מעשיות צדיקים

הסיפור לשבת, שייקה גנץ, מתוך עלון ראש יהודי, פרשת תולדות .

"אילו רק יכולתי להיפגש עם פרופסור גרין - היתה התמונה שונה לגמרי" כך חשב השליח החב"די. "אנסה להתקשר למשרדו של הפרופסור ולקבוע תור לפגישה עימו". המכשולים שנערמו בדרכו היו רבים. בתחילה התקשה לתפוס את המשרד, אחר כך נאמר לו שהפרופסור נסע לחו"ל ובסופו של דבר נקבע לו תור לעוד חצי שנה - וגם זה למשך 5 דקות בלבד. למרות הקשיים השונים התעקש מיודעינו לקיים את הפגישה, שכן מטרתה היתה נעלה ביותר - הפצת היהדות .

פרופסור גרין היתה דמות מרכזית ורבת השפעה על שסיבתה ולכן רצה כל כך השליח להיפגש עימו ולשוחח בענייני יהדות ובכך לפתוח פתח להשפעה על ציבור יהודי גדול .

ביום המיועד הגיע השליח ללשכת הפרופסור והמתין בציפיה לדקות הספורות שהוקצבו עבורו. והנה נפתחה הדלת והוא הוזמן ע"י המזכירה להיכנס לחדרו של מר גרין. משנכנס החסיד ללשכה העביר את מבטו על הקירות המכוסים במדפים עמוסי ספרים - כשמבעד לחלון נשקפו השמים המאדימים בדמדומי שקיעה. לפתע נזכר מיודעינו כי טרם התפלל מנחה! הוא ביקש את סליחה הפרופסור המופתע, חגר בזריזות את הבנטו ועמד לתפילת מנחה חרישית . במשך כל זמן התפילה היה מבטו של פרופסור גרין נעוץ בתימהוני המבזבז את הזמן הקצר שהוקצב לו על מלמול בלתי מובן. משסיים החסיד את תפילתו לא יכול היה הפרופסור לכבוש את סקרנותו והוא שאל את האורח לפשר התנהגותו. לאחר שנשאלה השאלה ניצל החסיד את ההזדמנות והחל להסביר את עניין התפילה ושמירת המצוות ולטבל בענייני אמונה ולחרוז דברים הנכנסים אל הלב, והשיחה הלכה והתפתחה הרבה מעבר לזמן שהוקצב לה מראש. במהלך השיחה הציג הפרופסור לפני החסיד מספר שאלות הנוגעות ל"התנגשות" שבין התורה למדע . החסיד שלא היה מדעין גדול, הציע לפרופסור לכתוב את שאלותיו לרבי ליובאוויטש זצ"ל שידיו רב לו בשני העולמות. הפרופסור קיבל את ההצעה וכתב לרבי את קושיותיו. ואכן , כעבור זמן מה, נתקבל מכתב תשובה. הרבי ענה לשאלותיו של הפרופסור ועוד הוסיף מילים אחדות בנושא התחזקות בשמירת היהדות. על דברי החיזוק עבר הפרופסור ברפרוף, אך את המענה לשאלותיו קרא בעיון, אך לאכזבתו הרבה לא היה בהן מענה מספק עבורו. הוא פנה אל החסיד ושאלו מה דעתו על המכתב .

החסיד, כאמור, לא היה מדען גדול והוא חזר שוב על ההצעה הקודמת - לכתוב לרבי את הטענות החדשות. הפרופסור כתב שנית לרבי, אך לאכזבתו, לא הגיעה כל תשובה. גם לשליחו של הרבי כבר לא היה הסבר לדבר .

במהלך השנים הבאות עשה הפרופסור כמה צעדים משמעותיים בנושא קיום היהדות ובתוכם - העברת ילדיו לבית ספר יהודי .

השליח שהיה מודע לכל התהליך מסר את המידע לרבי בעת שביקר אצלו. לא חלפו ימים רבים, ובלשכתו של הפרופסור התקבל מכתב ממזכירות הרבי .

כשפתח הפרופסור את המכתב לא היה גבול להפתעתו. בפתיחת המכתב כתב הרבי כי נהנה מאוד לשמוע על התקדמותו בשמירת התורה והמצוות .

והנה, בחלקו השני של המכתב כתב הרבי: "ובמענה על שאלותיו מכמה שנים..." וכאן האריך הרבי להשיב על השאלות שהיו במכתב מלפני שנים. הפרופסור התקשר מיד לשליח החב"דניק ודרש הסבר להנהגה המוזרה הזאת. זה כמובן הציע שוב לכתוב לרבי ולשאול אותו בעצמו .

