בלעדי לפורום הנה ימים באים
בס"ד
שבת קודש י"ח אב תשס"ט
היום 42 ימים לפני ראש השנה
"כל העולם צועק בראש השנה "המלך", אולם ההכתרה היא באומן (רבי נתן)
דברי התורה שבגליון מוקדשים
למשה בן שרה לברכת בריאות הגוף והנפש
"והיה עקב תשמעון את המשפטים"
עקב, פרשה של שמחה. מה הקשר בין שמחה לפרשה שלנו?
והיה – לשון שמחה. המילה והיה תמיד מופיעה בהקשר של שמחה.
עקב – עקביים, רגליים.
תשמעון – צריך להגיע לשמחה כזו עד שהרגליים ישמעו וירגישו את השמחה.
אך כשיש ח"ו דינים וצרות, הרגליים כבדות וקשה להגביה אותן. מה עושים אז?
את המשפטים – אדם שופט את עצמו, דן את עצמו על כל מה שעושה אם כך ראוי לו לעשות, אז הוא ממתיק דינים ואז יכולה השמחה להתפשט ברגליים עד שזוכה לרקוד (עפ"י תורה קסט בליקו"מ).
שמחה
זה מה שכולנו רוצים. על זה בעצם אנחנו מתפללים. כי כל הישועות שאנחנו כל כך צריכים, זה הכל כדי שנהיה שמחים.
אי אפשר לעבוד את ה' בלי שמחה. אי אפשר לחיות בלי שמחה. שמחה זה בריאות הגוף והנפש. אדם שמח הוא מֵחֲסן את הגוף שלו, הוא הרבה יותר בריא. וגם הנפש בריאה.
אדם שמח הוא פחות צריך לאכול, ופחות צריך כסף, ופחות צריך כבוד. כל התאוות האלה, השורש שלהן זה שאדם
לא שמח ואז הוא צריך פיצוי. כל אחד יודע שבימים מיוחדים, כשקרה לו משהו טוב במיוחד, כשיש לו איזה שמחה משפחתית גדולה, כשזכה לישועה שחיכה לה הרבה זמן, הוא כל כך שמח, הוא כל כך קרוב לה', שהוא לא צריך כלום. יש לי אותך יש לי הכל.
שמחה
זה לדעת בשביל מה באתי לעולם הזה, מה התפקיד שלי פה. כי כשלא יודעים, ולא מבינים, ומסתובבים פה ככה
בלי מטרה ובלי תכלית ויום רודף יום, אז זה צער גדול.
ממש יסורים. אבל אם אני יודע שיש לי פה שליחות קודש, ואני מבין אותה, ואני פועל בשבילה, אז זה נותן לי הרבה כוח, והרבה שמחה, זה נותן טעם לחיים. כמעט ואין שיגרה. כי כל תפילה, וכל שעה של התבודדות בשדה, וכל הרמת ראש וכל סעודה של שבת קודש זה משהו לגמרי חדש, שאף פעם לא היה כמוהו. וגם אם יש תקופות שבהם השיגרה
כן מורגשת, ואפילו מעיקה קצת, עצם זה שאני יודע שאני בדרך הנכונה, שאני מתקרב אל התכלית, שזכיתי לעשות
עוד משהו שהוא רצון ה', זה ממתק את הכל.
"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (פרקי אבות ד).
ואפילו אם מה שעשיתי היה קצת,
ובלי הרבה לב, ולא כמו שהייתי רוצה, ולא כמו שאני רגיל לעשות, זה גם טוב, זה גם עושה נחת רוח בשמים.
אולי אפילו יותר נחת רוח כי אני כל כך שבור ואני בכזאת ירידה ובכל זאת התאמצתי לעשות משהו. בכל זאת עשיתי דבר קטן לכבוד ה'. העיקר שאנחנו בכיוון. העיקר שאנחנו ממשיכים.
ספירת העומר של החיים קוראים לזה. עוד תפילה ועוד ברכה ועוד מלמול ועוד הרמת ראש.
שמחה גדולה שיש לי את ה'. אני רק נזכר בו יתברך ואני שמח. אני רגוע. יש לי אבא בשמים ששומר עלי.
