ישעיה כ"ז י"ג:
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.
כולני מכירים את השיר "ובאו האבדים...." . והיינו חושבים שלפי ההגיון, המילים הבאות צ"ל "מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים.....". ההגיון אומר שמביאים "ממקום" ולא "במקום". (ואמנם כך שמעתי ששרים!)
אבל בפסוק לא כתוב כך אלא "בארץ אשור" ו- "בארץ מצרים"
חשבתי על דרך אחרת להבין משמשעות המילים כאן, בס"ד.
כשתבוא הגאולה ב"ב, כשנעלה ארצה, באופן "טבעי" יישאר בנו חלק של הגלות שבה היינו שקועים ואז נתחיל לחפש בארץ את השיכון "שלנו" שבו נקנה דירה ונחפש השכנים "משלנו", נלמד בשפה "שלנו" וכו', ונמשיך את הדרך ורמת החיים "שלנו" כמו שהיינו בחו"ל. ככה "נרגיש בבית!" . נכון הוא שאנו בארץ ישראל אבל הגלות עדיין איתנו - הגלות עדיין בנו! ובאו האבדים {והם עדיין} באשור, ונדחים [ושהם עדיין] במצרים!...
ומתי תצא הגלות ממנו? - הרי התשובה היא בסוף הפסוק "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים!!!"
אין הגאולה גאולה אמיתית, אין אנו מטוהרים מהגלות, עד שכולנו יחד, שנשתחוה לה' ביחד על הר הבית ביחד, בירושלים המאוחדת - ביחד!! בב"א, אכי"ר.
וכמובן זה מזכיר את ה"בדיחה" הידועה : למה שני משיחים? האחד בן-יוסף והשני בן-דוד? פשוט, הראשון מוציא אותנו מהגלות והשני מוציא את הגלות ממנו! אכי"ר.
באהבה וברכת שנה טובה, מתוקה, ומוצלחת.
צבי