ואכן, כעבור זמן קצר התקבלה תשובתו של הרבי ובה מילים בודדות :

"לא באנו לעולם הזה כדי לנצח בוויכוחים. באנו כדי לקרב נשמות ".

בִּשְׁנַת תקצ"א כָּבַשׁ הַצָּאר הָרוּסִי פָּסְקֶבִיץ אֶת פּוֹלִין. הוּא הָיָה אָדָם עַז-נֶפֶשׁ וְעָרִיץ, שֶׁהִטִּיל אֶת חִתָּתוֹ עַל כָּל נְתִינָיו. לִיהוּדֵי הַמְּדִינָה הָיְתָה סִבָּה נוֹסֶפֶת לַחְשֹׁשׁ מִפָּנָיו, וְהִיא – הֱיוֹתָם יְהוּדִים, כַּמּוּבָן. תָּרְמָה לְכָךְ גַּם הָעֻבְדָּה שֶׁסְּבִיב הַצָּאר הִסְתּוֹפְפוּ כַּמָּה יְהוּדִים מְשֻׁמָּדִים. וְאָמְנָם הַהִתְנַכְּלֻיּוֹת שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן לַיְּהוּדִים, וּבְעִקָּר לַמִּמְסָד הָרַבָּנִי, רַבּוּ מְאוֹד בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה.

בְּאַחַד הַיָּמִים זֻמַּן רַבָּהּ שֶׁל רָאדוֹם, הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַנְּדוֹי (נֶכְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה'), לְהִתְיַצֵּב בְּיוֹם מְסֻיָּם בְּאַרְמוֹן הַצָּאר בְּוַרְשָׁה. לִבּוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נִתְמַלֵּא חֲרָדָה נֹכַח הַזְמָנַת-הַפֶּתַע, שֶׁסִּבָּתָהּ לֹא נִמְסְרָה לוֹ.

כְּשֶׁהוֹפִיעַ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאַרְמוֹן הַצָּאר, הוּבַל לִטְרַקְלִין גָּדוֹל וּמְפֹאָר. שָׁם, לְהַפְתָּעָתוֹ, פָּגַשׁ שְׁנֵי רַבָּנִים נוֹסָפִים, שֶׁכְּמוֹתוֹ הֻזְמְנוּ גַּם-כֵּן לְאוֹתָהּ פְּגִישָׁה. הַשְּׁלֹשָׁה הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה בְּלֹא שֶׁיִּהְיֶה לְאִישׁ מֵהֶם מֻשָּׂג קָלוּשׁ עַל מַטְּרַת הַזְמָנָתָם.

כַּעֲבֹר דַּקּוֹת אֲחָדוֹת נִכְנַס שָׁלִישׁוֹ שֶׁל הַצָּאר, וּמָסַר כִּי הַפְּגִישָׁה נִדְחֲתָה בְּשָׁעָה. בְּתוֹךְ כָּךְ הִכְנִיס אַחַד הַמְּשָׁרְתִים לַטְּרַקְלִין, כִּסְּאוֹת בַּעֲבוּר שְׁלֹשֶׁת הָרַבָּנִים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה מָתוּחַ מִכְּדֵי לָשֶׁבֶת. הוּא הִתְהַלֵּךְ בַּטְּרַקְלִין אָנָה וְאָנָה, מוֹגִיעַ אֶת מוֹחוֹ בְּנִסָּיוֹן לְנַחֵשׁ מִנַּיִן תִּפָּתַח הָרָעָה. בְּעוֹדוֹ פּוֹסֵעַ מִצַּד לְצַד, חוֹלֵף בַּפַּעַם הַמִּי-יוֹדֵעַ-כַּמָּה לְיַד אֲרוֹן זְכוּכִית סָגוּר וּבוֹ סְפָרִים שׁוֹנִים, צָד לְפֶתַע אֶת עֵינָיו סֵפֶר דַּק, שֶׁהָיָה מֻנָּח מֵעַל הָאֲרוֹן. לְהַפְתָּעָתוֹ, זֶה הָיָה חֻמָּשׁ בַּמִּדְבָּר, בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת.

מָה לְחֻמָּשׁ עִבְרִי בִּטְרַקְלִינוֹ שֶׁל הַצָּאר? שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ בִּפְלִיאָה. הוּא עִלְעֵל בַּסֵּפֶר בִּזְרִיזוּת וְאַחַר הֶחְזִירוֹ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה מֻנָּח.