שאוהב אותי. אני יכול להתחבר אליו כל רגע מחדש, כשאני הולך בדרך, וכשאני נוסע באוטו, וכשאני אוכל, וגם שניה לפני שאני נרדם. כל הזמן אתו. כל הזמן בקשר. לא צריך דברים גדולים כמו שפעם חשבתי, כדי להיות שמח.
עושים לי, פוגעים בי, מקפחים אותי, לא מתייחסים אלי יפה, אני בורח אליו. הוא הנחמה שלי.
אני פגעתי ח"ו, אני התייחסתי לא יפה ח"ו, גם אז אני בורח אליו. תעזור לי אבא לתקן. אפילו שזה נראה לי בלתי אפשרי, אצלך הכל אפשרי.
טוב לי, אני מרים את הראש אליו, רע לי אני מרים את הראש אליו.
אני בלעדיו לא יכול. לא מסתדר, לוקחים לי אותו ח"ו, לוקחים לי את החיים.
אבל בעצם, אף אחד בעולם לא יכול לקחת לי אותו יתברך, וזו השמחה הכי גדולה שלי.
שמחה גדולה לתת, לעשות בשביל אחרים, לשמח אחרים, לעודד אותם, להגיד מילה טובה, לעזור להם ממש.
ככה מרגישים הכי קרוב אל ה'. השכינה אתנו ברגעים האלה. הרי האור של הצדיק הוא האור של אהבת ישראל.
אם אתה לא סובל את השני, איך אתה רוצה שה' יסבול אותך?
וכמו שאתה כל כך צריך לפעמים לשמוע מילה טובה, לראות מישהו מחייך אליך, כך גם השני צריך את זה ממך.
החיים יכולים להיות הרבה יותר יפים אם נלמד להאיר פנים, להסתכל בעינים טובות, ללמד כף זכות.
זו כזו שמחה גדולה, זה כזה חיבור אל ה'.
עין טובה זו דרגה מאד גבוהה. התיקון הסופי של העין הרעה שלנו יבוא רק כשיבוא משיח,
כשיבוא דוד המלך עם העינים הטובות שלו, שנקרא יפה עינים וטוב רואי.
ולמרות זאת אנחנו לא פטורים, אנחנו חייבים להתקדם אליה כל הזמן, אל העין הטובה, אל ה"ואהבת לרעך כמוך".
צריך לצאת קצת מעצמנו, לעשות למען אחרים, להרגיש קצת יותר את הזולת, את השמחה שלו, את הכאב שלו.
כמו בסיפור הבא: ר' יהושוע בוקסבוים זצ"ל היה מפורסם מאד באהבת ישראל הגדולה היוקדת בתוכו.
פעם הגיע יהודי לביתו לבקש ברכה לרפואה עבור נות-ביתו שהיתה נתונה בסכנה גדולה. הרב זצ"ל היה שקוע באותה עת בברכת המזון. וכיון שכל דקה היתה גורלית, כתב הוא את שם אשתו על פיסת נייר והדגיש שמדובר בפיקוח נפש
והניח לפני הרב על השולחן. באותו רגע הגיע הרב לאמירת: "רחם נא ה' אלוקינו עלינו ועל ישראל עמך...".
וכשראה את תוכן הפיתקה פרץ הוא בבכי קורע לב ואמר בקול רם: רחם נא ה' אלוקינו עלינו ועל ישראל עמך
וקול בכיו הדהד בכל הבית לעיניהם הנדהמות והעצובות של שני בניו.
והנה לא עברה שעה קלה והגיע שליח לבשֵׂר שחלה הטבה ניכרת במצב החולה, ממש מקצה לקצה, ואף הרופאים אינם מבינים זאת. הדבר היה לשיחת היום בכל העיר, שהרב חולל מופת כזה, כאשר חולה שהיתה מצויה בסכנה גדולה – נושעה. בליל ששי נהג הרב לספר סיפורי צדיקים באזני בני קהילתו, וכשהתאספו היהודים שוחחו ודברו על המופת.
הרב, אשר קלט את נושא השיחה, אמר לבני הקהילה: רצוני לומר לכם כי טעות בידכם!
