמור, ובפרט שהיום בטלו טעמיהם, ועל שיטה מופרכת זו יש עשרות קושיות (חלק מהם הוזכרו לעיל בדיונים קודמים).

ובפרק ג' הביא את הפוסקים האוסרים, וכתב שיש בדבריהם ארבע שיטות - ושיטה ראשונה היא הסוברים שאסור מדאורייתא. ואין הם אלא פוסקים בודדים כחסל"א ויעב"ץ, ורוב ככל הפוסקים האוסרים אסרו מדרבנן, והמחבר הנ"ל הדגיש את הפוסקים האלה בתחילה, למרות שהם יחידים בדיעה זו ופוסקים רבים הפריכו דבריהם, ולרוב הפוסקים האוסרים אין זה אלא מדרבנן, ואותו מחבר עשה מדבריהם "שיטה" כביכול חלק ניכר מהאוסרים אסר מדאורייתא, וזה נועד לעשות רושם על הקורא בחומרת האיסור.

ובכל מקום הדגיש הנ"ל ש"קלתה" היא מטפחת עם חורים, והתעלם מהפוסקים הסוברים שמטפחת היא כיסוי גמור ובעינן עליו רדיד, והם אלה שאסרו את הפאה מטעם זה - הלא הם הב"ש והיעב"ץ וסיעתם (וגם הנ"ל העתיק שם דברי הב"ש "משום דשני כיסויים גמורים בעינן"). וכך התעלם מהקושיה הברורה, שלא ניתן להביא מהם ראיה לאסור הפאה כיום שהולכים ללא רדיד.

והנ"ל ניסה לדחות בקש את דברי ה"אור לציון", שדין רדיד תלוי במנהג המקום, ולכן אין מקום לדברי הב"ש שהצריך רדיד על הפאה, וכתב הנ"ל שאין איסור פאה נכרית מפני שצריכה עליה "רדיד", אלא מדין "קלתה" שאינה כיסוי מספיק לדעת היעב"ץ שאסר משום שנראית כפרועת ראש. ולא שם לבו שגם ליעב"ץ צריכה קלתה רדיד עליה משום דבעינן שני כיסויים, וכפי שכתב הב"ש להדיא, וזהו החיסרון בקלתה, שאיננה כיסוי מספיק מפני שצריכה רדיד עליה, ועל זה דיבר האור לציון, ומאי נפק"מ בין דין "רדיד" לדין "קלתה", והלא זה משחק מילים בעלמא. ושיטת היעב"ץ דהוי כפרועת ראש, אינה קשורה לדברי הב"ש שעליהם נסובים דברי האור לציון.

ועוד הוסיף שם וכתב שהמעיין בדברי האור לציון יראה שהתיר רק לאלמנה וגרושה, למרות שהמעיין בדבריו יראה שאין זה אלא דמיון בעלמא, ובפרק ו' שם הביא הנ"ל עדויות שלשיטת האור לציון פאה היא פריצות, ואין כאן המקום לבאר עד כמה הדברים מופרכים. ואת כל דמיונותיו כתב בשם "תלמידים מובהקים", כשזה סותר דברים מפורשים שנכתבו באור לציון (לדוגמא, אור לציון חלק ב' בביאורים: "ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע").

ועוד העמיס דברים בשם הפוסקים, כמו הגרש"ז אויערבאך, שכתב עליו שדעתו כדעת המהרי"ל דיסקין לאסור פאה הנראית כשיער, משום מראית העין. ודעתו ברורה שלא כמהרי"ל דיסקין, שהרי התיר לבישת פאה גם במקום שאינה מצויה כלל (בתשובתו שהובאה בספר ועלהו לא יבול), ומהרי"ל דיסקין אסר לגמרי כל פאה ולאו דוקא במראה טבעי של ימינו. וכתב שמראית העין שייך היום בערים חילוניות, שאינם יודעים שהאשה מכסה את ראשה בפאה. ואין זה נכון, כי כולם יודעים שכיסוי ראש של אשה חרדית הוא בפאה, ודבר זה ידוע ומפורסם בכל העולם, וגם כשלא ניכר כלל, תולים שזאת פאה. ואם היא במקום שלא מכירים אותה, יחשבו שהיא רווקה המגלה ראשה, ולא יחשבו שעוברת על איסור דאורייתא.

וניסה הנ"ל לדחות את דברי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שדיבר רק בפאות שניכר עליהם שאין זה שיער האשה אלא שיער פאה נכרית. והביא אחד מהטעמים שכתב שם הגר"מ פיינשטיין. והעלים את הטעם העיקרי שכתב שם, וזה לשונו: "שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו, אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין בייחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף, חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה, דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה, ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין". ואחר כך כתב שם בפירוש, "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה". ומוכח דלא כמו שניסה הנ"ל לדחוק בדבריו. וגם כתב שהגר"מ איירי בפאה שלא נראית כשיער עצמה, והגר"מ כתב "דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה".

