בעיר דנציג היה יהודי עשיר וירא שמים בתכלית, והיה לו מפעל לייצור יין שרף, והיה מטיב עם כל הבריות, אבל לא היו לו בנים כי אם בת אחת. והבת הזאת מקטנותה היה לה טבע רע מאוד, אשר לא היתה שומעת כלל בקול אביה ואמה, והיתה נוטה מן הדרך הטובה והישרה ללכת בדרך לא טובה. ומיום ליום היתה נעשית יותר גרועה במדותיה הרעות עד שגדלה והיתה בת שש עשרה, וכבר הוריה לא יכלו לסבול אותה, ונעשתה להם בושה, בפרט שהם היו ממשפחה רמה ומיוחסת, ולכן התייעצו שניהם וגמרו ביניהם לחתן אותה ולקחת לה בחור מבני הישיבה, אולי על ידי כך תתיישב בדעתה ותשפר מדותיה, וכן עשו והשיאו אותה לבחור תלמיד חכם וירא שמים בתכלית. ואחרי שנה ילדה בן זכר ולאחר מכן, בערך כעבור שלשה חדשים עזבה את הילד בעריסה וברחה עם גוי אחד למרחקים. וכשנודע הדבר לבעלה, לקח את הילד, שמו בבית חותנו והלך לו.
הזקן החסיד גידל את הילד וחנך אותו בישיבה, והוא היה פיקח מאוד. וכשהגיע לגיל שמונה עשרה חיתנו. היה לו גם חבר בישיבה שגם הוא התחתן לא מזמן. והנה באחד הימים ראו שני האברכים אדם עני אחד מבני עירם שנסע למרחקים והביא מיני סחורות שלא היו נמצאים בעירם ומכרם שם, וכל אנשי העיר התנפלו על הסחורה לקנותה, ומזה החל להתרומם מזלו של העני, ונסע פעם שניה ושלישית, ונעשה אחד מעשירי העיר. ושני החברים האברכים התקנאו במזלו של אותו אדם והחליטו שגם הם יסעו למרחקים להביא מן הסחורות שהיה מביא האיש הזה.
כאשר שמע החסיד את אשר חושב נכדו לעשות, אמר לו: בני למה אתה צריך לסחור? ברוך השם כל מה שיש לי שלך הוא ולא חסר לך דבר, ומה לך ולנסיעות למרחקים? אתה תשב ותלמד ואל תדאג לשום דבר, כי ברוך השם יש לך כל טוב, אבל כל אשר הפציר בו ללא הועיל.
ויקח כסף בידו ונסע עם חברו. ובכל יום שישי בבוקר היו שובתים עד מוצאי שבת. וכך הלכו בדרך משך שלשה שבועות, ובשבוע הרביעי הגיעו למקום שומם ולא ידעו מה לעשות, והיו מתפללים לה' שיזמין להם מקום ישוב ולא יבוא חלול שבת על ידם, והנה לפנות ערב הגיעו לכפר קטן שהיו שם רק כחמשה בתים בערך, ומצאו שם גוי אחד ליד ביתו, אמרו לו: אנחנו יהודים ומעוניינים לשבות אצלך תמורת תשלום מלא. אמר להם יש לי חדר עבורכם ליד התנור ואני אביא לכם מחצלאות ותישארו כאן בשבת. ויראו שאין להם מה לאכול, שאלו ממנו אם יש יהודים בכפר הזה, אמר להם: קרוב לכאן מהלך שעה ישנה עיר גדולה מלאה ביהודים. אמרו לו: קח כסף וקנה לנו מצרכים לכבוד שבת. וירכב הגוי על הסוס והלך, ובנתיים החל להחשיך והגוי טרם שב.