הישועה לא באה בזכותי, כי אם בזכות שני ילדי!" וכאן פתח וסיפר -
שני בניו הקטנים סעדו גם הם את סעודתם, אך כבר ברכו את ברכת המזון. וכאשר ראו את אביהם בוכה כל כך,
שאלוהו בחרדה: "מה קרה, אבא?" השיב להם אביהם הקדוש: "דעו לכם, שהיהודי שהגיע אלי בקשה היתה לו על אשתו החולה שזקוקה לישועה גדולה, ומסיבה זו פרצתי בבכי רב". מה עשו הילדים התמימים והטהורים? נכנסו אל המטבח, אל אמם, וביקשו: "אמא תני לנו עוד פרוסת לחם!" לתמיהת האם לשם מה רוצים הם בכך, השיבו הילדים:
"משום שרוצים אנו לברך שוב ברכת המזון, כדי שנוכל לבקש ולבכות על האשה החולנית בברכת 'רחם נא'!"
נטלו הילדים את ידיהם, אחר כך ברכו ברכת המזון וב'רחם נא' פרצו בבכי רב, כשהם מזכירים את שם החולה...
"בטוחני שהישועה באה בזכותם של הילדים, ואל תזקפו זאת לזכותי...",סיים הרב.
שמחה גדולה להגיד תודה לה'. כי כך רואים את כל החסדים, את כל הניסים והנפלאות שה' עושה לנו שעה שעה, רגע רגע.
אדם שהולך רק עם תודה לה', בלי לבקש שום בקשה, ה' יתן לו כל מה שהוא צריך גם בלי לבקש, כי ה' כל כך מתענג על השירים ששרים לו, על התודה שאומרים לו.
ואפילו כשיש צרות ח"ו, אומרים עליהן תודה, וזה כשלעצמו ממתיק הכל, והישועה, מבטיחים לנו, תבוא הרבה יותר מהר.
כל הזמן אנחנו צריכים להיות בשמחה. כי אם אדם בעצבות, זה כמו שהוא אומר אין ה' בעולם, חס ושלום.
עצבות זו הקליפה הכי נוראה, אם יש ה', איך אתה בעצבות?
ואם קשה לך, ואם מול העינים יש רק קשיים ורק צרות, תתחבר אל מה שנמצא מעל, לא ממול.
†"מתחברים אל המֵעל ועם הכוח של המעל מתמודדים עם מה שנמצאים בו. הנפש שלנו נמצאת במקום כל כך אחר, בתשוקה כל כך גדולה למשהו שמעל, למשהו שלמעלה,לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה,
שהיא בעצם תרומם אותי, ואם אני אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות הזו שהיא יותר עליונה?
זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, וכל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם.
הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו,
לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, לא אתנו. אבל כל העבודה זה שאפילו שאנחנו לא יכולים להגיע לזה, שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מהאור הזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך.
איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל.
על זה היא כבר שמחה. בטרם קיבלה אותו. בטרם שהיא יודעת שהיא בכלל תגיע אליו.
לא ההישג הוא התכלית, אלא עצם הרצון.
כי מה שיש לנו מתחילה ועד הסוף זה רק הרצון.
כל מה שיש לאדם בעולם הזה זה רק הרצון. זה רק כיסופים. כל יום, כשאדם קם בבוקר, דבר ראשון שהוא צריך לעשות, ולא חשוב מתי הוא קם, לפני שהוא מתחיל לעשות משהו, דבר ראשון הוא מרים את הראש לשמים. אומר מודה אני, נוטל ידים, ומסתכל לשמים. מתחבר.
כי האור הזה שנמצא על ידינו, שנמצא פה אתנו, כבר לא יכול לתת לנו כוחות. אנחנו צריכים לקבל כוח מהאור
שהוא קצת יותר גבוה, שנמצא מעלינו, שמאיר לנו, שמגן עלינו, ששומר עלינו, שבזכותו אנחנו יכולים להגיע
לדברים עצומים ונפלאים.
זה בעצם הנעשה ונשמע.
מה שאנחנו נמצאים בו זה הנעשה. ומה שאנחנו מתגעגעים אליו זה הנשמע. שהוא יותר גבוה.
