כל אנשי העיר היו לבושים בבגדיהם החגיגיים ביותר לכבוד האירוע הגדול. אורחים מכובדים הגיעו מכל קצווי הפלך. לא בכל יום ואף לא בכל שנה התרחש אירוע חשוב כל כך. הבעל-שם-טוב בכבודו ובעצמו הגיע, והביא עמו את אחד מנכדיו שחתונתו עמדה להתרחש באותו יום ממש.
תהלוכת החתונה החלה. הבעש"ט פסע לאט בראש התהלוכה, החתן לצדו, אנשי העיר במחלצותיהם סמוך מאחוריהם.
משהתקרבה התהלוכה למקום החופה, פגשו יהודי בודד בעגלה, אדם זר שאיש לא הכירו. איש לא שם אליו לב במיוחד. ואז, להפתעת כולם, הבעש"ט עצר לפתע את התהלוכה ופנה הצידה כדי לגשת אל העגלה. הוא לחש דבר-מה באזנו של האדם, ולאחר חליפת דברים קצרה, שב במהרה למקומו ונתן את זרועו לחתן.
האיש היושב בעגלה נראה כאדם פשוט, אך החסידים בפמליית הבעש"ט היו משוכנעים כעת כי למרות מראהו, מן הסתם הוא אחד הצדיקים הנסתרים, שכן אחרי ככלות הכל, האם לא דחה הרבי הקדוש בעצמו את החתונה אך ורק כדי להחליף עמו כמה מלים?
אך כעת החל טכס הנישואים. השמחה והתרוממות הרוח אותו לילה לא ידעו גבול. החגיגה סחפה את כולם ששכחו לכמה שעות מהויות העולם הזה.
ביום המחרת נזכרו החסידים באירוע המוזר מן הערב הקודם, ונתקפו סקרנות באשר לזהותו של הצדיק האלמוני שעמו טרח הבעש"ט לשוחח בעצמו בזמן יקר שכזה . אחרי חקירה ארוכה גילו באיזה פונדק שהה האיש ומיהרו להם לשם בתקווה שייאות לדבר עמם. אולי אפילו יגלה להם מה לחש לו הבעש"ט...
"שלום עליכם, רבי" פנו אליו בכבוד רב.
"רבי?" השיב האיש ונראה מופתע לחלוטין. "אינני רב ולא בנו של רב".
אין צורך להסתתר מפנינו, רבי", התעקשו החסידים. "אנו יודעים את האמת. אם מורנו הדגול דחה את תהלוכת החתונה כדי ללחוש סודות באוזנך, ברור כי הנך איש קדוש".
"לא צדיק ולא קדוש".
אך החסידים לא נתנו שידחו אותם בלך ושוב בקלות שכזו. "ספר לנו אם כך, מה הוא אמר לך", הם קראו.
כעת ניכרה בו מבוכתו יותר ויותר. אחרי היסוסים רבים נוכח לבסוף כי לא יוכל להיפטר מהם בלא כלום, והסכים לספר להם את סיפורו.
"אני גר בעיירה קטנה. ידיד נעוריי הטוב ביותר גר בבית שממול לביתי. הוא סוחר במקצועו. שוב ושוב הוא נוסע לכל הכפרים והיישובים שבאזורנו ומוכר אביזרים וחפצים שונים. בכל פעם שהוא שב ממסע ארוך במיוחד, ידידיו ושכניו מתאספים בביתו כדי לברכו בשובו חזרה.
"פעם אחת, אחרי מסע ארוך במיוחד, הלכתי לבקר אותו. כרגיל, הייתי הראשון בביתו, והבית היה ריק. ילדיו שיחקו בחצר ואשתו הייתה עסוקה במטבח. הם אמרו לי שהוא לא בבית, שהוא יצא וישוב מיד. כיוון שחשקתי בעישון מקטרת בעודי ממתין לו, פתחתי את הארון שבו ידעתי שהוא שומר את הטבק שלו. הדבר הראשון שראיתי שם היא ארנקו, שהיה מונח שם גלוי לחלוטין. הוא היה מלא כסף, כל הרווחים ממסעו האחרון, שבהם ישתמש לכיסוי חובותיו, לפרנסת משפחתו ולהשקעה בסחורה חדשה.
