המועדים עברו, והתורה לעולם עומדת.
להלן סקירה על פרשת המועדים (ויקרא פרק כ"ג), וניתוח של סדריהם למחלקותם. הניתוח התייחס בעיקר לפסוקים, אך התייחסתי גם לכמה הלכות ורעיונות המופיעים בחלקי התושב"ע, וכל המוסיף מוסיפין לו. אני מתנצל על ריבוי הסוגריים וההערות. פשוט, היו פסוקים שהכנסת כולם כעיקר עשויה לבלבל, וכן היו הסברים שאפילו אם היו עיקריים להבנה, מ"מ אינם טובים לניסוח המדוייק שאליו שאפתי. למעשה מיש ידלג על ההערות יבין גם הוא את המהלך על היבטיו השונים. ביקורת תתקבל בברכה.
בפרשת המועדים (ויקרא כ"ג – כל הפרק) נמצא, מלבד שבת בראשית, שתי סדרות של מועדים: הראשונה בניסן והשניה בתשרי. הראשונה בקציר והשניה באסיף. חג שבועות החל בסיוון, תאריכו תלוי אך ורק בספירת העומר המתחילה בניסן, ואילו ישתנה מס' ימי החדשים ניסן ואייר – ע"פ שינוי קביעת ראש חודש – ישתנה גם תאריכו של חג השבועות.
בכל סדרת מועדים ישנם שבעה מועדים:
פסח (י"ד בניסן) – זכרון תרועה*
חג המצות **– יום כיפור
חג שבעת ימים – חג שבעת ימים
הנפת העומר – הנפת הלולב
ספירת שבעה שבועות – שמחת שבעה ימים***
עצרת בסיום הספירה – עצרת בסיום הספירה****
חג חובת האזרח – חג חובת האזרח
*בפרשת המועדים לא מופיעה המילה יום בהקשר ר"ה - לא "יום תרועה" ולא "יום זכרון". ואכן נפסק ששני ימיו הם יומא אריכתא. וכמו כן קרבן הפסח איננו תלוי ב"עיצומו של יום" אלא ב"עיצומו של חג".
** "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", וכן "ממחרת השבת", זאת כנגד יו"כ הנקרא "שבת שבתון". דבר זה למדתי מתוך מה שביאר 'החבוי' באשכולו באריכות, ותודתי נתונה לו על כך.
**זוהי ספירת שבעה למועד הנפת הלולב, כמ"ש: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".
****מקובל לסמן את ימי העצרת בעניין התורה – שבועות הוא יום מתן תורה ושמיני עצרת של תשרי הוא יום שמחת תורה.
סדרת מועדי ניסן הינם חגים של הקרבה, סידרת מועדי תשרי הינם מועדים של קבלה. כל אחת מהסדרות מתחילה בזיכרון שה' זוכר אותנו, ומסיימת בזיכרון שאנו זוכרים אותו. כאשר ה' זוכר אותנו זה יותר קבלה מהקרבה, וכן כשאנו זוכרים אותו זה יותר הקרבה מקבלה. אבל כשאני מדבר על זיכרון אז מדובר על הקרבה נפשית, ואילו כשאני מדבר על הקרבה וקבלה אני מתכוון להקרבה וקבלה שיש להם ביטוי ממשי. ואפרט:
סדרת מועדי ניסן הינם חגים של הקרבה – מקריבים קרבן פסח, שורפים חמץ ומכינים מצות, מניפים את העומר שהוא ראשית תבואתנו, עצרת בעינן נמי לכם – אכילה – כאכילת קרבנות, ואנו קוראים את העצרת – "וקראתם בעצם היום הזה", והחג האחרון - "הקרבת" פאה ולקט לעניים.
סדרת מועדי תשרי הינם מועדים של קבלה – בר"ה אנו נזכרים לפני ה' (וממליכים אותו. ההמלכה איננה נתינה אלא קבלת עול מלכותו, שהרי מלכותו תהיה גם ללא רצוננו) וביום זה נכתב בשמים דיננו (ה"ממשי"), ביו"כ אנו מקבלים כפרה (שוב, זה בעל ביטוי ממשי, מכיוון שיום זה הינו חיתום הדין ה"ממשי". וזה תלוי בכפרה.), אנו שמחים ביבול האסיף שקיבלנו (-ד' מינים), אנו שמחים בו (ביבול) – ולא רק סופרים להנפתו – כי שמחת הלב האמיתית היא רק מתנת ה', והחג האחרון – הוא על קבלת הסוכות שבמדבר.