הפעולות שאנחנו עושים זה הנעשה. אבל מי מכוון אותם? העבודה שעשינו עם הנשמע.
כל התפילה, כל ההתבודדות, כל הבקשות, זה הכל בנשמע. עם ישראל בחטא העגל חטא בנעשה. אבל הוא לא חטא בנשמע. הנשמה שלו טהורה. הנשמה שלו קרובה אל ה'. הרצונות שלו נפלאים. הנשמע נשמר, המרגלית של הנשמע נשארה בידינו. ומה זה הנשמע? זה שתמיד אני רוצה לשמוע עוד משהו. אני לא רוצה להישאר במדרגה איפה שאני נמצא שזה המדרגה של העשייה, ששם אני מבין ושם אני פועל ושם אני אומר לבני הבית תעשו כך ותעשו כך ואני
כל הזמן עושה ופועל.
צריך לעשות, צריך לפעול, אנחנו בעולם העשיה, אבל עולם העשיה אין לו כוח מצד עצמו, הוא תמיד צריך כוח מעולם יותר גבוה. העולם היותר גבוה זה הנשמע. עכשיו בפרט, שאיבדנו את הנעשה, כלומר אין לנו כבר את הנעשה הנכון והאמיתי והמדויק כי אחרי החטא אנחנו כבר לא יודעים אם עשינו טוב או לא עשינו טוב, לכן צריך להתחבר אל הנשמע, והנשמע הזה הוא הבחינה של שמע ישראל.
לזכרון עולם של נשמות הקדושים נפתלי הרץ זצ"ל בן שמעון יבדלח"א נתן שלמה זצ"ל בן אהרון יבדלח"א
הילד נחמן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נתן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נפתלי ז"ל בן דוד-חי יבדלח"א
ת.נ.צ.ב.ה
המסר היחיד הוא – ה' אלוקינו ה' אחד.
אז למה ההקדמה הזו – שמע ישראל? למה אי אפשר לגשת מיד לדבר עצמו – ה' אלוקינו ה' אחד?
כי צריך לעשות לפני כן הכנה, כי בעצם הנשמע זה דרגה מעלינו ואנחנו צריכים להזמין אותה, צריכים להתגעגע אליה, אנחנו צריכים לקרוא לה וקוראים לה ע"י הצעקה שמע ישראל. עם צעקת השמע ישראל אנחנו מזמינים את
הנשמע הזה, ועם הנשמע הזה אנחנו מגיעים לעולם יותר גבוה ששם אנחנו יכולים לדעת שבאמת ה' אחד ושמו אחד.
אנחנו צריכים להגיע למשהו אמיתי יותר, למשהו עליון יותר, אנחנו צרייכם לקבל כוח מעולם גבוה יותר, וזה כבר יהיה הנשמע. אך היות והנשמע היא ספירה יותר עליונה, לא יכולים לקבל אותה כל כך בקלות, וצריכים להתגעגע אליה, צריך לבקש אותה, בעצם כל התפילות וכל הניגונים וכל הערגות לאלוקים וכל ההתבודדויות, הכל הכל הכל זה בחינת הנשמע.
השבת היא בחינה של הנשמע. שם האדם לא עושה כלום. הוא רק מקשיב. הוא מקשיב לקולות של עצמו, זמירות שבת, קולות התפילה שהוא מתפלל, וכל מה שזוכים ובעיקר את המיית לִבנו, את הגיגי לבנו, שרוצים להתחבר אל המקיף היותר גבוה, אל העולם היותר נפלא, ששם יש את כל התירוצים לכל הקושיות, ואת כל הברכות לכל המשאלות.
שמה נמצא האור הגנוז מאתנו ואנחנו צריכים לגלות אותו כי הוא מקיף, וזה בעצם אחד הדברים הכי נפלאים
שיש בעולם שלנו, בעולם התורה, שיש שם חידות ויש שמה פתרונות לחידות ויש שמה כיסופים לדעת דברים נָעֲלָמִים, שמה לא נמצאים במקום אחד, ולא שוקעים בנקודה אחת, אלא כל הזמן יש עוד ועוד ועוד, יש מדרגות שיכולים להגיע אליהם כל פעם מחדש.
