|
|
| נשלח ב-16/10/2009 12:08 |
 |
| |
מיכי,
אם משמעותו של מעשה דקרט הוא ה'ריקון' [החלקי או המלא] אזי הדימיון ל'מעשה הילד' הוא אפילו לא פיקיטיבי, הילד, לא עסוק אף פעם ב'לרוקן'.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2009 14:08 |
|
| |
זוהי מצוות תוצאה ולא מצוות פעולה. ודוק היטב.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2009 14:14 |
|
| |
אם כך, א"ש,
הדימוי יכול להיות 'פיקיטיבי'
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2009 21:04 |
|
| |
מיימוני,
ח"ח על הפיכת אשכול שפניו למחיקה לאשכול שדן ברום עולם המחשבה!
ולא זו בלבד אלא שגם ניסחת בטוטו"ד את טעותו המובהקת של דיקארט ואף שהיה אשכול עליה ארשה לעצמי להגיב כאן מאחר ואלך בדרך פלפול המתייחסת לאמור כאן בדבריך.
כתבת: "דקארט העמיד את כל דעותיו למבחן, סילק הכל, פרט לאני שלו. ולאחר שזיהה את האני שלו בוודאות בזכות הקוגיטו חזר ומצא את אלקים, ואחרי שהיה לו את אלקים, היה לו הכל, והוא החזיר לעצמו את האמון המלא בעולם."
בכן ידוע שהרעבע ר' מיילך היה יותר ת"ח אנליטי ואילו הרעבע ר' זישע היה יותר ת"ח אינטואיטיבי. [הדרגה הנעלה היא של "רץ ושב" המשלבת בין שתי הגישות.] בכן דיקארט סבר כר' מיילך שטען שקודם צריך להתבונן בגדלות הבורא ומתוך כך להגיע לדעת שפלות האדם ור' זישע להפך.
לכן לא שם דיקארט לב ש"אני" ללא הוויה היא מלה מעורטלת ולכן משראה ב"אני" ישות ["מאן דאמר"] כך ראה שממול ה"אני" יש א-ל נפרד כמיטב מסורתו הנוצרית עם מציאות אפלטונית שאין בה אלא מלל. לו היה ניגש כרעבע ר' זישע והיה מתבונן בשפלות האדם כלומר בערטילאות ה"אני" מלבד ההוויה, היה נמנע מטעות ה"אני" ממנה סובלת האנושות עד היום הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2009 10:09 |
|
| |
תודה ספרן על תשובתך שהבנתי אותה כמאמר האומר לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיבטל הימנה, כלומר למרות שאתה יודע שלא תגיע לסוף הדרך, אל תחזיק במה שחשוב לנפשך בשיטת או הכל או כלום.
|
|
|
|
|