ובפרק ד' הביא הנ"ל את דברי הרא"ש במסכת נזיר, "דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שיער אשה נכרית". ומכאן הוכיח שפאות זמנם היו גרועות משיער טבעי. ושכח שהגמ' דיברה בפירוש בשיער חברתה, והרמב"ם כתב "שיער נאה", ואין ראיה כלל מהרא"ש, כי פוק חזי בימינו, שיש גברים חילוניים שנשותיהם רוצות לחזור בתשובה, ואינם מסכימים שתלבש פאה נכרית, אפי' אם תהיה יפה יותר משערה הטבעי. ולכן אין הבעל מסכים שאשתו תגלח שערותיה ותלבש פאה נכרית.

ומדברי הנ"ל שם בדעת התוס', שרצה להוכיח ממנו שהיה ניכר לכל ששיער הפאה הוא פאה ואינו שיער טבעי, תהיה פירכא לדבריו במקום אחר, שרצה לומר שהתוס' דיבר בפאה מכוסה. כי אם מדובר בפאה מכוסה, ורק מבצבץ שערה מבעד למטפחת, הכיצד ידעו כולם שזאת פאה ולא שיער, והרי מדובר בשיער חברתה. ומוכרח לומר שהתוס' מדברים בפאה גלויה, אלא שיכולה לעשותה שלא כהוגן, ויגחכו עליה, ואין מכאן ראיה לטיב שערות הפאה.

ואח"כ כתב שמהרי"ל דיסקין כתב דבריו בדעת הש"ג, ולא היא, אלא חלק עליו וכתב אחרת ממנו. וכן התפארת ישראל, לא כתב דבריו בדעת הש"ג, אלא חלק עליו. ומשו"ת רבי עזריאל אין כלל ראיה לדבריו, כי כתב "עתה אני שואל איזהו גבול ישימו בארוכת ורחבת הפאה, אתמהה. ואם כי הנשים נראות ע"י זה כיוצאות בפירוע ראש ממש" וכו'. ולשיטתו אין איסור בפאה ארוכה מדיי או רחבה מדיי, כל שהיא שיער תלוש ולא מחובר, מותרת, ורק דבריו היו בפאות הנהוגים בזמנם. וגם היום ניתן להבחין בין פאה לשיער טבעי, כיון שהיא גבוהה מעט משיער הראש, וגם מבריקה יותר משערות הראש, והמחבר הנ"ל גופיה כתב שם בפרק ז', שניתן גם כיום להבדיל בין פאה לשיער הראש, כי אופן הסירוק של רוב הפאות הוא אחיד, רק שכתב כי גם בחורה רווקה יכולה לסרק שערותיה באופן זה, ולא יהיה ניכר בין נשואה לרווקה.

ובפרק ו' הביא כרוזים ו"גילוי דעת" לרוב בענין "דעת פוסקי זמננו", ומלבד שאין זה מייצג את עשרות פוסקי דורנו, הרי שכבר כתבנו לעיל על מהימנותם של דברים מעין אלו. והמקורות היחידים שהביא בפרק זה, הם הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי, שידועה דעתו לאסור פאות לגמרי, והגרש"ז אויערבאך בספר הליכות שלמה, שכתבו שם בשם השמועה לאסור פאות הבולטות במראיהן ובצורתן, והגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות, שכתב על פאות פרועות וארוכות שהן אסורות וכתב גם שא"א לקבוע בזה כללים, כנ"ל.

ויש פוסקים רבים שהתירו פאה במראה טבעי, שהעתקתי אותם לעיל בהרחבה, אולם מחבר הספר העלים את דבריהם כליל, ורק הביא שני פוסקים וע"פ זה מנסה לשכנע את כלל הציבור.

וכן האריך בזה בפרק ז', על האיסור במראה טבעי לדעת הגר"ש וואזנר וסיעתו, ולדעתו צריכה הפאה להיות מכוערת, על מנת שלא תיראה טבעית, ומה למתירי הפאה ולגר"ש וואזנר שלא התיר פאה מעולם? האם אנחנו הולכים לפי האוסרים, או לפי עשרות מתירים??