רַחַשׁ מִכִּוּוּן הַכְּנִיסָה בִּשֵּׂר אֶת כְּנִיסַת הַצָּאר וּפָמַלְיָתוֹ. הָרַבָּנִים קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם בְּהַדְרַת-כָּבוֹד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה יָכֹל לְהַבְחִין כִּי בֵּין אַנְשֵׁי הַפָּמַלְיָה נִמְצָא יְהוּדִי מְשֻׁמָּד, שֶׁלֹּא פַּעַם בֶּעָבָר כְּבָר נֶאֱלַץ לְהִתְמוֹדֵד עִם נִסְיוֹנוֹתָיו הַחוֹזְרִים שֶׁל הָאִישׁ לִפְגֹּעַ בַּיַּהֲדוּת.

לְלֹא הַקְדָּמוֹת מְיֻתָּרוֹת פָּתַח הַצָּאר וְשָׁאַל אֶת הָרַבָּנִים: "מִי נֶחְשָׁב אֶצְלְכֶם, הַיְּהוּדִים, הַפּוֹסֵק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, שֶׁדְּבָרָיו מְחַיְּבִים אֶת כֻּלְּכֶם?".

"מֹשֶׁה רַבֵּנוּ", הִקְדִּים רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת חֲבֵרָיו, בִּתְשׁוּבָה שֶׁכְּמוֹ הָיְתָה מֻנַּחַת עַל לְשׁוֹנוֹ. "הוּא הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה מִסִּינַי, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָהּ מִיְּדֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְעַל-כֵּן דְּבָרָיו מְחַיְּבִים אֶת כֻּלָּנוּ".

"וּמִי הַבָּא בַּתּוֹר אַחֲרָיו בַּחֲשִׁיבוּתוֹ?", שָׁאַל הַצָּאר.

"יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן", הִזְדָּרֵז שׁוּב רַבָּהּ שֶׁל רָאדוֹם לְהָשִׁיב.

"וְאַחֲרָיו?", הוֹסִיף הַצָּאר לִשְׁאֹל.

הֵחֵל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְפָרֵט בְּאָזְנֵי הַצָּאר וּפָמַלְיָתוֹ אֶת סֵדֶר הַדּוֹרוֹת שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל: "הַזְּקֵנִים, הַנְּבִיאִים, הַשּׁוֹפְטִים, הַתַּנָּאִים, הָאָמוֹרָאִים, הַגְּאוֹנִים..."

"דַּי!", קָטַע הַצָּאר אֶת תְּשׁוּבָתוֹ בְּקֹצֶר-רוּחַ בּוֹלֵט וְשָׁאַל: "הַאִם דִּבְרֵיהֶם שֶׁל כָּל הַמַּנְהִיגִים שֶׁמָּנִיתָ, מְשַׁקְּפִים אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁמָּא אֶת דַּעְתָּם הַפְּרָטִית בִּלְבַד?".

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה רִחֵף עַל שְׂפָתָיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חִיּוּךְ שָׁלֵו וְרָגוּעַ. "דִּבְרֵיהֶם הֵם בִּבְחִינַת פֵּרוּשִׁים, שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ כִּי שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה. אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם פְּסִיקָה הַמְּחַיֶּבֶת אֶת הַכֹּל".

עֲמִיתָיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נֶאֶלְצוּ לְהַאֲזִין לִתְשׁוּבָה זוֹ, הַבִּלְתִּי-נְכוֹנָה בַּעֲלִיל, כְּשֶׁהֵם תְּמֵהִים מְאוֹד. מוּבָן שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו לְעֵינֵי הַגּוֹיִים. בְּסֵתֶר לִבָּם הִתְפַּלְּלוּ שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה וּמַדּוּעַ.

הַצָּאר נִרְאָה שְׂבַע-רָצוֹן מֵהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁקִּבֵּל לִשְׁאֵלוֹתָיו. הוּא נָד קַלּוֹת בְּרֹאשׁוֹ וְיָצָא מֵהַטְּרַקְלִין כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא. דָּבָר אֶחָד הָיָה בָּרוּר לָרַבָּנִים – אִם סַכָּנָה כָּלְשֶׁהִי רִחֲפָה מֵעַל רָאשֵׁיהֶם וְרָאשֵׁי הַיְּהוּדִים, הִיא פָּגָה וְנֶעֶלְמָה.

רַק בְּהַגִּיעָם אֶל מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן הֵעֵזּוּ הַשְּׁנַיִם לְבַקֵּשׁ מֵעֲמִיתָם הֶסְבֵּר לִתְשׁוּבָתוֹ הַמַּטְעָה.

