הכנה לחודש אלול סליחה ורחמים, מאת הרב אפרים בן צבי עינא פקיחא
בס"ד אחים יקרים ואהובים שלי רק רציתי להתחזק יחד אתכם בכמה מילים לקראת חודש אלול הרחמים והסליחות-ממני הקטן והדל אפרים בן צבי
אבקש מכם לקרא היטב את הדברים הבאים תאבל באמת רק מאהבה אמיתית שלא תלוייה בדבר
אנחנו צועדים לקראת יום הדין הגדול והנורא, ראש השנה. בדורות קודמים כשהיו שומעים את המילה "אלול" היו מורידים כנחל דמעות, היו מתעלפים, ר' ישראל מסלאנט היה מתעלף מהפחד של יום הדין, מי היו מתעלפים? גדולי עולם, יראי שמים, צדיקים קדושי עליון!
תשאל היום בן אדם ברחוב: "מה זה ראש השנה"? יענה לך: "אוכלים תפוח בדבש", אבל גדולי עולם היו מורידים כנחל דמעות מפחד יום הדין הגדול והנורא. היום, בעולם הישיבות, כשמגיע חודש אלול עובר זרם חשמל בגוף. החודש החזק בה' הידיעה בעולם הישיבות זה החודש הזה, חודש אלול, 40 יום עד יום הכיפורים. חודש של התחזקות, חודש של עמל, של עבודה.
בחודש אלול באמצע הסליחות היו מבקשים מים בבתי כנסת, מה היה קורה? נשים היו מתעלפות מהפחד של יום הדין. מה שונה חודש אלול מכל החודשים? צועדים לקראת יום הדין שבו נגזר על כל באי עולם, כל אחד ואחד מאתנו ובני ביתנו, על כל אחד ואחד מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בסקילה ומי בחניקה, מי יהיה עני ומי יהיה עשיר, מי יהיה שקט ומי יהיה שלו - הכל בכל מכל כל, שנה שלימה מה ייגזר על כל אחד ואחד מה יעבור עליו כל השנה כולה.
איך אפשר לשבת בשקט? צדיקים קדושי עליון היו מורידים כנחל דמעות, הם ידעו שלפני בורא עולם אין משוא פנים, אין אצלו ויתורים, "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו בני מעוי", בורא עולם מקפיד והוא לא מוותר לאף אחד, נורא נוראות!
אז אם קדושי עליון היו רועדים מפחד יום הדין, היו אומרים סליחות בבכיות נוראות, היו מתעלפים מהפחד, מה נגיד אנחנו? איזה סליחות אנחנו צריכים לומר, איזה דמעות אנחנו צריכים להוריד, איזה קבלות אנחנו צריכים לקבל בחודש הזה, כמה אנחנו צריכים לפחד.
רבותיי, עם ישראל סובל, איזה אסונות, כל שנה אלפי הרוגים אם זה בפיגועים, אם זה בבתי חולים בכל מיני מחלות, אם זה בתאונות דרכים ולא רק הרוגים בתאונות דרכים, כל שנה בתאונות דרכים אלפים רבים של פצועים ונכים! מי יכול לומר שאת השנה הבאה הוא יעבור בשקט? מי יכול להיות בטוח שבשנה הבאה הוא יצא חלק מכל זה? עדיין אנחנו לא יודעים בראש השנה שעבר אם נגזר עלינו לחיים עד שיגיע ראש השנה, יהי רצון שנזכה לחיים טובים.
אז אנחנו עדיין פוחדים מראש השנה שעבר, עדיין אנחנו לא יודעים מה נגזר עלינו בראש השנה שעבר, אם בראש השנה הקודם לא בטוחים אז כמה צריך לפחד מראש השנה הבא עלינו לחיים טובים ולשלום, מי יכול להיות שקט? כל אלה שהלכו השנה הזאת חלמו שנה שעברה שבראש השנה הזה הם לא יהיו, אלה שהלכו על הכבישים, אלו שהלכו בפיגועים, אלו שהלכו במחלות, או יש כאלה שקיבלו מחלות, האם הם חלמו פעם שיקרה להם אסון כזה? חלמו שהשנה הזאת לא יהיו אתנו?