לדבר עם ה', זה להתחבר אל הנשמע.
כל מה שהצדיקים עושים, זה שהם נותנים לבן אדם הקטן הזה, שיוכל להתחיל לדבר. לדבר ולדבר ולבקש מה'.
ה' תעזור, ה' אני רחוק ממך, ה' אני לא מרגיש אותך, ומה יהיה אתי,
אני רוצה לשמוע את הקולות האמיתיים, את הקולות שלך.
אנחנו נמצאים בעולם הגשמי. וגם בדברים הגשמיים אנחנו מדברים עם ה', מבקשים מה' את הכל.
אלא מה? נלך עכשיו לעורך דין? נלך לרופא כל היום? נלך לבנק כל היום? מבקשים על הכל מה'.
צריך לזכור שהקב"ה לא ברא את העולם סתם. הוא ידע שאדם יחטא, הוא ידע שאנחנו כאלה עצובים, הוא ידע שאנחנו כאלה לא מוצלחים, הוא ידע שאנחנו צריכים תשומת לב, הוא ידע שאנחנו לא יכולים לחיות בעוני, ולא יכולים לחיות במצוקה, ומה יהיה עם הילדים שלנו, והכל כל כך קשה מכל הכיוונים, הקב"ה ידע הכל, ובכל זאת הוא שם אותנו בכל המצבים האלה. ה' רוצה את כולנו. אצל ה' כולם חשובים, כולם יכולים, כולם מצליחים, כל יהודי ויהודיה יש להם ייעוד עצום ונפלא. אבל שיצאו מעצמם. שלא יחשבו על עצמם; למה עשו לי ולמה אמרו לי ואני לא יכול ואני רצוץ.
כמובן שאם אדם יש לו בעיה מסוימת שצריכים לטפל בה, אז הוא ילך ויטפל בה, ודאי שיטפל בה. הוא ילך ויטפל בשלום בית, ובילד אם יש לו בעיות לימודיות, הוא יטפל בכל סיפור שיש, הוא לא יתעלם משום דבר שקיים בעולם העשייה.
אבל כל הזמן הוא יידע שכל העולם הזה הוא משל לנמשל. אנחנו לא נשארים פה לעולם.
אחרי זה בא הנמשל.
כל אדם חייב לומר שכל העולם כולו הוא חצי חייב וחצי זכאי ואדם אחד יכול להכריע את כל העולם לחובה או לזכות.
כל מעשה הכי קטן, איך שנוטלים את הידים, ושמשתדלים למלא את הכלי, ושהנטילה תהיה על כל היד, ולהגיד את הברכה בכוונה כמה שאפשר.
יוצא שכל דבר הכי פשוט, ששותים כוס מים ואומרים שהכל נהיה בדברו, אם אדם מכניס את האמונה הקדושה שלו, הוא יכול להכריע את כל העולם לכף זכות, ולהביא את הגאולה.
ה' שמח בנו ואסור לנו לזלזל בעצמנו.
עברנו ליד איזה עץ, כזה נחמד, או איזה שיח, וקטפנו חתיכת ענף. זה אמנם לא גזל כי זה לא שייך למישהו מסוים
אבל זו סתם השחתה. הקב"ה ברא את העולם שלו, הוא ייפה אותו וקישט אותו, שיהיה פאר, שתהיה פריחה בשדות, ואם לגדוע איזה ענף ללא צורך זה אסור, אז לגדוע נשמה? לגדוע איזה בן אדם? לפגוע במישהו? לפגוע בילד שלי
או בבן/בת הזוג שלי, או בשכן שלי, והכי גרוע בעצמי, לחשוב שאני לא שווה כלום ולכן אני יכול לעשות הכל מהר, ולברך מהר, ולהתייאש מהר, ולהתלונן מהר, וכו' וכו'. בשום אופן לא!
אתה יהודי. והיוד, כמה שהיא קטנה, היא הכל. זה המנין שבעשרה, זה האות הראשונה בשם הויה, המספר 10 זה מספר של שלמות, היוד הזו זה משהו עצום, וזה היהודי.