כָּעֵת הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יָכֹל לְחַיֵּךְ בְּפֶה מָלֵא. אֵינְכֶם מְבִינִים, אָמַר. בְּשָׁעָה שֶׁהִמְתַּנּוּ לְבוֹא הַצָּאר, נִתְקַלְתִּי בְּחֻמַּשׁ בַּמִּדְבָּר שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים. מָה עוֹשֶׂה הַסֵּפֶר בִּטְרַקְלִינוֹ שֶׁל הַצָּאר?! תָּהִיתִי. כְּשֶׁעִלְעַלְתִּי בַּחֻמָּשׁ, גִּלִּיתִי קֵפֶל בְּרֹאשׁ אַחַד הָעַמּוּדִים. שָׁם הוֹפִיעַ הַפָּסוּק: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". מִתַּחַת לַפָּסוּק הוֹפִיעַ פֵּרוּשׁ הָ'אוֹר הַחַיִּים' הַקָּדוֹשׁ, הָעוֹמֵד עַל כָּךְ שֶׁרַק כַּאֲשֶׁר הַמֵּת הוּא מִיִּשְׂרָאֵל, מְטַמֵּא גּוּפוֹ אֶת הָאֹהֶל, וְאִלּוּ גּוּפַת אָדָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָהּ מְטַמֵּאת. בַּהֶמְשֵׁךְ מְפָרֵט הָ'אוֹר הַחַיִּים' אֶת מַעֲלַת יִשְׂרָאֵל עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

בִּרְאוֹתִי זֹאת הֵבַנְתִּי מִיָּד כִּי יָדוֹ שֶׁל אַחַד הַמּוּמָרִים בַּדָּבָר וְכִי בְּדֶרֶךְ זוֹ מְנַסֶּה הַלָּה לְהַשְׁחִיר אֶת פָּנֵינוּ וּפְנֵי הַיַּהֲדוּת כֻּלָּהּ בְּעֵינֵי הַצָּאר. לְפִיכָךְ סוֹבַבְתִּי אֶת תְּשׁוּבָתִי בְּדֶרֶךְ שֶׁתַּבְהִיר לַצָּאר, כִּי דִּבְרֵי הָ'אוֹר הַחַיִּים' אֵינָם הֲלָכָה הַמְּחַיֶּבֶת אֶת הַכֹּל אֶלָּא פַּרְשָׁנוּת 'פְּרָטִית'...

השמועה פשטה במהירות. האדמו"ר מצאנז הגיע לבקר את פליטי השואה השוהים בעיר גוטניק שבגרמניה. היהודים כולם החלו לרוץ לכיוון בתקוה לפגוש את האדמו"ר ולהתברך ממנו.

גם ר' מנדל פשיטיק זצ"ל מחסיד גור ששהה במקום בבית החולים הגיע מדדה לכיוונו של האדמו"ר. לפתע קלטו עיניו של ר' מנדל שהאדמו"ר אוחז בידיו משהו מוכר.

ליבו החל פועם בהתרגשות וצעק: "האם האדמו"ר הביא לנו גדילים לעשות מהם ציצית?" שאל כשכולו תקווה.

האדמו"ר שהתמלא התרגשות לראות יהודי שלאחר שנות האימה הנוראות עדיין כל כך שמח לקיום מצות ציצית, הנהן בראשו בשמחה. "אולם", אמר האדמו"ר, "לצערי יש עימי רק סט אחד של חוטים ורק אחד מהנוכחים יוכל לזכות במצוה". בכוונתו היה לערוך הגרלה בין הנוכחים ולתת לזוכה את הציצית.

ר' מנדל שהבין כי רק אחד יזכה במצוה, החליט לעשות מעשה. הוא קרע את חולצתו כך שהייתה בעלת ארבע כנפות, ואז אמר לרבי שהיות והוא כעת חייב מדאורייתא בהטלת ציצית בבגדו אזי מן הראוי שיקבל הוא את הציצית.

דמעות עלו בעיני הרבי, דמעות של התרגשות, בראותו עד כמה המצוה חביבה ליהודי. אולם אז פנה הרבי לר' מנדל ואמר :"עוד קודם שבאתי לכאן היה בכוונתי לערוך הגרלה בין הנוכחים, ולכן כולם קנו את הזכות להשתתף בהגרלה עוד לפני החיוב שלך במצוה. לכן נערוך את ההגרלה בכל זאת".

הסתכל הרבי במבט אוהב בפני הנוכחים וכשנח מבטו על פני ר' מנדל המשיך ואמר: "אולם אין לי ספק שאם כוונתך אכן לשם שמים, אזי תזכה אתה בהגרלה והציצית תעבור לידיך".

