בני העולם הבא

מה שאמרו שאפילו שמיעת לשון הרע אסורה, היינו ללכת ולשמוע. אבל אם כבר כבר ישב בחבורת אנשים שהתקבצו לאיזה ענין, והם מתחילים לדבר לשון הרע, ומשער שתוכחתו לא תועיל שיפסיקו לדבר, תלוי בפרטים הבאים.
אם אפשר לו ללכת ממסיבתם, או לסתום את אוזניו, מצוה גדולה הוא עושה. אבל אם לא יכול להשמט ממסיבתם, ומשער בעצמו שקשה לו מאוד לסתום את אוזניו כי לא רוצה שילעגו עליו, על כל פנים יילחם בעצמו שלא ייכשל בעוון קבלת לשון הרע. וצריך לזה ג' פרטים:

א. שיחליט לעצמו שלא מאמין לשום סיפור.
ב. לא ייהנה מדבריהם האסורים.
ג. לא יראה שום תנועה שיהיה ניכר ממנה שמסכים לסיפורים, ואם יוכל יעשה פנים נזעמים של מורת רוח מהסיפורים.

במה דברים אמורים? אם בעת שישב ביניהם לא דיברו דיבורים אסורים. וגם כעת לא יכול להישמט מהם. אבל אם בשעה שרצה לישב איתם כבר מדברים דיבורים אסורים, הוא שהוא יכול להישמט מהם והוא מתעצל, נקרא פושע כמותם. כיון שעבר על דברי חז"ל שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם מהוגנים. וכל שכן אם מכוון לשמוע את דבריהם - גדול עוונו מנשוא. וייחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע.


שמירת הלשון - החפץ חיים

אסור להוציא שם שמים לבטלה.^{[דרכי הלכה 1]} וכל המוציא שם שמים לבטלה, עובר על מצוַת עשה, דכתיב: "את ה' אלהיך תירא", וכתיב: "אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא". וזהו מכלל היראה, שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחוייב, או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו; אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד, אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא לבד בלשון הקודש אסור, אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקב"ה,כמו "הגדול", "הגבור", "הנורא", "הנאמן", "האדיר והחזק והאמיץ והעיזוז", "חנון ורחום", "קנא", "ארך אפים ורב חסד"), בכל לשון, חייב מלקות. ובעווונותינו הרבים, רוב המוני עם אינם נזהרים, ואומרים בלשון אשכנז: גאט זאל איהם שטראפן וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קילל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה' וכדומה, אף על פי שאינו חייב מלקות איסורא מיהו איכא (חוה"מ סי' כ"ז). וכן אסור לכתוב בשום מכתב שמו יתברך בכל לשון. ורבים טועים וכותבים שמו יתתברך בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת אדיע, והוא לשון צרפת וביאורו "עם ה'". והוא איסור גמור, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת (אורים שם). כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחילה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחילה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את השם, יאמר תיבת "השם", ולא כמו שטועים ההמון ואומרים "אדושם", כי אין זה דרך כבוד של מעלה.^{[דרכי הלכה 2]}

צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה, או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאין צריך לברך, יסיים למדני חקיך, שזהו פסוק שלם, והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת "אלהינו", ונזכר מיד לאחר שאמר "אלהי" ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר "ישראל אבינו מעולם ועד עולם" (שזהו גם כן לשון הפסוק בדברי הימים א כט). ומכל מקום יאמר גם בזה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".^{[דרכי הלכה 3]}

קיצור שלחן ערוך