ויעמדו להתפלל תפילת מנחה, ויראו לתמהונם שזקנה אחת נוצריה נגשה עם שתי נרות בידה והדליקה אותם ע''י התנור, ושמעו איך שהנוצריה מברכת ברכת 'להדליק נר של שבת', ואחרי הברכה פתחה ידיה כלפי מעלה והחלה לבכות ולומר: רבונו של עולם, אל תקברני בקבר הגויים האלה ותהיה מנוחתי אחר מותי בקבר ישראל, וכך חזרה על דברים אלו כמה וכמה פעמים בבכיות מעומק הלב. ושני האברכים רואים כל זאת ומשתוממים ממראה זה. ופתאום הזקנה הפכה פניה וראתה את שני היהודים עם זקנים ופאות, ושאלה אותם בלשון אידיש: מאין אתם? ענו לה: מעיר דנציג, כשמעה זאת החלה לבכות ושאלה אותם: מאיזו משפחה אתם? ויענה לה האברך: אני נכד פלוני, וכשמעה זאת אמרה: בני, אבא חי? וקרבה אליו לנשקו, אך הוא לא נתן לה ודחף אותה בכל כוחו, באמרו הרי היא נוצריה, איך היא קוראת לי בני? וכשהיא שמעה את המלה נוצריה מפני בנה צעקה ונפלה על הרצפה.
בינתיים הגיעה הגוי וראה אותה מתה, התחיל לבכות ולילל כילד קטן, והיה מכה ראשו על האבנים וצועק, אמי אמי. שאלוהו היהודים: ומה אתה צועק ובוכה כל כך? ומאחר שהיא זקנה, ואם לא היתה מתה היום היתה מתה מחר או מחרתיים כדרך כל העולם. אמר להם הגוי: אינני בוכה על מיתת אמי, אלא אספר לכם על מה אני בוכה.
אמר להם, דעו לכם שבכפר הזה ישנו כומר שברשותו לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני מעולם לא השתוויתי עמו בשום ענין, ותמיד היתה מחלוקת בינינו, וכתב בפנקסו, שלאחר מיתת אמי יחרים את כל הרכוש לכנסיה, ועכשיו שמתה אמי נשארתי עני מרוד, כי עתה יקחו מידי את התנור וגם את הבית ואת כל הרכוש אשר היה לנו.
אמרו לו: אל תבכה, יש לנו עצה שלא יאבד מאומה מן רכושך, ורק אל תעשה רעש, כדי שלא יוודע הדבר שאמך מתה. ובמוצאי שבת נסדר שישאר לך כל הרכוש. הגוי התנחם קצת בדבריהם, והמתין עד למוצאי שבת, ויאמרו לו היהודים: אנחנו גוזרים שערותיה בתספורת כמו יהודיה, ונקח אותה על העגלה לעיר הקרובה לכאן, ואנחנו נאמר שמצאנו אותה בדרך מתה. ונקבור אותה בקבר ישראל, ומה איכפת לך אם תקבר בקבר ישראל ועל ידי זה ישאר הכל בידך?
וכך עשו, וסיפרו אותה בתספורת כיהודיה והשכיבו אותה על העגלה ונסעו שלשתם יחד, ובאמצע הדרך ראו את האורות, וידעו שהם מתקרבים לעיר. אמר אחד לשני: ידידי, סוף סוף אמי היא זו ואני חייב בכבודה האחרון, לכן ארד מן העגלה ללכת קצת רגלי, אמר לו חברו: גם אני חייב לחלוק לה כבוד מאחר שראינו שנינו שנתקבלה תפילתה כמו שבקשה שלא להקבר בקבר הגויים. ואז ירדו שניהם מן העגלה, אחר כברת ארץ פתאום נהפכה העגלה מן ההר למטה ונשברה, והגוי מת במקום יחד עם הסוס. אז הבינו שכל זה מן השמים, והאמינו שע''י תשובתה נעשה דבר זה. לקחו אותה על גביהם והכניסוה לעיר, ותיכף קראו לחברה קדישא וקברו אותה בכבוד גדול, וחזרו למקומם, לעיר דנציג, וסיפרו את כל המעשה בפני הרבנים, ונתנו הודאה לקדוש ברוך הוא ואמרו : ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים.