כל מה שקורה אתנו כל השנה כולה זה הוצאה לפועל של יום הדין
מלחמת יום הכיפורים - תארו לעצמכם שהיה בא לדוגמא אליהו הנביא או צדיק יסוד עולם ואומר: "רבותיי, תדעו לכם שתפרוץ מלחמה ביום הכיפורים ויהיו אלפי הרוגים". תגידו לי, מי לא היה הולך לבית הכנסת להתפלל? איזו אמא לא הייתה הולכת לומר סליחות שהבן שלה יחזור בשלום מהמלחמה? איזה חייל לא היה קורא תהלים, מתפלל, כולם היו מורידים כנחל דמעות!
מתי נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות? בראש השנה. ראש השנה זה מלחמה! מה שאדם באמצע השנה נפגע בתאונת דרכים זה הוצאה לפועל של יום הדין, אז מיום הדין צריכים לפחד ולא מהמלחמה.
"לא הנחש ממית אלא החטא ממית", לא הסקאד הורג, לא הכדור הורג, החטא הורג! אז צריכים לפחד מיום הדין ולא מהמלחמה, צריכים לפחד מהעבירות ולא מהמלחמה. גזר הדין נגזר בראש השנה, אז כמו שהיו פוחדים ממלחמת יום כיפור וכולם היו רצים לומר סליחות כך צריכים כולנו לרוץ לומר סליחות.
יום בשנה לתת לקב"ה! 40 יום בשנה להיות קודש קודשים מלאך אלוקים!
אומר ר' אלימלך מליזנסק: "אל תקים לך מצב אחד בעבודת השם!", הקב"ה שונא את זה, הקב"ה לא אוהב שאדם אומר: "אני באותו מצב כמו אתמול" - אסור שתהיה היום כמו אתמול ולא מחר כמו היום, אתה צריך להרגיש שכל יום אתה בעליה, כל יום מתקדם קדימה: עוד תיקונים, עוד קבלות, עוד חיזוק בברכת המזון, עוד שבת, עוד שיעור תורה, עוד להתחזק בעניין של תפילין, כך צריך להיות אצלנו חודש אלול, זהו חודש של תיקון המעשים, חודש של ביקורת.
"אלול" ראשי תיבות: "אני לדודי ודודי לי" - כל כולי לבורא עולם! מה זה "אני לדודי"? אני עכשיו 40 יום רוצה להיות כמו באבא סאלי! כל השנה אני מתעסק בעולם הזה, כספים ועסקים, אבל עכשיו אני 40 יום באבא סאלי, 40 יום רוחני, 40 יום קודש קודשים, 40 יום שיעורי תורה, שמירת עיניים, שבת קודש, 40 יום של עבודה "אני לדודי". מה זה "אני לדודי"? אני עכשיו לא זמין, אני 40 יום תפוס, אני כל כולי לדודי, כל כולי לבורא עולם, אני 40 יום לא פנוי, כניסה לזרים אסורה, שום דבר זר לא בראש שלי, אני 40 יום קודש קודשים מלאך אלוקים!
כמו אדם שנוסע באוטובוס שיש שלט עליו "לכותל המערבי", צריכים 40 יום לראות עלינו את השלט "דודי", שיראו את היראת שמים על הפנים שלנו, האדם הזה עכשיו הוא אדם אחר, הוא לא מה שהיה כל השנה כולה: תראה איך הוא מתפלל, תראה איך הוא לומד, תראה איך הוא מברך את ברכת המזון שלו, זה אחרת, זה לא מה שהיה עד עכשיו.
אדם שרוצה לנסוע באוטובוס לירושלים ובא לו אוטובוס לחיפה, האם יש בכלל מקום למשא ומתן עם הנהג? האם יש מקום לדיבורים, האם יש מקום לפשרות? "אדוני, זה לא הכיוון שלי, אני עכשיו כל כולי מנותב לירושלים, זה הכיוון שלי. אין לי מה לדבר אתך, גם בחינם אני לא יכול לנסוע אתך" - אין דברים אחרים, עכשיו כולנו, כל המהות שלנו זה לבורא עולם, את כל האנרגיה שלנו אנחנו מרכזים, מנתבים לכיוון בורא עולם, "אני לדודי", כל כולי לבורא עולם, כל כולי יראת שמים - זהו "אני לדודי", אני לבורא עולם ואז זוכים ממילא "ודודי לי".
