היום לפני 1,067 שנים, נלב"ע רבנו סעדיה - הרס"ג

בעל בעמיו,

דרום חוקר כבר ציין לרמב"ם בפיה"מ לר"ה, בו הוא כותב שרס"ג (בלי לציין את שמו)בעצמו לא האמין בטענה המוזרה שלו שהעיקר תמיד היה רק החשבון, והקידוש על פי הראיה היה הצגה בלבד. (יתכן וזו גם הסיבה האמיתית לכך שספר המועדים של רס"ג, ספר שנכתב רק לצורכי הפולמוס הנורא, לא שרד).
הרמב"ם מציין שרס"ג נאלץ לטעון טענה משונה כזו רק בגלל שנדחק ע"י איש ריבו. ההסטוריונים ניחשו שכוונת הרמב"ם ל'איש ריבו' היתה לאיזה קראי לא ידוע, אך כנראה שהכוונה האמיתית היא ל...ראב"מ! (על כך כתבתי לפני כשנתיים)

גם רב האי גאון באחד ממכתביו כותב שרס"ג לא באמת התכוין למה שכתב...

ועוד לגבי המסורת.
אין ספק שמסורת סוד העיבור נשמרה במשך מאות שנים רק בארץ ישראל. לחכמי בבל לא היתה שום מסורת בנושא עד שלמדוה מחכמי ארץ ישראל כמה עשרות שנים לפני הפולמוס!

טעמו של רס"ג למהפכה שחולל, מהפכה שכללה בין היתר את גילוי סוד העיבור לכל, איננו גלוי כל כך, והוא מעניין מאד. לענ"ד טעמו המיוחד של רס"ג כנראה גם מצדיק את האכלת החמץ ההמונית ואכילת יום הכיפורים בשלש שנות הפולמוס - לפחות לדעת הרמב"ם.

לגבי הרמב"ם.
ברגע שחכמי ארץ ישראל נכנעו לרס"ג ועזבו את מסורת ראב"מ, הרי מהלך זה עצמו היה קביעת הלכות חישוב הלוח כרס"ג גם בארץ ישראל. ברגע שכך נהגו בפועל בארץ ישראל הרי חזר הדין ל'כי מציון תצא תורה', וחשבון בני חו"ל רק מגלה לנו מה נוהגים בארץ ישראל.

אין כאן שום סתירה או אחיזת החבל משני קצותיו.

כדאי לציין גם על ספר המצוות של רסג

(לא מה שהר"י פערלא עסק בו, אלא מה שקטעים ממנו פורסמו בתוך תורתן של גאונים)

להלן המצוות הראשונות -(השוו לרמב"ם)

הראשונה: להאמין בשלטון ה'.
השניה: להשתוקק אליו..ואהבת
השלישית: לירא
הרביעית: לקרוא את פרק היחוד כליום
החמישית: להתפלל

_________________

הספר שהר"י פערלא עסק בו כולל רק מעין תוכן עניינים של ספר המצוות.

ספר המצוות המלא של רס"ג הוא ספר מצוות ממש.

למיטב ידיעתי צילום של ספר המצוות המלא נמצא בידי הרב חיים סבתו ר"י מעלה אדומים.
הספר עצמו כתוב בשפה הערבית,

אולי מחמת חיבה מיוחדת למואדיב שהעלה כאן את זכרו של רס"ג ביום הסתלקותו?

מעניין לציין שחיבורו הנפלא של הגרי"פ פרלא על ספה"מ לרס"ג, לא מתייחס לפיוט או החיבור של תוכן העניינים (כדברי קודמי) רק כתמצית החיבור הגדול, אלא הוא מדקדק בכל מילה ומילה מהחיבור כאילו הרס"ג הכניס את כל מהות המצווה פרטיה ודיקדוקיה באותן שתי מילים שהקדיש לכל מצווה.


האם מישהו יודע האם יש קשר בין החיבור המוכר עד היום כספה"מ לרס"ג ובין פירוט המצוות המלא לרס"ג (שנערך כעת ע"י הרב חיים סבתו), או שמא החיבור המוכר הינו קונטרס בפנ"ע?

_________________

מ. זוהר

ספרו של ברודי נכתב ללא הערות או ציונים, ומיועד לקורא הפשוט. הספר הכי טוב על רס"ג לדעתי הוא ספרו של הנרי מלטר שנדפס בשנת 1921, Saadia Gaon, His Life and Works.

ספר המצוות של רס"ג נמצא רובו בקטעי הגניזה ותורגם מערבית לעברית ע"י ר' נסים סבתו. ר' נסים מסר את זה לאחיו ר' חיים בכדי להגיהו ולהוסיף עליו מ"מ והערות.

ספה"מ המוכר עד היום שלרס"ג אינו אלא שיר אזהרות שלו. הקשר בינו לבין סה"מ בטח נידון בהקדמתם של האחים לבית סבתו.