כמה שלא נכשלנו, ואנחנו נכשלים, כל אחד לפי הגֵנים שהוא קיבל, והמציאות שבה הוא התחנך וכל מה שקורה לו,
עם כל זה אנחנו צריכים לדעת שה' אתנו, שמח בכל נקודה קטנה". (באור פני מלך חיים) …
והיה עקב תשמעון
עָקֵב מרמז על ענוה. זה הכי נמוך. זה הכי שפל. והענוה הזו היא המקור והשורש של כל דבר בקדושה, והיא המקיימת הכל, בדיוק כמו שהרגל, העקב, עליה עומד כל הגוף.
וכך גם השמחה והריקודים. לכאורה, מצוה קלה, פשוטה, לא כל כך חשובה.
מקיימים אותה עם העקבים, עם הרגלים, עם החלק היותר נמוך בגוף. היא שייכת למצוות שאותן מכנים חז"ל מצוות שאדם דש בעקביו, שאין בני אדם משגיחים בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן. מצוות כביכול לא חשובות.
אבל זו לא האמת. "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע שכרן של מצוות" (פרקי אבות ב).
למצוות הקלות האלה יש מעלה מיוחדת, כי בקיום המצוות הקלות מוכיח האדם שכל כוונתו לעשות נחת רוח להקב"ה ולא על מנת לקבל שכר.
ואין לך מצווה שאדם דש בעקביו כמו מצוות השמחה והריקוד. ראשית משום שלרקוד זה לדוש בעקביים, להגביה את הרגליים. ומעבר לזה, הבעל דבר מתלבש על האדם ומכניס בלבו שחלילה לו לבלות זמן
על המחאת כף וריקודים, חבל על הזמן, אפשר לעשות בזמן הזה דברים יותר חשובים.
אבל האמת: שמחה וריקודים מעל הכל.
מורינו הרב:
אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית אלא עם הצדיק.
בלי הצדיק האדם כבד, שוקל טונות. האדמה נבקעה ובלעה את קורח ועדתו כי הם פשוט עזבו את הצדיק
ושקלו טונות. הצדיק מלהיב את האדם, עושה אותו קל, מרחף באוויר. ושמחה וריקודים – מעל הכל.
צריך לשמוח ולרקוד עד שהשמחה תגיע לעקביים.
ודווקא כשאין שם מילים זה גבוה יותר כי בעולם האצילות אין שום מילים, רק ניגונים.
ואדם ע"י הניגון עולה לעולם האצילות. הניגון הוא שורש כל החכמות. בניגון גנוזים כל ה-70 פנים של התורה.
ככל שאדם לומד יותר תורה, כך הוא זוכה לרקוד ולנגן כי האותיות ממש קופצות בתוכו.
דוד מלך ישראל חי וקיים וחקוק בכסא הכבוד בזכות שהיה מכרכר ומפזז בכל עוז.
כל העולם הבא של האדם, הוא הריקודים והמחולות כי בריקודים ובניגונים האדם מראה את אהבת השם
והוא זוכה לקיים אלפי מצוות של אהבת השם בכל שנייה שהוא רוקד.
ע"י הריקודים יכול לזכות לבוא ממש לכלות הנפש ולביטול גמור ויכול לזכות אז ממש לקבלת פני השכינה ונמתקים כל הדינים.
רבי מאיר שפירא מלובלין ('הדף היומי') היה נוהג "לעשות ריקוד" על כל דבר.
ולפני פטירתו היו כל תלמידיו סביבו נאנחים ובוכים על פטירת רבם האהוב. ואז ציווה עליהם לרקוד. שרוצה שנשמתו תעלה לשמים בניגונים וריקודים.
וכך היה מעודד ומלהיב אותם ברגעיו האחרונים וכך יצאה נשמתו והדיבור האחרון שיצא מפיו:
"אך בשמחה…".
וסיים מורינו הרב שליט"א – כך יהודי צריך למות".
תפילה
זכה אותי אבי שבשמים להיות מחובר אליך כמה שיותר. כל הזמן. לחפש אותך בלי הפסקה כי כשאתה אתי, הכל נראה אחרת.