חודש אלול זהו חודש של ניתוב כל הכוחות, ריכוז כל האנרגיה שלנו ש-40 יום לפחות בשנה נהיה מלאכים, 40 יום נהיה קדושי עליון, 40 יום נתחזק ביראת שמים, 40 יום צדקה, 40 יום סליחות, 40 יום שיעורי תורה, שום דבר זר בעולם לא בראש שלנו! 40 יום בשנה נתן לקב"ה, איזו הרגשה אדם ירגיש בליל ראש השנה, איזו הרגשה אדם ירגיש בליל יום הכיפורים - איזו הרגשה נפלאה, איזו שמחה: 40 יום לא ראיתי את העולם הזה אלא ראיתי את בורא עולם, ראיתי רוחניות, איזו סיפוק, איזו שמחת חיים, כל שבת איזה עונג שבת, איזו הרגשה בשבת, עם איזה מטען רוחני יגיע לשבת!
זהו חודש אלול, חודש של עבודה "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", שהיראת שמים תראה על הפנים שלכם, זה התפקיד שלנו בימים האלה שבכל ה- 40 יום האלה יראו את היראת שמים על הפנים שלנו, כמו שלט "לכותל המערבי" רואים את היראת שמים על הפנים, זו עבודה שבמשך 40 יום האלו צריכים לעבוד שהיראת שמים שלנו תהיה בעצמות.
זהו חודש אלול, חודש ששערי שמים פתוחים, חודש שהאר"י ז"ל אומר שכל 13 שערי רחמים פתוחים. הרי בשעת הנעילה הולכים לסגור את השערים העליונים, מתי הם נפתחו? בחודש אלול נפתחים השערים, כל השערים העליונים פתוחים, בורא עולם מחכה לנו "שובו אלי ואשובה אליכם", "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם", הקב"ה אומר: תעשו צעד אחד, תראו לי שאתם רוצים.
צריך לעשות ביקורת נוקבת על כל צעד ושעל, ללמוד מוסר, ללכת לדרשות, להתחזק ביראת שמים, לבקר מעשינו ביקורת נוקבת, להוריד דמעות כנחל, לבדוק את המעשים שלנו, לפשפש במעשים שלנו.
אדם שיש לו מכולת, מינימרקט, בסוף היום סופר כמה הרוויח או הפסיד חס וחלילה, כולם בודקים. כסף אנחנו בודקים, עושים חשבונות, מדוע אם כן כשהולכים בלילה לישון לא מחשבים: כמה הרווחתי, כמה הפסדתי, כמה עבירות עשיתי היום, כמה מצוות עשיתי היום, מה עם המאזן הרוחני שלנו? ברגע שאדם עושה את החשבון הזה אז הוא עושה ביקורת, הוא אומר וידוי, הוא מתחרט - מה שקלקלתי היום כבר לא יהיה מחר.
האדם הזה דומה למישהו שיש לו שותף בעסק מסוים ובסוף היום הוא מגלה שהשותף גנב אותו
אומר החפץ חיים: יש אנשים אומרים "למה נעשה חשבון הרי מה שעבר כבר מת, מה זה יעזור הרי כבר עשיתי עבירה?". אומר החפץ חיים: האדם הזה דומה למישהו שיש לו שותף בעסק מסוים ובסוף היום הוא מגלה שהשותף גנב אותו. אותו אדם אומר: "מה שהיה היה, מה אני אלך עכשיו ואריב אתו?", זה אדם לא נורמלי, אם אתה מעלים עין היום גם מחר הוא יגנוב. אומר החפץ חיים: יצר הרע הוא גנב, יצר הרע יכשיל אותך היום ואם אתה תגיד מה שעבר עבר גם מחר הוא יכשיל אותך - אין עבר!
הפסדתי היום, אני מתקן היום, אני עושה תשובה! אחרי קריאת שמע אומרים וידוי "אשמנו, בגדנו...", אני מתחרט, מחר אני מתחיל דף חדש, מה שהיה היום לא יהיה מחר, כך צריכים להיות! כל יום ביקורת על כל צעד ושעל, אני קם מחר אדם אחר, מה שהיה היום לא יהיה מחר וככה זה כל הימים. אדם שמבקר את המעשים שלו, אדם שבודק את עצמו לא ייפול! הוא יודע במשך היום שבלילה הוא נותן דין וחשבון, אז הוא יחשוב על כל צעד, על כל דיבור, על כל מעשה שהוא עושה עשר פעמים לפני שהוא עושה.
