אשכול סיפורים השגחה פרטית והתחזקות

כוחה של האמונה
עשיר גדול היה נוהג לצאת מפעם לפעם לטייל בשוק לראות מה קורה בקרב ה"עמך". יום אחד הוא לובש את מיטב המחלצות שלו, הנעליים החדישות ויוצא לטייל והנה באמצע השוק מעשה שטן הנעל הימנית שלו נקרעת. הוא מחפש סנדלר ולאחר שהוא מסתובב כמה דקות הוא מבחין בסנדלריה קטנה  ועלובה. הוא נכנס פנימה ומבקש מהסנדלר לתקן לו את הנעל. הסנדלר מקבל ממנו את הנעל, חותך מדביק ותופר ומוסר לעשיר את הנעל העשיר בא לנעול את הנעל והנה הוא מבחין שהתפירה של הסוליה עקומה ובכלל התיקון הוא מכוער וגרוע.  –מה קורה לך, זאת עבודה של בעל מקצוע, אתה סנדלר אתה? גוער בו העשיר. – אנא סלח לי פונה אליו הסנדלר, אני עני ובקושי מתפרנס למחייתי ולי שמונה בנים ובנות והנה הבת הגדולה הגיעה לפרקה ואין לי במה לחתן אותה. ראשי מלא דאגות עד כי אינני מסוגל להתרכז בעבודה. כך אמר לו הסנדלר ומירר בבכי.
- בוא אמר העשיר לעני שהלך אחריו. הגיעו לביתו של העשיר נכנסו לבית המידות שלו והעשיר ניגש לכספת שלו והוציא משם כיכר זהב ענקית הגיש לסנדלר ההמום ואמר לו קח לך את כיכר הזהב הזו וכל פעם שתצטרך לחתן מישהו מילדיך פרוס לך פרוסת זהב מכור אותה ובכסף שתקבל תוכל למלא כל מחסורך.
אחז הסנדלר בהתרגשות בכיכר הזהב הלך לביתו ושמר אותה במקום מסתור. מכאן ואילך התחיל הסנדלר לעבוד בשמחה כשהוא חסר כל דאגה ליום המחר. שמע עבודתו המדויקת יצא למרחוק רבים באו לתקן את נעליהם אצלו ובמשך הזמן הקים הסנדלר מפעל לנעליים ושיווק את נעליו לכל המדינה וגם לחו"ל. לא עבר זמן והסנדלר הפך לאחד מעשירי הארץ.
יום אחד יצא הסנדלר העשיר לטייל לו בשוק והנה הוא רואה אדם ממרר בבכי. שאל אותו על מה ולמה הוא בוכה וכשהאיש הסביר לו שהוא עני ואין לו מה לאכול לא לו ולא לילדיו הזמין אותו לבוא לביתו. ניגש למקום המסתור ונתן לאיש את כיכר הזהב ואמר לו כשתצטרך כסף פרוס לך פרוסת זהב מכיכר זו מכור אותה וכך לא תצטרך לדאוג יותר.
הבן אדם לקח את כיכר הזהב מלא ספיקות וכשהגיע לביתו לקח פטיש והכה על כיכר הזהב ולהפתעתו אכן רק ציפוי דק של שכבת זהב הייתה בכיכר ומתחת למעטה הזהב הדק היה גוש ברזל חלוד.
נדהם וכועס רץ לביתו של הסנדלר העשיר וקרא בכעס – למה רימית אותי, כיכר זו כולה ברזל ורק הציפוי שלה זהב. התבונן הסנדלר באיש ובכיכר הברזל שבידו ולאחר רגע של שקט אמר לו – מעניין גם אני קיבלתי ברגע של ייאוש את כיכר הזהב הזו, אלא שהגישה שלי הייתה שונה משלך. אני האמנתי במתנה לא שאלתי שאלות ולא בדקתי אם באמת קיבלתי כיכר שכולה זהב  ואילו אתה היטלת ספק, במתנה, לא האמנת שכולה זהב. אתה מבין פנה הסנדלר - לאיש האמונה ללא שום פשרות היא כיכר הזהב האמיתית. ובזכות אמונתי הצלחתי להגיע למה שהגעתי.

האבנים הגדולות

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על  הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב.

ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן  עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר".

בעומדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר" :אנו עומדים לערוך ניסוי".

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל.

כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המיכל מלא?"כולם השיבו "אכן".

המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא?"

עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא."

"נכון"השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל  תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?"

הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"

"נכון"השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמודמניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות".

"לא",השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.

הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור פרופיל? "

"מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים , ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים  הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם."

בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם

הרגשתי כמו סוציולוג באיזה סרט דוקומנטרי. מוקף בלפחות מאה גברים לובשי חליפות שחורות, כשהחלק ה'מפיל' ביותר היה הכובעים השחורים והזקנים שלהם. "פרנזים" (פתילי הציצית) הציצו מתוך בגדיהם, ואני... אני יהודי רפורמי נינוח מהפרברים, הרגשתי 'לא שייך' לקהל הזה באותו יום שישי בערב בבית הכנסת הזה.

יצאתי מתוך מה שאני מכיר ורגיל, ולא מסיבות מקצועיות, אלא רק בגלל תחושת הרפתקה פשוטה, וכן, גם בגלל שרציתי ללמוד על עוד חלקים במפה היהודית, כאלה שאני לא מכיר.

התיידדתי עם רב אורתודוקסי, ולאחר שנפגשנו באחת מהרצאותיו קיבלתי את הזמנתו להתארח אצלו בשבת. וזה אומר, להגיע מווירג'יניה, שם אנחנו גרים, לבולטימור.

לבולטימור הגענו סקרנים, קצת נרגשים ומפוחדים. ידענו שבעולם האורתודוקסי ישנן המון הלכות הקשורות לשבת, ושמעתי, גם, שישנם איסורים מלהדליק את האור ועד לנייר טואלט חתוך. ואנחנו תהינו כיצד נתמודד עם זה. אבל גם ידענו ששבת בחברה אורתודוקסית היא הדבר האמיתי שעונה לכל הקריטריונים של יום המנוחה, יותר מכל שבת שחווינו בחיינו.

הגענו לתפילות בבית הכנסת שנמצא במרחק מספר בניינים מביתו של מארחי. לפני שהתפילה התחילה הוא הסביר לי למה עליי לצפות: תפילה בציבור, שירה מעוררת, קריאת שמע והשתיקה בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה). ניסיתי להתמקד בסידור אבל לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לבדוק את 'הזירה'. הייתי היחיד שלא חבש כובע שחור (פרט לעוד כמה מבקרים שהגיעו עם כובע). חזרתי לסידור, אבל היה לי קשה למצוא את הדף בו מתפללים כולם. החלטתי להתמקד בעמוד בו הייתי לפני בדיקת ה'זירה'.

לפתע שמנו לב שחיים עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! וכולנו ידענו בדיוק על איזה המן מדובר!"

חג הפורים מוכיח שהנשק האנטי-גרעיני הטוב ביותר הוא האחדות.