המתח ששרר בין מאות משתתפי ההגרלה היה רב, ואז נשמעה קריאת התפעלות גדולה, כשהתברר שאכן ר' מנדל זכה בהגרלה

במיקדש אסור שיהיה חמץ לכן הלחם היה מקמח מצה ונישא חם מי שישי עד שישי בתבנית כיכרות לחם כך מי שמחשיב את עצמו תמים עניו ושפל לעומתו יתברך כמו חמץ שלא תופח שמסמל ענוה הקב"ה דואג לו שהארת השבת תשמור עליו קדוש מי שישי ועד שישי. מעשה באחד מהאנוסים בתקופת האינקויזיציה הצליח להמלט מפורטוגל והגיע לצפת שבגליל. מיד בבואו לצפת הזדמן האיש לדרשתו של הרב, והדרשה – עסקה בלחם הפנים, שהיה במקדש מידי שבת בשבתו. תוך כדי דבור פלט הרב הדורש אנחה כבדה ובקול ספוג צער אמר: "ועכשיו, אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן". שב האנוס לביתו ובתום לב צוה על אשתו, כי מידי שבוע בשבוע, ביום השישי, תכין שתי ככרות לחם, עשויות קמח המנופה י"ג פעם, את הבצק עליה ללוש בטהרה – כך אמר – ולאפות היטב בתנור ביתם. זאת, משום שרצונו להקריב את הלחם לפני ה', כפי שהיה במקדש. בציתנות מלאה האשה את הבקשה. מדי יום שישי היתה אופה – על פי הוראותיו המדויקות של בעלה – שתי ככרות לחם, הבעל נוטל היה את הככרות אל בית הכנסת, שם התחנן והתפלל לפני ה', שיקבל את לחמו ברצון. ובתום תפילתו – היה יוצא מבית הכנסת ומותיר אחריו את שתי הככרות. לשמש בית הכנסת נכונה מתנה מידי שבוע בשבוע: בכל יום שישי היה מוצא בבית הכנסת שתי ככרות לחם טריות וניחוחיות. מי הביא את הככרות – זאת לא ידע. אף  לא טרח לברר. שמח וטוב לב היה נוטל את שתי הככרות לביתו ומענג בהן את שבתו. לעת ערב היה אותו אנוס שב לבית הכנסת, וכמובן – את שתי ככרותיו לא מצא. שמחה גדולה מלאה את לבו. וכך היה מספר לאשתו: "השבח לה', שלא בזה את בקשתי וקבל את  לחמי ואף אכלו בעודנו חם וטרי. ואם כך, עליך להמשיך ולהקפיד על הכנתו עשרת מונים. הן חובה עלינו  לגרום לאלוקינו נחת רוח!" כך נהגו האנוס ואשתו לטרוח באפית הלחם ולהביאו לבית הכנסת מידי שבוע בשבוע. והנה, באחד מערבי השבתות, בא הרב אל בית הכנסת וניצב על הבמה כדי להתכונן לדרשה שאמור הוא לשאת ביום המחרת, יום שבת קודש. עודנו עמד שם – ואל בית הכנסת נכנס האנוס ובידיו שתי ככרות לחם, כמנהגו. הניח את הלחם והחל שוטח את דברי תחנוניו, בלי להרגיש ברב, הניצב על הבמה. והרב – הוא עקב אחר מעשי האנוס. ברגע הראשון נדהם למראה עיניו, אך מיד התעשת והחל גוער בקולי קולות: "שוטה שכמוך! כלום ה' אוכל ושותה? בודאי השמש הוא שלוקח את לחמך, ואתה – בתמימותך – מאמין שה' מקבלו! הן זהו חטא כבד מנשוא ליחס גשמיות לה' יתברך!!" לא הספיק הרב לסיים את דברי גערתו, ואל בית הכנסת נכנס השמש. כהרגלו מידי שבוע, בא בשעה הקבועה ליטול את שתי ככרות הלחם הטריות...ניגש אפוא ליטול את הככרות, וגערותיו של הרב השיגו גם אותו: "אתה, השמש, תן תודה לאיש זה, שהביא לך מידי יום שישי שתי ככרות לחם טריות!" "תודה! תודה!" מלמל השמש, ללא בושה או מבוכה. מבט אחד לעבר האנוס גילה לרב ולשמש כי פניו חפו ועיניו החלו זולגות דמעות. "ימחל נא לי הרב על טעותי", התחנן האיש. "לא הבנתי את הדרשה בדבר לחם הפנים... מצוה התכונתי לעשות – והנה, עברה חמורה עברתי"... עודנה בוכה בדמעות שליש, ואל בית הכנסת נכנס אדם נוסף, היה זה שליח של האר"י הקדוש. פנה השליח אל הרב וכך אמר לו: "שוב לביתך ואמור לבני משפחתך כי ביום המחר, באותה שעה שבה התכוננת לדרוש את דרשתך בבית הכנסת – מות תמות! כבר הוכרז על כך למעלה בשמים!" נבהל הרב למשמע הבשורה הרעה. חיש מהר נשאוהו רגליו אל האר"י הקדוש. "מה חטאתי שכך באה לי?" שאל בקול נכנע. השיבו האר"י: "כיון שביטלת נחת רוח שהיתה לקדוש ברוך הוא – נגזר עליך כזאת. דע לך, כי מיום שחרב בית המקדש לא נגרמה למלכו של עולם נחת רוח כפי שגרמו לו מעשיו התמימים של האנוס הזה, בהביאו את שתי הלחם ובסברו שה' קבלם. על שום שאתה גרמת לו להפסיק להביאם – נגזרה עליך מיתה, ואין כל פתח של תקוה להצלה!" עצוב ומתייסר שב הרב לביתו והודיע לבני משפחתו את דברי האר"י  הקדוש. ואכן, ביום המחרת – הוא  יום שבת קודש – בשעה שאמור היה לדרוש בבית הכנסת, השיב הרב את נשמתו ליוצרה. (מעשיהם של צדיקים).  מכאן ניתן ללמוד שתמימות זה שלימות ומסמלת את שיא האמונה בה' יתברך. לכן זכה יעקב אבינו שפרצופו יהיה בכיסא הכבוד שנאמר "איש תם יושב אוהלים" ובכל מקום שיש שם תמימות שם שוכנת השכינה.