מה זה אלול? אלול זהו חודש שצריכים לצאת בו משגרת החיים הרגילה, חודש שנבקר את כל המעשים שלנו: איך ברכת המזון שלנו, איך התפילין שלנו, כמה שנים התפילין נמצאים אצלי, איך אני מניח תפילין, איך אני מתפלל, האם אני מרגיש שאני מתפלל או רק לגמור וללכת - אני עכשיו מדבר על המצוות עוד לא על העבירות! איך המצוות שלנו בכלל: איך השבת שלי, איך שיעורי התורה שלי, איך בין אדם לחברו, חודש של ביקורת של פשפוש המעשים.
בשעה שלא מקיימים את המצוות בשמחה ובהתלהבות מקבלים עונשים.
המוסר מוציא את האדם מהשגרה ומביאו לעבוד את השם בחשק ובהתלהבות
אתם יודעים שלפעמים אדם יכול לעשות מצוות והרבה מצוות ולקבל עליהם עונשים ועונשים חמורים מאוד, איך זה יכול להיות? אומר הפסוק: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה; לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא", מה אומר הפסוק? הקב"ה אומר על עם ישראל: "נגש העם הזה", הם באים לבית כנסת, "בפיו ובשפתיו כבדוני", הם מתפללים, אומרים ברכת המזון, מניחים תפילין, אבל "ולבו רחק ממני", זה בלי לב, זה בלי רגש, לגמור וללכת. בברכת המזון הראש שלו במקום אחר, הוא מתפלל שמונה עשרה והראש שלו בעסקים, הוא מניח תפילין של לגמור וללכת, "ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה", כל יראת השמים שלהם זה הרגל: התפללתי אתמול אני מתפלל גם היום, אתמול ברכתי ברכת המזון גם היום אני מברך ברכת המזון אבל אין חמימות, אין התלהבות, אין שמחה, הוא לא מרגיש בכלל שהוא מברך. הקב"ה אומר: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא", להכות את העם הזה הפלא ופלא, שימו לב, על מצוות!
זאת אומרת רבותיי, העבודה שלנו בחודש הזה ש-40 יום האלה נצא מהשגרה, נצא מהאדישות, נאמר ברכת המזון בהתלהבות, שהלב ירגיש שעכשיו אני מברך ברכת המזון, שאני ארגיש שאני מתפלל עכשיו שמונה עשרה, אני עכשיו מניח תפילין ולשמוח, להרגיש שזכיתי לשרת את בורא עולם, זכיתי לעבוד אותו, לעשות לו נחת רוח! אדם שבא לשרת את באבא סאלי או צדיק אחר כמה הוא שמח, איפה השמחה לבורא עולם?!
האר"י ז"ל הקדוש כותב שכל המדרגות הנפלאות ורוח הקודש שהוא זכה בעבודת השם, כיצד הוא זכה להם? אומר האר"י ז"ל: "מהשמחה הגדולה וההתלהבות שהייתה לי בקיום המצוות ולימוד התורה". הרי תבינו, כשאדם עושה מצווה בעצבות השפע מלמעלה לא מגיע אליו, גם הבן איש חי כותב: "כשאדם מתפלל בעצבות הוא מונע מן האור העליון להגיע אליו". כמה שאדם שמח יותר בלימוד תורה, "פקודי השם ישרים משמחי לב", כמה שאדם שמח יותר בהנחת תפילין או בברכת המזון או בכל מצווה אחרת כך השפע הגדול שיורד עליו מלמעלה הוא גדול יותר, להרגיש "ברוך השם, זכיתי להניח תפילין!".
אהרן הכהן בשעה שהיה מדליק את המנורה, כתוב: "בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות; ויעש כן אהרן", אומר רש"י הקדוש במקום: "מה זה 'ויעש כן אהרן'? להגיד שבחו של אהרן הכהן שלא שינה". שואלים כולם: מה זה לא שינה? מה זאת אומרת שבדברים אחרים הוא כן שינה? איזה שבח זה? אלא תשמעו מה ההסבר: אנחנו יודעים שילד שיש לו בר-מצוה סופר את הימים מתי יגיע הבר-מצוה, מתי הוא כבר יתחיל להניח תפילין, הוא סופר יום יום, כשמגיע יום הבר- מצוה באיזו התלהבות הוא מניח את התפילין, באיזו שמחה הוא מניח את התפילין, באים צלמים ומצלמים. עובר יום מהבר-מצוה ויורדת ההתלהבות, עוד יום יורדת ההתלהבות, אחרי חודש-חודשיים כבר בלי חשק, הוא מניח את התפילין בקרירות, אין את ההתלהבות הראשונה. מה זה "ויעש כן אהרן"? אומר רש"י: להגיד שבחו שלא שינה, שאותה התלהבות שהייתה לאהרן בפעם הראשונה בהדלקת המנורה הייתה לו כל השנים, "לא שינה", לא הייתה לו שום ירידה בהתלהבות, ההתלהבות הראשונה כל הזמן ליוותה אותו!
