אפיקורס

בס"ד

מתוך אתר "רבי"
http://www.rabi.co.il/web/default.asp?id=87

אפיקורס

אפיקורוס הוא מאותם שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ, א). ולפי מה שפרשו רבותינו ז"ל בענין אפיקורוס רבים כשלו ונפלו, ה' הטוב יכפר בעד שהרי אמרו (שם צט, ב) היכי דמי אפיקורוס, כגון דאמר הני רבנן, שהוא לשון בזיון. או דאמר מאי אהנו לן רבנן, אי קרו, לדידהו קרו, או שמבזה תלמיד חכם, או שמבזה חברו בפני תלמיד חכם, ובזה בפרט רבה המכשלה, ואין צריך לומר אם מפקפק על דברי תורה או דברי סופרים, ומלגלג אפלו על דבר אחד מדברי תורה או מדברי סופרים, שזה הוא אפיקורוס גמור, והרי זה פורק עוז וכופר בעקר, ואין תרופה למכתו, כי על זה נאמר (משלי ב-יט) "כל באיה לא ישובון". ופרשו רבותינו ז"ל (ע"ז יז, א), זו מינות. חבל על דמשתכחין. ה' ברחמיו יחתור חתירה מתחת כסא כבודו להחזיר בתשובה שלמה לכל הפושעים מעמו ישראל, ולא תאבד נפש אחת מישראל, אמן, כן יהי רצון. (פלא יועץ).

 

פעם באחת האסיפות כאשר ניסו נציגי השלטון לשכנע את גדולי ישראל שיסכימו ללמד את השפה הרוסית בחדרים ובישיבות, קם אחד הנוכחים מסיעת המשכילים ואמר שיש לו ראיה מפורשת ממגילת אסתר עד כמה חשוב ונחוץ ללמוד שפות זרות. שכן אם מרדכי לא היה מבין שפה זרה לא יכול היה להבין את המזימה שזממו בגתן ותרש להרוג את אחשורוש.

רבי יצחק מוולוז'ין, שהיה נוכח במקום, השיב מיד אדרבא, משם ראיה להיפך, שהרי ידעו בגתן ותרש שהיהודים האמיתיים לא לומדים שפות זרות, ועל כן לא חששו ממרדכי היהודי. רק בגלל כך הרשו לעצמכם לשוחח ביניהם בשפה זרה. אבל אם היו לומדים בני ישראל שפות אחרות הם לא היו משוחחים ביניהם. (מורשת אבות).

 

ויבא עשו מן השדה והוא עיף (כה-כ בראשית) ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ' אמר ר' יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה.

מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה' החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם לוקט אמרי חן).

 

שאל גוי אחד את ר' יהושע - כיצד אתם אומרים שה' אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר' יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר' יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם. (מעם לועז).

 

קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר' יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר' יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר' יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה'. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר' יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר' יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר' יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו.

אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!...

רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי.

ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך).

 

במעינות המרפא שבקרלסבד פגש פעם רבי מרדכי בנט מניקלשבורג "רב" רפורמי מגרמניה. הלה שוחח עם רבי מרדכי ובתוך כך התפאר בפניו כי את כל הענינים הדתיים והרוחניים אשר בקהלתו פותר הוא בכוחות עצמו.

רבי מרדכי ראה מיד שלפניו עומד כלי ריק וכמתענין שאלו: "מה הנך עושה כשנשאל אתה שאלה של אסור והתר, ועליך לפסק חד משמעית - כשר או טרף?"

השיב ה"רב": "מאחר שאיני יורד לעמקה של כל שאלה, מחמיר אני ונוהג להטריף הכל".

חיך רבי מרדכי בנט ואמר לו: בהתנהגותך מזכיר אתה לי מעשה ששמעתי: כפרי המתגורר במרחק רב מן העיר ניקלשבורג היה מוצא את פרנסתו מגדול אוזים ותרנגולים. את העופות היה נותן לשוחט שישחטם ולאחר מכן מכר את הבשר, את השומן ואף את הנוצות, וכך כלכל את משפחתו בכבוד. אך מפעם לפעם היתה מתעוררת שאלה הלכתית בעניני הבשר ואז היה רותם הכפרי את עגלתו, ונוסע לניקלשבורג כדי לברר מה דינו של העוף.

באחד הימים הגיע לביתו של הכפרי אדם קל דעת הנוהג לחמוד לצון, תוך כדי שיחה שמע מהכפרי עד כמה קשה לו לנסע לניקשלבורג ובמיוחד בעת גשמים ושלגים. בזמנים אלה הדרך קשה מאד והנסיעה מתארכת, והוא מגיע עיף ומותש לניקשלבורג, כדי לשאול את הדינים אודות כשרות עופותיו.

שמע האורח את דברי הכפרי ובמוחו נצנץ רעיון קונדסי. "יש לי עצה עבורך" אמר לו האורח "אני אלמדך כיצד תוכל לותר על הנסיעות הקשות והמיגעות". תוך כדי דבריו פתח לפני הכפרי את חומש שמות (פרק כ"ב פסוק ל') ואמר לו: "ראה את הכתוב "ובשר בשדה אטרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". רואה הנך שכתוב בפרוש בתורה שבשר טרפה הריהו חלקו של הכלב, לפיכך, הסכת ושמע, אם תעלה לפניך שאלה בכשרות העוף הנח אותו לפני הכלב, אם יוכל הכלב - דע לך כי טרף העוף ואם לאו - העוף כשר".