בעלבעמיו:

ר' דוד אלמקמץ חי בדור שלפני רס"ג. בסביבות ה 900 למניינם. ספרו כ' פרקים, י"ל ברובו בתרגום אנגלי ע"י שרה סטרומזה בהוצאת בריל. היא כתבה לי לאחרונה שמהדורה הראשונה אזלה, ומתוכנן מהדורה חדשה, במחיר סביר יותר.


דרום_חוקר:

המידע שהבאת מיושן. ויש לעיין בספרה של סטרומזה או בעבודת הדוקטוראט שלה.

כיצד ניתן לומר שבבבל היו תלויים בשליחים כדי לדעת מתי נקבע ר"ח בא"י ע"פ חשבון העיבור,
והלא בכ"מ בתלמוד בבלי, נאמר דהשתא ידעינן בקביעא דירחא (ביצה ד, ע"ב ובעוד מקומות).

 יעבץ,

כל עוד קידשו על פי הראיה - נזקקו לשלוחים כל חודש.

מאז ביטל הלל הרביעי את קידוש החודש ע"פ הראיה והחליפו בקביעה על פי החישוב, די היה בחישוב חד שנתי ודיווח חד שנתי לגולה.

בנוסף יש עדויות כתובות מתקופת הגאונים על פיהם הקביעה היתה נעשית בארץ ישראל.

עדויות מאוחרות יותר מתקופת הגאונים מגלות לנו כי במועד מסוים בתקופה המאוחרת, לימדו חכמי א"י את סוד העיבור לחכמי בבל, ומאז נעשה החשבון במקביל בא"י ובבל ללא הבדל בתוצאה עד הפולמוס הנורא.

תוקן על ידי דר_הלפרין ב- 24/05/2009 8:19:45

סנשו,

יעיין מר בספר המצוות המלא של רס"ג, מהי בדיוק המצווה המוטלת על כאו"א, ויסביר לעצמו את פשר הקיצור המופלג של רס"ג דווקא במצווה זו.

ויעיין מר בהוכחת החזו"א בר"ה מדברי שמואל: "יכולני לתקוני לכל בני גולה".

ויברר מר מתי עזבו את הנוהג לחשב את הלוח לקראת ניסן ע"פ שיטת ר' יהושע, ועברו לחישוב השנה לקראת תשרי, כדעת ר"א אף דשמותי הוא. 

ואז יותר מחצי תשובה תהיה בידו.

.


ספר משלי, פרק א' פסוק ז':

"יראת ה' ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו"

כך תרגם רס"ג את הפסוק לערבית:

"תקוי אללה - אול מא תאמר בה אלמערפה, אלחכמה ואלאדב אלג'האל אזדרוהמא."(1)


נתרגם בחזרה לעברית את תרגומו של רס"ג לחלקו הראשון של הפסוק:

יראת ה' [היא] הדבר הראשון בו תבוא לידי ביטוי הדעת.

כלומר, אין רס"ג מתרגם - כפי שאולי היינו קוראים אנו את הפסוק - כי לפני שאדם מתחיל לדעת הוא צריך לירא את ה', אלא שרק ידיעת ה' מאפשרת יראתו. הדבר הראשון הוא הדעת, וממנה נובעת היראה.

בפירושו למשלי, מבטא רס"ג את הרעיון בצורה ברורה יותר (מובא בתרגום חופשי):

אשר לפסוק "יראת ה' ראשית דעת", וכן דברי דוד "ראשית חכמה יראת ה'", הרי שאין כוונת שני פסוקים אלו שיראת ה' תהיה קודמת את הדעת; שכן יראת ה' בלי הידיעה - זה אבסורד. אלא כוונתם (שני הפסוקים מתהלים ומשלי) בכך היא, כפי שקבענו, כי הדבר הראשון והחשוב ביותר שהידיעה מחייבת - הוא יראת ה' תגדל תהילתו. כאשר תושג לאדם הדעת, כבר הושגה לו חובת הציות (הכניעה לה', הציות למצוות ה') סמוך להשגת הדעת ומייד בעקבותיה.









(1) הציטוט ממהדורת הועד להוצאת כתבי רס"ג בתרגום הרב קאפח

_________________

למואדיב

האם תוכל לתרגם את החצי השני של הפסוק? אולי כך יובהר פרוש החצי הראשון שנראה לכאורה מוקשה :האם עצם הדעת מחייבת אוטומטית יראת ה'? שהרי יש רבים שיש בהם דעת ואינם יראי שמים האם נאמר עליהם שאין להם דעת? הרי בכך שינינו את הגדרת המילה דעת.(לכל היותר ניתן לטעון שהם חסרי דעת ה' אבל לא חסרי דעת)