אני לא מסכים. גם רחמים יש להם שורש בשכל, שאל"כ הם פעולה למען הפועל (המרחם) ולא למען המרוחם. אלוקים מחליט שאדם יסודו מעפר, ולכן אף שהוא מתרה בו ומאיים בהענשה, יש מצבים שבהם הוא מחליט לוותר לו. וזה לא בגלל רגש של רחמים אלא בגלל שיקול של רחמים.
אתה מניח שכל מי שמרחם עושה זאת למען עצמו (לשכך את כאבי הבטן, וכנ"ל), ואני לא מסכים לכך.
רחמים הם שיקול שנמצא מעבר לדין, אך הוא שכלי. במצב שהנזקק זקוק וראוי למחילה כזו, השכל מורה לתת לו אותה. הדין והרחמים הם שני צדדים של השכל, ולא רגש מול שכל. העובדה שמדובר במשהו שסותר לדין אינה אומרת מאומה. אין לזהות דין עם שכל. מה עם לפנים משוה"ד? גם זה רגש? האם לא ראוי לת"ח להשיב אבידה גם אם אינה לפי כבודו? האם לא ראוי להשיב אבידה בעיר שרובה גויים לאחר ייאוש? ראוי, אף שההלכה לא מחייבת זאת. האם החיוב להשיב זאת נובע מרגש כלשהו? לא בהכרח. על כן אין לזהות דין עם שכל.
|
|