אחד הקדושים המפורסמים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו,הוא הצדיק רבי דוד ומשה זכותו תגן עלינו . באימה ובסילודין מזכירים יהודי מרוקו את שמו של גאון וקדוש אשר הקדיש את חייו למען יהודי מרוקו ואף מסר את נפשו למענם.איש מופת היה הקדוש רבי דוד ומשה,ספורי מופת מסמרי שער מסופרים מדוד לדור בקרב יהודי מרוקו,אשר עשה ופעל הצדיק למענם,בחייו ואף לאחר פטירתו - עד ימינו אנו .ביום ההילולה של הצדיק בראש חודש כסלו היו אלפי יהודים מכל רחבי מרוקו עוזבים את בתיהם ואת עסקיהם ונוהרים בהמוניהם להשתטח על ציונו הקדוש של הצדיק ,בכפר תאמזרית ,השוכן במורדות הרי האטלס בדרומה של מרוקו.שבועות אחדים לפני יום ההילולה , כבר ניתן היה לראות שיירות שיירות של משפחות על מטלטליהן,העושות את דרכן,ברגל או על גבי פרדות וחמורים,לכיוון דרומה של מרוקו,אל הכפר תאמזרית,מקום מנוחתו של הצדיק,כדי להעתיר בעדו,ולשפוך שיח לפני יושב מרומים,שיושיעם בזכות הצדיק הטמון שם .לא שלגים,לא גשמי זעף ורוח זלעפות אשר היו פוקדים את איזור הרי האטלס הגבוהים בתקופת החורף,יכלו למנוע מיהודי מרוקו לבוא בהמוניהם ממרחקים כדי להשתטח על קברו של הצדיק הנערץ עליהם. רבי דוד ומשה היה נערץ ומוקדש לא רק על היהודים, כי אם גם על התושבים המוסלמים ,שהיו אף הם באים מדי פעם להשתטח על קברו של הקדוש,שהיה מכונה בפיהם - רבי דאוד או מושימוצאו של רבי דוד ומשה היה מארץ ישראל. הוא נולד בירושלים לפני כמאתים שנה. משחר נעוריו הקדיש עצמו ללמוד תורה ועבודת ה' בקדושה ובטהרה,ושמו נודע לתהילה כתלמיד חכם מופלג וקדוש עליון.לימים, כאשר חפצו גדולי ירושלים לשלוח לתפוצות ישראל במרוקו,שליח תלמיד חכם,כדי לאסוף כספים עבוד עניי ירושלים המדוכאים,נתנוהכל את עיניהם ברבי דוד ומשה,אשר מלבד גאונותו המופלגת,חסידותו ופרישותו,נודע גם כדרשן מופלג - "פה מפיק מרגליות".רבי דוד ומשה קבל עליו ללא עוררין את גזרת חבריו חכמי ירושלים,ויצא את ארץ ישראל בלווית אחד מיהודי ירושלים שהעמידו לפניו לשרתו. הנסיעה באותם הימים הייתה כרוכה בתלאות ובסכנות מרובות,במיוחד רבתה הסכנה בהפלגה בלב-ים. ספינות המפרשים הקטנות היו לא אחת יורדות תהומה על נוסעיהן,כשהיו פורצות רוחות עזות. רבי דוד ומשה בז לכל הסכנות,שלוחי מצווה אינן ניזוקין אמר לעצמו. לאחר נסיעה רבת תלאות בים וביבשה הגיע סוף סוף עם משרתו לנמל מליליה שבמרוקו.באותה תקופה הייתה מרוקו תחת שלטונו של השולטן מולאי עבד רחמאן. זעזועים גדולים עברו אז על מרוקו,שבעטים סבלו היהודים רבות מרדיפות ונגישות אין ספור. הצרפתים באו בצי כבד של אוניות מלחמה וכבשו לאחר קרב כבד את אלג'יר הסמוכה למרוקו. הם לא הסתפקו בכיבוש אלג'יר, אדיר היה חפצם לכבוש גם את מרוקו ולהעבירה לחסותם. זקוק היה מולאי עבד ארחמאן - הסולטן של מרוקו לכספים רבים כדי להתכונן למלחמה נגד הצרפתים,וכמובן,על מי מוטלת החובה לספק את הכספים אם לא על היהודים ??? סכומי עתק נדרשו מהיהודים להכניס לאוצר המדינה תוך תקופה קצרה.