ובענין מנהג הספרדים, הביא הנ"ל כמה פוסקים ספרדיים שאסרו במקום שלא התפשט המנהג, וראה בשו"ת "אז נדברו" ובעוד מקומות, שלא שייך בזה מנהג עדות אלא מנהג מקומות, וההולכת ממקום שלא נהגו ללבוש פאה, למקום שנהגו, יכולה ללבוש פאה בשופי, וגם לא שייך בזה "מנהג" במקום שלא היתה מצויה הפאה כלל, כמו בתימן וכיוצא. והביא את החיד"א והגרש"א אלפנדרי שאסרו, והחיד"א כלל לא אסר כי כתב בהקדמתו שם שרק אם כותב "וכן עיקר" אז דעתו לפסוק כך, וגם הביא את האוסרים והמתירים ולא הכריע, וכנגד הרב אלפנדרי יש כעשרים וחמישה פוסקים ספרדיים שהתירו בספריהם, ומתוכם הפוסק הראשון שהתיר, בעל השלטי גיבורים, שגם הוא ספרדי, ומגדולי דורנו, כהגרב"צ אבא שאול והגר"ש משאש והגר"ע הדאיה והגרב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל, שכתבו בספריהם להתיר לבישת פאה.

ובפרק ז' מקונן הנ"ל על כך שיש פוסקים המתירים פאה במראה טבעי, נגד רצון האברך המחבר ספר נלעג זה, וכתב "צריכים להיזהר מאוד לדעת את מי לשאול, כיון ששמענו שנמצאו לאחרונה מספר תקלות בבתי הוראה מסויימים, שהשיבו לציבור שלא כהלכה". ולתשובות בתי ההוראה קורא הנ"ל "תקלות", על כך שלא הלכו כולם לפי רצונו. וכמו כן כתב על "וועדת רבנים לענייני צניעות", שאחד מהם ראה שחבריו נוטים להקל, ופרש מהם כדי שלא להיות ממחטיאי הרבים (!!). ומובן מדבריו ששאר הרבנים חברי הוועדה, שנוטים להקל, הרי הם "מחטיאי הרבים" ולא יספיקו בידם לעשות תשובה, וכל זה מפני שלא סברו כשיטתו, רחמנא ליצלן מליצן זה.

ובאשר לגאון רבי יהודה מיכל לפקוביץ שליט"א, שכתב מכתב חריף על דבריו שהוצאו מהקשרם, וכוונתו היתה לחזק את ההולכות במטפחת, שלא תיראנה כיוצאות דופן, וכמו כן לחזקן שיכסו את הראש במטפחת כראוי, והעסקנים כתבו את הדברים באופן שמשתמע מהם שהוא נגד לבישת פאה, וכתבו בשמו "הפאות החדשות ברובן הגדול אינן לפי גדרי הצניעות". וע"ז כתב "דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה. ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב... שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים... אבל התעמולה שעושין בדבר יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה".

והנ"ל כתב (שם בפרק ט') בשם הגרמ"י לפקוביץ שליט"א, שכביכול הטעו אותו, ולא ידע שמטפחת צנועה יותר מפאה... שדברים אלה מגוחכים ביותר. ובאשר למכתב החריף שכתב הרב, שבתעמולה שעושים נגד הפאות יש סכנה, כתב הנ"ל שהוא נכתב לאדם פרטי, ופורסם ללא רשות הרב. ופשוט שתירוץ זה מופרך לחלוטין, כי מה לי מכתב שנכתב ליחיד או רבים, הרי הרב גילה את דעתו שדבריו הוצאו מהקשרם ויש פירצה גדולה במטפחת, שנגלות ממנה השערות בדרך כלל, ולא היתה כוונתו שיצאו נגד לבישת פאה, ויהרהרו אחר גדולי ישראל שהנהיגו כן בביתם. ובפרט שהמכתב נראה כמיועד לרבים ולא ליחיד, והרב לא חזר בו מדבריו החריפים שכתב במכתב. והרי הגאון הנ"ל בתוך עמו הוא יושב, ורואה ויודע את סוגי המטפחות והפאות, ולא שייך לומר עליו שדבריו היו על הפאות לפני שנות דור, כשכתב את דבריו בשנת תשס"ד (וכפי שסילפו את שאר דעות המתירים).

ומסתמא באו לביתו ודיברו עמו שעתה לאחר פרסום המכתב, יהיו המתעסקים בענין הפאה ללעג וקלס, והציבור לא יאמין לכל היוצא מתחת ידיהם, כי ייחשבו כרמאים, ועל כן ביקשוהו שיחזור בו מדבריו. ולמרות הלחצים הכבדים, לא רצה לחזור בו במכתב חדש. ועכ"פ, הדברים שכתב הרב מדברים בעד עצמם, והמציאות לא השתנתה, כי במטפחת מצוי גילוי שערות, ובפאה לא מצוי כלל, וכן כל יתר דבריו, כולם נכונים בטעמם, ודבריו אלו כתב הוא עצמו, ולא כ"גילוי דעת" שהעסקנים כותבים ומנסחים ואח"כ מחתימים את הרבנים. ולכן אין לנו אלא דברי קדשו, שפאה עדיפה הרבה ממטפחת, ובתעמולה שעושים נגד פאה יש סכנה.