אנחנו יודעים שבעל תשובה בצעדים הראשונים הוא כמו אש, למה? דבר חדש, תינוק יוצא מן הבטן, אבל אחרי כמה זמן הוא מתרגל ופתאום הוא נעשה קר. אדם שבא לכותל פעם בשנה כמה הוא מתלהב, אדם שבא מחו"ל לכותל רוקד, בוכה "הכותל, הכותל". אדם שבא לכותל כל יום כבר מתרגל, יש הרגל גם בדברים של קדושה שמקרר את האדם וכאן נכנס התפקיד של המוסר: להוציא אותנו מההרגלים, להוציא אותנו מהאדישות, להיות כמו אש יוקדת, להרגיש שאנחנו זכינו "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", שזכינו להיות בנים של הקב"ה, זכינו לעבוד אותו ועוד באיזה דור חשוך, זכינו להיות בני תורה, לשמור שבת, להניח תפילין.
"אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" -
איזה סוג של אהבה אנחנו אוהבים את הקב"ה?
אם ישאלו כל אחד מאתנו: "אתה אוהב את הקב"ה?" נענה: "ודאי, מה השאלה בכלל?". אני רוצה להראות לכם דבר פלא פלאות: בשיר השירים, האיש זה הקב"ה והאשה זה עם ישראל, שיר השירים קודש קודשים כולו סודות עליונים, כל ערב שבת אומרים בבית כנסת שיר השירים, בשיר השירים פרק ה' כתוב: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה", הבעל דופק בדלת: תפתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי ומה היא עונה? "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה", אני כבר במיטה, אחרי המקלחת, כבר לבשתי את הכתנת, "רחצתי את רגלי איככה אטנפם", אם ארד מהמיטה אני אתלכלך מהרצפה. "דודי שלח ידו מן החר ומעי המו עליו", פתאום היא רואה את היד של הבעל נכנסת דרך הדלת אז היא נבהלת "קמתי אני לפתח לדודי", היא נזכרה לקום מהמיטה... "וידי נטפו מור ואצבעתי מור עבר על כפות המנעול", "פתחתי אני לדודי", היא פותחת את הדלת. מי זה דודי? הקב"ה ("אני לדודי ודודי לי") "ודודי חמק עבר", פתחתי את הדלת וראיתי את דודי שהוא ברח, נעלם, "נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו", חיפשתי אותו ברחובות, "קראתיו ולא ענני", לא מצאתי אותו. "מצאני השמרים הסבבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שמרי החמות", מה היא אומרת? "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני", תגידו לדודי שאני חולת אהבה.
תראו, יש פה דבר פלא פלאות, לא מובן, אני אומר את זה בקצרה: שלמה המלך אומר משל על בעל שבא באמצע הלילה דופק בדלת, אומר לאשתו מילים של חיבה, מילים של אהבה: "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי", תפתחי לי את הדלת. היא אומרת לו: "בעלי היקר, אני מצטערת אני כבר אחרי מקלחת 'פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם', אני לא ארד עכשיו מהמיטה אחרי שרחצתי את הרגליים שלי, תסלח לי", היא לא קמה. אחר כך היא רואה שהוא מכניס את היד דרך החור של הדלת, אז היא קמה, היא רצה לפתוח את הדלת והיא רואה שבעלה כבר ברח "דודי חמק עבר", הולכת ברחובות ומחפשת אותו. מה היא אומרת: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" - זאת חולת אהבה? זאת חולת נפש. אישה שהיא חולת אהבה, כשהיא שומעת את הפסיעות של בעלה בדרך היא רצה לכיוון שלו ואומרת לו: "ברוך הבא", איזו חולת אהבה? אם את חולת אהבה למה לא פתחת בדפיקה בדלת הראשונה? "אני כבר ישנה", "כבר לבשתי את הכתונת", איזו חולת אהבה זו?
