סיבוב שערים

אתמול הצטרפתי לתהלוכה בפעם הראשונה.
זה דבר מעניין מאוד ויש הרבה מה לדון בו.

השתתפו בו אלפי יהודים, רובם בני נוער, בהפרדה מוחלטת בין בנים לבנות לכל אורך המסלול, כולל מחיצה, דבר שאפילו החרדים לא חשבו עליו. זה כנראה בגלל הריקודים. גם בעצירה המרכזית לתפילת ערבית, שהיתה מול שער השבטים, הבנות התרכזו בתוך הבריכה ממש במרחק, ומי ששמר על גברים שלא יצאו ממקומם לכיוון מערב, כיוון הבריכה, היו אנשי מג"ב. חלומם של כל הצדיקים.

מה שמדהים הוא, שבכל חודש מתקיימת תהלוכה המונית כזו, לאורך הרובע המוסלמי, ואף אחד לא עושה מזה רעש, לא לחיוב ולא להיפך. איך זה שעוד לא קם השמאלן לעשות בלגן על זכויות התושבים, וגם לא קם ה'בן גביר' לעשות מזה הון. ייתכן שזה מושתק בכוונה, כדי לא לגרום למשטרה לבטל את זה.

ככלל, האירוע עובר בצורה יפה, למעט אי אלו טפיחות על דלתות הברזל של כל מיני בתים. הערבים יודעים כנראה שבאותו ערב לא כדאי לצאת מהבית. בכל נקודה שעוברת בה התהלוכה, נחסמות כל הסמטאות, הן לערבים שלא יכנסו אל ההולכים והן להיפך, שלא יתפזרו יהודים בסמטאות.

לגבי השירה והריקודים, הרגשתי היתה מעורבת. זה נראה שיש שם כמה שממש שמחים, רק שאני לא בדיוק הבנתי על מה. יש להודות לה' על מה שיש, אבל הסיטואציה פה היא של אבלות בעצם. לכן גם לא ברור לי למה זה מתקיים בראש חודש. אם כבר, היה צריך לסיים את זה לפני ראש חודש.

המארגנים דווקא תופסים את העירבוב בין שמחה לגעגוע. השירים בדרך כלל ברוח זו והמנחה כל הזמן מדבר על הערגה ועל כך שזאת לא מטרה אלא צעד אחד בדרך הארוכה. 

דבר אחד די ברור: יש משמעות רבה לעניין, כאחיזה מסוימת בשטח. אלפי יהודים צועדים אחת לחודש, זה מעשה בעלות. משקלו של מעשה זה מול כל המכלול, קשה לאמדן. אבל אי אפשר לבטל את זה.