אני יותר שמח, אני יותר רגוע, יש לי זמן לכולם, ואני אוהב את כולם, ואני סולח די בקלות אם פגעו בי, ואני מוותר,
לא מתעקש על כלום, ומסתכל בעינים טובות ומלמד כף זכות, ומוכן להושיט עזרה למי שצריך, ועוצר את המכונית כדי לאסוף אנשים שמושיטים יד, ואוכל פחות, וישן פחות, ומוחל על כבודי יותר בקלות, ומרגיש את המתיקות של המילים בתפילה, ועוד ועוד. ובדיוק ההיפך כשאתה אבא רחוק ממני, כשאני בכלל לא מרגיש אותך. למד אותי אבא איך להתחבר מחדש, איך לא להשלים עם ההסתרה הזו, איך כל הזמן לחפש את החיבור אליך, איך כל הזמן להרגיש אותך בתוך לבי.
תן לי כוח להרים קצת את הרגלים ולרקוד לכבודך, כי ראיתי שזה כל כך עוזר לי כשהכל כבד ואין חשק לכלום.
קצת ריקודים, קצת מחיאות כף, והשמחה מתחילה לחלחל ושמחה זה בעצם החיבור אליך אבא. תן לי כוח וחשק
לדבר אתך כמה שיותר כי זה הכי מקרב אותי אליך. וכשאני לא יכול לדבר הרבה, לפחות לחזור על איזה מילה
או שתיים עד שמתחילים להרגיש משהו. למשל: אבא תרחם.
תעזור לי לזכור שכולם ילדים שלך, ואתה אוהב את כולם, ולכולם יש לב, ואתה נמצא אצל כל אחד ואחד.
כי כשאני זוכה להסתכל בעינים טובות, לומר מילה טובה או לעשות איזה חסד קטן לשני, אני מיד מרגיש איך הלב מתמלא במשהו טוב, איך אני חוזר אליך.
זכה אותי אבא להתרכז ברגע הזה. במה שאני עושה באותו רגע. ולעשות את זה אתך. לא לחשוב כל הזמן על מה שהיה ומה שיהיה, לשמוח שעכשיו, בשניה הזו, יש לי אותך.
זכה אותי אבא כל הזמן לנקות את הלב, שלא יהיה בו אפילו טיפת כעס, או קנאה, או שנאה ח"ו לאדם אחר.
כי כשהלב נקי, אני מרגיש כל כך טוב, כל כך קרוב אליך.
זכה אותי לראות את הניסים שאתה עושה לי כל רגע.לא לקבל הכל כמובן מאליו. אם נזכרתי לעשות משהו חשוב שכמעט שכחתי אותו, אתה הזכרת לי. ואם מצאתי משהו שהלך לאיבוד אתה מצאת לי. ואם הגעתי בזמן אתה הבאת אותי. וכך עם כל דבר ודבר. כי זו דרך נפלאה להתחבר אליך. לראות כל הזמן את הניסים והנפלאות.
וכשדברים משתבשים ח"ו, לזכור ש"הכל לפי התכנית" זה הכוונה לתכנית שלך.
ולא בוכים על מה שכבר קרה, כי ככה אתה אבא רצית שיקרה, וזה הכי טוב בשבילי.
ופעם נוספת אני מבקש, תן לי לב שרוצה לדבר אתך כל הזמן. בלי הפסקה. כל הזמן למלמל. כל הזמן להרים את הראש. כי הדיבור, זה הדיבוק הכי חזק שיש.
אני לא יכול בלעדיך אבא. תעזור לי שכל הזמן אני אחפש אותך וגם כל הזמן אני אמצא אותך.
כמו משחק במחבואים ששיחקנו כשהיינו ילדים.
אתה אבא מתחבא לי, ואני מחפש ומחפש, וכשאני מוצא אותך, אין צוהל ושמח ממני. שבת שלום.
שבת שלום, מנחם אזולאי.
התרומות נחוצות מאד. אפשר להעביר לחשבון בנק הדואר 20685668 להערות ובקשות: 02-5374711
ניתן לקבל את דבר התורה לדואר אלקטרוני באמצעות מייל לכתובת: [email protected]