תשמעו רבותיי מוסר גדול ונורא: כל השנה אנחנו ישנים, רדומים, מגיע ראש חודש אלול, הקב"ה בא ודופק לנו על הלב: "תפתחו לי את הלב אני רוצה להיכנס אצלכם, רוצה לשרות אצלכם", ואנחנו עונים לו: "ריבונו של עולם, יש לנו עכשיו בעיות פרנסה, קיצוצים, בעיות, אנחנו עכשיו עסוקים", מתעלמים מחודש אלול, מתעלמים מהסליחות. פתאום מגיע ראש השנה, מגיע יום כיפור והאדם מתעורר, מרגיש את היד של הקב"ה נכנסת דרך הדלת, הנה כבר מגיע מי יחיה ומי ימות, מרגישים את היד של בורא עולם, כולם רצים לבית כנסת ואז הקב"ה כבר לא שומע אותו: "אני כבר לפני 30 יום דפקתי לך בלב ולא פתחת, עכשיו אתה בא אלי?! כשאתה מרגיש שהמוות מול העיניים". מה אומרים? "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני", תגידו לקב"ה שהאהבה שלנו אליו היא אהבה חולה, לא בריאה. ריבונו של עולם, האהבה שלנו אליך היא אהבה חולה, לא בריאה - אנחנו קודם כל אוהבים את עצמנו, קודם כל את האינטרסים האישיים שלנו, אוהבים לטייל, לבלות ואחר כך... - אהבה חולה! האהבה שלנו חולה, צריכה טיפול רפואי דחוף. קודם כל אני, קודם כל הגשמיות שלי, הרי גם כשבאים להתפלל לקב"ה תפילת שמונה עשרה חושבים על העסקים, חושבים על הכסף, חושבים על הבית - אתה נמצא עם הקב"ה, על מה אתה חושב?!
לב שיש בו אהבה של ענייני העולם הזה
אי אפשר להכניס בו אהבה של בורא עולם
"חולת אהבה אני", האהבה שלנו לא בריאה, האהבה שלנו פגומה, צריכים לתקן את האהבה הזאת, לפחות שב-40 יום האלה תהיה לנו אהבה בריאה. כמו שאמרתי "אני לדודי" שום דבר אחר אין לי בראש, זה הפירוש "אני לדודי".
עוד דבר, מה זה "אני לדודי"? ריבונו של עולם, 40 יום האלה אין אני, אני לא קיים. "אני לדודי", כל האני בטל אליך, האני לא קיים, אני מבטל כל הרצונות שלי, מה שאתה רוצה אני רוצה, זה חודש אלול, זה התיקון של האהבה - האהבה שלי תהיה עכשיו בריאה 40 יום, 40 יום אני עובד על עצמי, אין גשמיות, אין דברים אחרים, כל כולי מנותב אליך, "אני לדודי" - האני שלי בטל לבורא עולם!
זה שכתוב בתורה הקדושה: "וכי תזבחו זבח תודה לשם לרצנכם תזבחו", מה הפירוש? אם אתם רוצים להביא קורבן גדול לבורא עולם, מהו הקורבן הגדול? "לרצנכם תזבחו", תזבחו את הרצונות שלכם לקדוש ברוך הוא. כל הרצונות, כל האינטרסים האישיים שלכם תזבחו אותם לבורא עולם. כל העבודה שלכם תהיה: אין אני, אין לי רצונות. ריבונו של עולם, הרצונות שלך אלו הרצונות שלי! זאת אהבה בריאה, זאת אהבה טובה.
אבל אדם שאומרים לו: "בוא לסליחות" והוא אומר: "עזוב אותי, אני כבר במיטה" - האם הוא אוהב את הקב"ה? הכרית שלו יותר מעניינת אותו. "בוא לשיעור תורה" והוא עונה: "לא, יש כדורגל. כשאני אגמור את המשחק אני אבוא", קודם כדורגל ואחר כך הקב"ה - אהבה חולה, אהבה לא בריאה! נורא נוראות!!!
אומר המגיד מדובנא: לב שיש בו אהבה של ענייני העולם הזה אי אפשר להכניס בו אהבה של בורא עולם. קודם כל צריך לנטרל את כל האהבות הזרות ואחר כך אפשר להכניס את האהבה של הקב"ה.
*-- THE POST *
 |
|
|