ואם לא די בסכומי העתק שהוטלו על היהודים לתת לאוצר המלוכה,גזר גם הסולטן על היהודים גזרות שונות ומשונות,שמטרתן לבזותם ולהשפילם עד עפר. בין היתר נגזר על היהודים ללבוש רק בגדים כהים מיוחדים העשויים מאריג גס כדי שיבדלו מהתושבים המוסלמים , וכדי שניתן יהיה לזהותם מרחוק ולהתרחק מפניהם. כמו-כן אסור היה ליהודים להתהלך מחוץ לתחומי ה"מלאח"-רח' היהודים,במנעלים לרגליהם.עונש חמור הוטל על היהודי אשר העז להרים יד על מוסלמי,גם אם הדבר נעשה כדי להתגונן.למוסלמי היה מותר להכות יהודי,אך אבוי היה ליהודי אם היה משיב מנה אחת אפיים.גזרות אלו נוצלו היטב על ידי נערים מוסלמים שהיו מכים ביהודים,נער וזקן . היהודים,בעל כורחם נאלצו להבליג על כאבם והשפלתם.בעיר מראקש - בירת המלך, התגורר יהודי זקן ונשוא פנים ושמו "דון יהודה" אברבנאל, מצאצאיו של דון יצחק אברבנאל.שר הכספים של מלך פורטוגל. דון יהודה היה מחשובי העיר,היה גם עשיר מופלג. הסולטן שהיה זקוק לכספים רבים כדי להלחם נגד הצרפתים,קרא אליו אתדון יהודהוציוה עליו למסור את כל רכושו לאוצר הממשלה. בלית ברירה מסר דון יהודה את כל אוצרותיו לשלטון.עם זאת ציוה המלך לאסור את דון יהודה ולהענותו בעינויים קשים ומרים,בתואנה כי לא מסר את כל הכסף שברשותו,וכי דאג מבעוד מועד להסתיר אוצרות של תכשיטים ואבני חן יקרות. לא הועילו לו לדון יהודה הכחשותיו הנמרצות כי מסר את כל אשר היה לו,וכי לא הישאר מאומה לעצמו. המלך גמר אומר להמיתו. דון יהודה עונה בעינויים קשים וכתוצאה מכך נפטר בבית הכלא .אולם בכך לא תמה מסכת היסורים של משפחת אברבנאל. באותו יום בו נפטר דון יהודה בבית הכלא,פרצו שוטרים וחיילים לביתו והחלו לערות סריקות בכל פינה ובכל מקום אפשרי כדי לגלות את אוצרותיו הטמונים.לאחר שעות ארוכות של חיפושים,שלא הביאו לכל תוצאה,גבר קצפם של השוטרים והחליטו לקחת את בתו הצעירה של דון יהודה,בת השבע עשרה,כבת ערובה עד שבני המשפחה יגלו את מקום המסתור של אוצרות הזהב והכסף .אסתר" בתו של דון יהודה הייתה מאורסתלבנימין - מבחירי התלמידים בישיבה שבמרקש.בנימין החליט לא לאפשר לשוטרים לקחת את ארוסתו ויהי-מה.זעקותיה ובכיותיה של אסתר ארוסתו נגעו ללבו, הוא התנפל בשצף על השוטרים,וניסה למלט את ארוסתו מידיהם. השוטרים שלפו מיד את חרבותיהם והחלו מכים בבני המשפחה על ימין ועל שמאל,ויהי המקום לחרדת א-לוקים.בסיומה של תגרה היו כל בני משפחת אברבנאל פצועים וזבי דם.בנימין ואסתר נדקרו למוות.אבל כבד ירד על יהודי מרקש.