ובפרק י' שם כתב הנ"ל שאין להעדיף פאה מחמת שיוצאות שערות מהמטפחת, מפני שגם בפאה יוצאות שערות. ואין זה אלא דברי הבל שאינם עומדים במבחן המציאות. וגם הנ"ל הודה בעל כרחו שבפאות המצויות כיום לא נראות שערות האשה. ורק כתב שהפאות הן פרוצות, ומשום חומרת הזוהר אין להעדיף לבישת פאות כאלה. והנה כל זה לשיטתו, אך פוסקים רבים סוברים שאין בפאות אלה משום פריצות, אלא אם הן ארוכות במיוחד או פרועות. וחומרת הזוהר היא רק בבית, ובחוץ אסור גילוי שערות מדינא, ונשים רבות ההולכות במטפחת, מגיעות לידי איסור דאורייתא, וכנ"ל בארוכה, ולכן עיקר הענין בפאה הוא ברשות הרבים, ששם יש איסור מדינא לגלות שערות, ואין לזה ענין עם חומרת הזוהר.

והוסיף הנ"ל לכתוב שם דברי הבל, וכתב שהנסיון הורה כי המטפחת בדרך כלל מהודקת היטב ואין נראות השערות ממנה, ולעומת זאת מצוי שהפאה נשמטת ממקומה ונראות שערות האשה. ופוק חזי בשוקא כמה נשים מכוסות במטפחת, לאלפים ורבבות, ורובן ככולן נראות שערותיהן. וכמו שהעיד בגודלו מרן הגר"ש משאש זצ"ל, אפי' על נשי הרבנים, "ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה". ולעומת זאת הפאה אינה זזה ממקומה. ונראה הדבר בחוש, שבכל זמן קצר נשמטת המטפחת ממקומה וצריך להחזירה (וכפי שכתב האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל), כי כן דרכו של כיסוי בד המחליק מהראש, ולא לחינם הצריכו חז"ל לכסות הראש גם ברדיד.

ואח"כ האריך שם בדין "לפני עיוור", וכוונתו שההולכות בפאה מכשילות את הרבים. וראה מה שכתב הגאון רבי יהודה שינפלד שליט"א בשו"ת "אוסרי לגפן" (חלק ט' דף קע"ה ואילך, והתיר שם לבישת פאה נכרית): "ונשאר לדון רק בדין לפני עיוור, דמשום ירידת הדורות וריבוי הבעלי תשובה, טוענים רבים שהפאה גורמת להם הרהורים וההולכות בפאה מכשילות אותם. אבל באמת הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם, וממילא אם נבוא לאסור משום לפני עיוור, נצטרך לאסור גם על פנויות לצאת לרה"ר, אפי' בצמות, ובפרט כמה נערות יחד שא"א להעלים עין מהן, וזו גזירה שא"א לעמוד בה". עכ"ל.

ועוד האריך שם בענין מעלת הצניעות, וכוונתו לאסור על הנשים להתקשט בפאה. וראה מה שכתב בשו"ת "אוסרי לגפן" שם: "ואי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונים, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה".

אני חושבת שמה שהולך כאן, מאוד לא מתאים לפורום. מעטים כאן יודעים את הספרות ההלכתית האוסרת והמתירה את הפאה, אז הנה לינק לכל הבורים (המקורות נמצאים בתגובות הגולשים לכתבות):

ועוד נזכרתי במעשה שהיה:
אחותי שתחי' שליחה ביישוב לא דתי בארה"ק. זוג צעירים שהתקרבו ליהדות, החליטו להתחתן, אך שבועיים לפני החתונה הכלה חטפה "רגליים קרות" מכיסוי ראש, ואמרה לאחותי שהיא מתביישת לבוא עם מטפחת לעבודה. אחותי הציעה לה לחבוש פאה, והבטיחה לה שזה נראה אותו דבר ואף אחד לא ישים לב שהיא פתאום דוסית. ענתה לה הבחורה: אבל פאה זה לא צנוע... ואכן היא הולכת לצערינו  בגילוי ראש, והכל בגלל כמה הרצאות של רבנים ספרדים המהלכים אימים על הפריצות הנוראה שבפאה.
ועוד לא פגשתי נושא הלכתי שבו הדעות חלוקות, בו מתלהמים עד כדי הבטחת גיהינום לציבור נשים ששומעות לרבנים שפוסקים אחרת מהמתלהמים למיניהם. אני מעולם לא הבטחתי גיהינום לספרדיה על אכילת קטניות בפסח, או על כך שימי המחזור עד הפסק טהרה הם אצלה 4 כשאני מחוייבת בחמישה ימים לפחות. פסקו לה אחרת, אז מותר לה