"הזדעזעתי כי הוא משאיר את ארנקו חשוף ונגיש כל כך. זה לא בסדר. החלטתי ללמד את ידידי לקח. תחבתי את הארנק בכיסי.
"כמה ייבהל כשיראה שהארנק נעלם! חייכתי לעצמי בהנאה. זה ילמדו לקח לבל יתרשל כל כך בעתיד. כמובן שהתכוונתי להשיב את הארנק מיד, אך קודם כל רציתי לראות את ההבעה על פניו.
"עמדתי שם במשך זמן מה, אך הוא לא הגיע. החלטתי לעשות משהו בביתי בעודי ממתין לו, ולכן יצאתי משם כשאני מצפה בעונג ללקח החשוב שעמדתי ללמד את ידידי הטוב.
"אולם, הדברים התרחשו בדרך שונה מאוד ממה שציפיתי. כששב ידידי הביתה וגילה לתדהמתו כי כל הכסף שלמענו עבד כה קשה נעלם, פרץ בצעקה מרה. אשתו פרצה בבכי נורא כאילו חישב לבה להישבר. כל המשפחה הפכה את כל הבית בחיפושים קדחתניים, אך לשווא, כמובן. כל הידידים והשכנים שזרמו לביתו לקדם את פני ידידי נשאבו לתוך מערבולת ההתרגשות הכללית.
"כששבתי חזרה לביתו של ידידי, שררה בו דממה קודרת. היה זה כבית אבלים. הבדיחה שלי לא הצליחה לשעשע כל כך, אחרי הכל. באווירה כזו ובנוכחות אנשים כה רבים, לא היה לי האומץ להתוודות כי אני האחראי לכל המשבר שקרה. העליתי על פניי ארשת של מי שאינו יודע דבר, ומלמלתי כמה מילות תנחומים באזני ידידי. חשבתי שאוכל להשיב את הארנק בקרוב, בהזדמנות יותר מתאימה, ברגע שקט יותר, כשאיש לא יראה אותי.
"אך יום רדף יום, וההזדמנות שחיפשתי לא באה. ידידי נאבק להגיע להסכם עם נושיו, שדומה היה שהם תמיד בסביבה, רודפים אותו, ואני ידעתי שלא אוכל להשיב את הכסף בזמן שכזה, כשכולם יקראו לי גנב.
"חלפו כמה חודשים. הכסף עדיין היה ברשותי. מצאתי את עצמי שוקל ברצינות את הרעיונות המפתים שהעלה בי יצר הרע, להשקיע את הכסף באיזו יוזמה רווחית. ואז, כשאשיב את הכסף, אוכל להוסיף בונוס גדול ממה שאחסוך למענו. אך כיצד אוכל לעשות זאת בתוך עיירתי שלי, שבה כולם מכירים אותי ואת מצבי? אם לפתע פתאום אעשה עסקים עם הון התחלתי גדול, הדבר יעורר חשדות מיידיים.
הבנתי כי עליי לעקור זמנית למקום מרוחק משם. שכרתי עגלה ונסעתי, כשראשי מלא בכל מיני תוכניות, והגעתי הנה בדיוק בזמן החתונה".
לאחר הפסקה בת מספר רגעים המשיך האיש את סיפורו: "כשרבכם ראני באותו ערב, הוא צעד אליי ולחש באזני, "לא מאוחר מדי לתקן את הטעות שעשית. שוב לביתך והשב את הכסף מיד. אני מבטיח לך שידידך יאמין לך ולא יחשוב שהתכוונת לגנוב אותו. אם יהיה הכרח בכך, אפילו אבוא בעצמי ואעיד על מניעיך האמיתיים. אך היזהר: אם תתעכב עוד יותר, זה עשוי להיות מאוחר מדי".
"מששמעתי את דבריו אלו, חשתי כאילו משקל כבד הוסר מעל לבי. לנתי כאן בלילה, וכעת אני נוסע ישר הביתה כדי לעשות בדיוק כפי שהוא הורה לי לעשות".