ביום אחד הובאו לקבורה שלושה מבנ י משפחת אברבנאל הכבודה. אבי המשפחה דון יהודה שנפטר בכלא,בתו הצעירה וארוסה בנימין הי"ד.בעת שהתרחשו מאורעות מעציבים אלו,הגיע רבי דוד ומשה ע"ה למרוקו.בכל מקום קבלו היהודים בכבוד את השליח מארץ ישראל. רבי דוד ומשא נחרד ונעצב לנוכח מצבם העגום של יהודי מרוקו,הוא נשא דרשות לרבים,ובדבריו הרעיף "טל תחייה" על היהודים האומללים.השמועה על הקדוש שהגיע מארץ ישראל ובידו לחולל נפלאות התפשתה חיש מהר .מקרוב ומרחוק החלו באים יהודים גדושי סבל ותלאות אל רבי דוד ומשה שיברכם .וברכותיו אכן לא הושבו ריקם . צדיק גוזר והקב"ה מקיים " חולים נתרפאו,עקרות נפקדו. יהודי מרוקו נקשרו בעבותות אהבה אל הרב הצדיק .כעבור זמן מה החליט רבי דוד ומשה לבקר את היהודים תושבי הכפרים,בדרומה של מרוקו .שם,במרומי הרי האטלס , החוצים בין העיר מרקש שממערב ,ועמק הדרע שבמזרח , היו כפרים רבים בהם התגוררו מאות יהודים יחד עם שכניהם המוסלמים .כאשר הגיע רבי דוד ומשה לאזור הכפרים,נודע לו כי מגפה רחמנא ליצלן ,משתוללת זה כמה שבועות באזור ומפילה חללים רבים מדי יום ביומו , יהודים וערבים כאחד .רבי דוד ומשה לא נרתע,הוא נכנס אל בתי החולים על אף הסכנה הגדולה הכרוכה בכך וטיפל במו ידיו בחולים ששכבו על ערש דוי . כעבור ימים אחדים יצא בלווית משרתו אל ההרים . בהגיעם אל אחת המערות שבסביבה נעצר רבי דוד ומשה , הוא נשא ידיו למרום ואמר בהשתפכות הנפש .רבונו של עולם !!! מוכן ומזומן אני להקריב את נפשי ולמסור את נשמתי כקורבן עולה ,ותהא מיתתי כפרה ליהודים ולכל החולים .משרתו של רבי דוד ומשה נחרד למשמע הדברים,אולם הצדיק לא הסס לרגע , הוא מסר למשרתו  את הגלימה שעליו ונכנס לתוךצ המערה .היה זה ערב שבת קודש. רבי דוד ומשה צוה על משרתו לחזור אל הכפר . "הריני משיב עתה את נשמתי לבוראי" - אמר למשרתו ,ונבלע בפתח המערה .המשרת הנדהם חזר אל הכפר,ואכן נוכח לראות כי כל החולים נרפאו,המגפה שככה .נשמתו של הצדיק ,אשר מסר את נפשולהיות קורבן עולה למען יהודי מרוקו,עלתה כיונה צחורה עם קדושת השבת אל מקור מחצבתה .....מיד עם צאת השבת נהרו כל תושבי הכפרים אל המקום בו השיב רבי דוד ומשה את נשמתו לבוראו . וראה זה פלא,פתח המערה,שמקומו היה ידוע לכולם נעלם ואיננו. גוש סלע ענק כסה את המקום .לפתע פתאום,בעוד היהודים מבכים את הקדוש ואומרים פרקי תהילים על קברו,קפאו כמסומרים למקומם , כמו מנורת אש נארתה יורדת ממרומים על קברו של רבי דוד ומשה .מני אז הפך כאמור מקום קבורתו של הצדיק למוקד משיכה ועליה לרגל לכל יהודי מרוקו,שהיו באים להשטתח ולחלות את פני הצדיק כדי שיושעו מצרותם .הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את עם ישראל בזכות גדולתם וצדקתם של מורינו ורבותינו אמן , וישראל ישכון לבטח !!!!!!אהבת ישראל יותר מגופו קיים ואהבת לרעך יותר מכמוך