שלושת המועדים הראשונים בכל סדרה, הינם מועדים "מלמעלה" לקדש את עצמנו, ושלושת המועדים האחרונים הינם מועדים "מלמטה" - להקדיש מעצמנו. המועד האמצעי הינו הנפה "לפני ה'" המבטאת חיבור בין למעלה ולמטה. (ראה מס' סוכה ל"ז ב') אמנם המשותף לכל המועדים שהם חלים מעצמם, וקדושתם בעצומו של יום, גם ללא כוונה מצידנו. אלא שהכוונה מצידנו מעלה או מורידה מהשפעת היום עלינו, אבל היום עצמו משפיע את השפעתו תמיד. ובפירוט:
ע"י קרבן פסח אנו נזכרים לפני ה' זיכרון מעצם היותנו יהודים – "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית וגו'" (מופיע שם גם "והיה הדם לכם לאות", ובנוסף מופיע "והיה היום הזה לכם לזיכרון", אם כי את המילה זיכרון בהקשר זה מקובל לפרש כזיכרון לדורות. אבל שערי פירוש לא ננעלו). וכמו כן בר"ה אנו נזכרים לפני ה' בשלושת הספרים השמיימיים. (וזה בשונה מהחג האחרון בסדרה, שבו אנו הזוכרים, כדלהלן).
חג המצות הוא זיכרון בעניין המצוות – "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" - בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וכמו כן ביו"כ ה' זוכרנו לסליחה על העוונות, ע"י חרטתנו ווידויינו.
חג שבעת ימים הוא חג המשכות הימים שלפניו.
ההנפה כאמור – עניינה חיבור של העולם העליון עם העולם התחתון.
שלושת החגים האחרונים הם בסדר הפוך לשלושת החגים הראשונים: ספירת השבע היא המשכות, עד אל העצרת שהיא יום השבתה – כמו "חג המצות" ויום כיפור – וכדלעיל, אלא שהעצרת היא יום שבו אנו זוכרים את ה' ועוצרים ממלאכה, ולא שאנו שובתים ע"מ להיזכר. ובחג חובת האזרח אנו מחוייבים לזכור את ה' ולדאוג לעניים – כפי מצוותו, או לשבת בסוכות שהם ע"מ שאנו נזכור את חסד ה' עלינו, ונזכור את מעמדנו כגרים בארץ (ראה רשב"ם לפסוקים מ"ב מ"ג).
נסכם ונאמר, כי אלו הם שבעת המועדים שבכל סדרה:
זכרון מלכות ה' – שבתון – חוה"מ – הנפת התבואה – ספירת חוה"מ – עצרת – זכרון גרות האדם.
ניסחתי את הדברים באופן שיוכר ההבדל בין שלושת החגים הראשונים לשלושת האחרונים, כי הספירה היא מצד האדם, ולא סתם חוה"מ שחל מעצמו, גם ימי ה'חול המועד' הנספרים אינם קדושים בקדושת חג ממש. (בספירת העומר זה ידוע, וגם סוכות קיבל את קדושת חוה"מ במסגרת קרבנות המוסף שלו ומקראי הקודש שבתחילתו ובסופו*)
וכמו כן העצרת היא עצירתו ממלאכה של האדם, בשונה משבתון, שיש לו ייעוד יותר אלוקי, אך בעצרת "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם",
וזכרון גרות האדם הוא זיכרון על מעמדו ומצבו של האדם, ולאו דווקא ביחס לקב"ה (זה שהקב"ה מעורב במעמדו של האדם זה מילתא דפשיטא, אבל לא על זה נקבע המועד. המועד נקבע על מעמדו של האדם בעיני עצמו. ומתוך כך הוא גם מקיים מצווה כלפי שמיים, בזוכרו את חסד ה', ובעשייתו חסד עם העני והגר – כרצון ה'.)
*ודאי שמקרא הקודש בסוף החג מציין את קדושת חוה"מ, ואיננו רק בגלל ששמיני עצרת רגל בפני עצמו. שהרי שביעי של פסח איננו רגל בפני עצמו, ואעפ"כ הוא יו"ט מקרא קודש.
ניתן להבין ששני מועדי העצרת נקבעו כחגי התורה – מול שני חגי השבתון שכנגדם וכנ"ל – כאשר בשבתון אנו רוצים לכפר על מעשינו ולעורר רחמי שמים עלינו – מכוון מעלה, שהרי לא עשינו איזה פעולה הראויה לגמול אלא "חוק" בעלמא, ובחגי התורה – העצרות - אנו מעוררים רחמי שמים ע"י התאמצות ונסיון מעשי להדבק בדרכי ה'. בתשרי זו תענית מול שמחה (בדרך דרש זה נסיון להדמות למלאכים בשמחת התורה), ובניסן צמצום בגבולות העוה"ז הרגילים – אל מול הרחבת החכמה בעוה"ז (שבמתן תורה התורה ירדה ממעוז המלאכים אל מסגרת העוה"ז).
גם הספירה שקודמת לעצרת - קיבלה צביון רוחני - בספירת העומר מדובר בטקס הספירה וכל הדינים הנלווים לימים אלו, ובשמחת הלולב אלו טקסי ההושענות ושמחת בית השואבה (כלומר שמחת בית השואבה של ימינו).