שמח הכפרי על העצה שיעץ לו האורח, ואכן מי אז החל "לשאול" את כלבו בעניני כשרות. כל עוף שהתעוררה לגביו שאלה השליך לפני כלבו והלז אכל את העופות בתאבון רב, והכפרי סבר לתמו כי כל עופותיו טרפים.

לאחר זמן הגיע הכפרי למסקנה שכלבו "מטריף" יותר מדי, לפיכך החליט כי כדאי לו מאמץ הנסיעה לניקלשבורג כדי לשאל שאלותיו אצל הדינים.

כשהגיע הכפרי לבית הדין שאלוהו הדינים "מדוע לא ראינוך זמן כה רב, שמא הפסקת לגדל עופות או אולי לא התעוררה שאלה במשך כל הזמן?"

"לא ולא", השיב הכפרי, "ממשיך אני להתפרנס מגדול עופות, ואף שאלות רבות התעוררו בתקופה האחרונה, אולם על השאלות היה כלבי פוסק..."

בקושי כבשו הדינים את צחוקם ואחד מהם שאל: "ומדוע באת עתה אלינו?" "זה הענין", אמר הכפרי, "הכלב שלי מחמיר מאד, תמיד תמיד מטריף את העופות"...(316 סיפורים על תרי"ג)

 

"וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם, קדש קדשים הוא לה'" (שמות ל,י).

המלבי"ם היה מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה. בתבונתו, בעוז רוחו באהבת ה' הגדולה שפעמה בקרבו הוא עצר את התפשטותה של ההשכלה, וסייע לרבים לשוב לתורת ה' ולמצוותיו. בחכמתו הרבה ידע המלבי"ם גם מתי לא להגיב לדבריהם של המשכילים. אחד המקרים הללו מובא להלן:

נוהג היה הגאון המלבי"ם בעירו בוקשרט, ללמוד כל ליל שבת פרשת השבוע, לפני קהל של כשלוש מאות בעלי בתים, ששאבו קורת רוח והנאה רוחנית מרעיונותיו.

בתקופה ההיא השתוללה תנועת "ההשכלה" ועשתה שמות בקרב הנוער היהודי, וכמו כן, נפגעו מקצת מבעלי הבתים בנגע ה"השכלה". המלבי"ם היה, כידוע, אחד היריבים הקשים לתנועה זו, והמשכילים מצידם כל אימת שניתן להם הדבר, יצאו נגדו.

היה זה בליל שבת פרשת תצוה, בהגיעו לפסוק האחרון שבפרשה. הוא פירש את הפסוק באופן שנתן "חומר" למשכילים להיתפס בו ולדבר בגנותו. בפסוק זה שבסוף "תצוה" כתוב: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים. אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה' - רש"י מסביר כי "קודש קדשים" הכוונה היא למזבח.

ואילו המלבי"ם פירש כי "קודש קדשים" הכוונה היא לאהרן הכהן (ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק זה).

פירושו קומם כנגדו את המשכילים בעשותם "מטעמים" - הרב נוטה מפירוש רש"י. ועוד, מאימתי התורה מהללת בן תמותה בתואר "קודש קדשים"? הם התלוצצו על חשבונו של המלבי"ם, ומוקירי המלבי"ם השתתקו באין מענה בפיהם להסביר את ה"טעות"...

יחד עם זאת לא העיז איש להעמידו על "טעותו" מלבדי - מספר ר' שמעון אליהו - שאזרתי עוז ושאלתי את פיו. ברם, המלבי"ם ללא התרגשות ענני: נו, ולמי איכפת ליצנותם של המשכילים? בליל שבת הקרוב אחזור לפסוק זה.

ליל שבת "כי תשא" בא, והקהל כולו דרוך היה לקראת השיעור ומצפה לראות כיצד יצליח המלבי"ם להסביר את "טעותו"...

והנה המלבי"ם פותח את שיעורו באמרו: בטרם נתחיל ב"כי תשא" נחזור לפסוק אחרון של "תצוה": "קודש קדשים" - הוא אהרן הכהן!... והמלבי"ם עובר מיד לסדר "כי תשא" כדרכו, הקהל נשאר משתומם ולמחרת פונה אליו שוב ר' שמעון אלי': הרבי חזר על "טעותו"?... הירגע נא - עונהו המלבי"ם - אין כאן שום טעות, ומקרא מלא הוא בדברי הימים: "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם".

ומדוע זה - שואלו ר' משעון אליהו - לא הקהה רבינו את שניהם של המשכילים שעל אף התרברבותם הרי אינם אפילו מקרא! לשם מה? - עונה המלבי"ם - "אל תען כסיל" כי אם אני יענה להם וזה יחשיב אותם למשהו ודעתם תישמע בצבור ועלול להכשיל עמי ארצות והם יחפשו עוד מצבים דומים להתלבט כדי שדעותיהם היתפרסמו וכשאינך מתיחס ובז למעליזים ולא יורד לרמתם אז גם לא נתת להם במה, ולא לוקחים אותם ברצינות וזאת כל המטרה. (מורשת אבות).