לייזר נולד למשפחה יהודית אמריקאית בארצות הברית. אמו הייתה ניצולת שואה ואביו טייס בחיל האוויר הקנדי. ביתם היה מסורתי ומאוד ציוני. הוריו היו פעילים בתנועה הציונית, ואישים כמו יצחק רבין התארחו אצלם בשבתות. לייזר תמיד ידע שכאשר יסיים את לימודיו ייסע לישראל. הוא למד חקלאות כדי להיות חקלאי בישוב ספר, והתכונן גם לצבא. כשהיה בדיוק בגיל 21 קיבל את התואר האוניברסיטאי. היה זה בשעות הבוקר, ואחר הצהריים כבר היה על מטוס בדרך לתל אביב. תחילה נסע לקיבוץ שדה-בוקר, בו התגורר דוד בן-גוריון. וכשהגיעו הוריו לבקרו, הזמין אותם בן-גוריון לארוחה בביתו.
בצה"ל התרשמו מכך שבאמריקה לייזר היה ספורטאי מצטיין, עסק בהיאבקות אולימפית וריצה למרחקים ארוכים, עם תואר אוניברסיטאי וגם ידע מספר שפות. נתונים מרשימים שהובילו אותו לגיבוש של סיירות. הוא עבר מסלול של טירונות, קורסי סיור, מ"כים ומודיעין. כל הזמן היה בראש ההישגי של 'ללכת על כל הקופה', עד שהגיע לסיירת מטכ"ל. במלחמת יום כיפור, אנשי הסיירת עשו פעולות שהיו מעבר לכל דמיון. הם נזרקו בשטח האויב במשך שבוע ימים, שתו מי מעיינות ואפילו אכלו צמחים, והשתתפו בקרבות נועזים. כאשר נגמרה המלחמה, הלוחמים היו מזועזעים מכל מה שאירע, אבל לייזר לא נתן לעצמו לשקוע. הוא השקיע את עצמו במשק החקלאי מי-עמי וסיים תואר שני בחקלאות. שבת אחת החל לייזר לעבוד מחמש בבוקר על הטרקטור עם פועלים ערבים מוואדי ערה וערערה. הם קטפו אפרסקים ושזיפים. בארבע אחר הצהריים סיימו את המיון. כאשר נסע בטרקטור לביתו כדי להתקלח ולאכול, ראה לפתע מולו ג'יפ צבאי. סגן מפקד הסיירת אמר לו: "לייזר, יאללה, נוסעים!" איזה נוסעים?! מחמש בבוקר אני עובד. אתה לא רואה שאני מלא זיעה?!" יש לך שבע דקות להתקלח ולארגן תרמיל". לאחר שהסתדר במהירות עלה לג'יפ והם נסעו לימ"ח (יחידת מחסני חירום). בדרך ניסה לייזר לברר מה קורה. נאמר לו שצה"ל צריך להיכנס לדרום לבנון, והסיירת תצטרך להיכנס לסוריה. תפקידם יהיה לפלס דרך ולרוץ קדימה, בעוד שהכוחות מאחור יתעסקו יותר עם לחימה. בששת ימי המלחמה הראשונים הכל הצליח כמו במלחמת ששת-הימים, חוץ מתקלה טראגית אחת, כאשר שני מטוסים ישראלים הבחינו בכוחות הנעים דרומה בלי סימון וחשבו שמדובר בסורים. הם הפציצו אותם וכך נהרגו 46 לוחמי צה"ל. הסיירת הגיעה עד סולטן יעקוב, שם נעצרו במטע זיתים בין ג'ב ג'נין לסולטן יעקוב, מרחק של פחות מ-30 ק"מ מדמשק. היה זה יום שישי בבוקר. הלוחמים לא ישנו יותר מתשעים דקות רצופות מאז פרוץ המלחמה. מאחוריהם היו כוחות חי"ר, שריון ותותחנים. אנשי הסיירת התוו את הדרך, סימנו מקומות ופילסו דרך לכולם, הכירו את השטח וזיהו מטרות אויב, פעולות שמכריעות מלחמה. ביום שישי בבוקר הכריזו לפתע על הפסקת אש. הלוחמים נפלו עם הקסדות על הארץ מרוב עייפות. הפסקת האש שינתה את הכל. מיוזמים הפכו חיילי צה"ל להיות כברווזים במטווח. היה עליהם לעבור מראש של התקפה לראש של מגננה. כל 12 החבר'ה השתוקקו לישון, אבל כמובן שהיה עליהם לקבוע תורנות. הוחלט שבמשך שעתיים ארבעה ישמרו ושמונה ישנו, וכל שעתיים יתחלפו במשמרות. הם ידעו היטב שהפסקת האש לא שווה הרבה. העפעפיים נסגרו כמו עופרת. אף אחד מהשומרים לא הצליח להחזיק מעמד. העייפות הכריעה את כולם. השעה הייתה 12 בצהריים. היה יום קיצי חם ולח. נחיל של יתושים הגיע מאי-שם והחל לעקוץ את לייזר. כל ידיו ופרצופו התמלאו בעקיצות וגופו בער מכאב. העקיצות היו כה חזקות עד שהוא נאלץ לפקוח את עיניו. לפתע ראה דמויות זזות בתוך היער. הבזק אור חזק נצנץ על מתכת. לייזר המיומן קלט שמדובר ברשף אש, שמישהו יורה עליהם עם משתיק קול. הוא לא חשב פעמיים, אחז במא"ג שהיה ברשותו וירה 400 כדורים עד שהקנה לא עמד בעומס. כל הלוחמים התעוררו והחלו לירות גם הם לעבר המטע. אחרי מכת האש השתרר שקט. הלוחמים פסעו בזהירות לתוך היער למרחק מאתיים מטרים, שם מצאו שלושה מחבלים סורים הרוגים לבושים במדי הצבא הסורי, ולצידם מטול אר-פי-ג'י. הסתבר שהם תכננו מארב ועמדו לחסל את אנשי הסיירת. להקת יתושים הצילה תריסר לוחמים מסיירת מטכ"ל... החיילים חזרו לשגרת כוננות והלילה החל לרדת. באותה עת, כוחות צה"ל הגיעו לשדה-התעופה של ביירות וכבשו אותו. ביום שישי ניסו כוחות חי"ר לחדור לביירות ונתקלו בהתנגדות עצומה. כל כניסה הייתה מטווחת. מי שניסה להיכנס חטף קטיושה. בתחילה לא הבינו מהיכן יורים, עד שהתגלה כי בחצר השגרירות הרוסית בביירות מוצבות ארבע סוללות קטיושה. החבר'ה של הסיירת הגיעו לשדה-התעופה בביירות בשעה חמש בבוקר. הרמטכ"ל רפול בעצמו קידם אותם. במקום חיכה להם שולחן של מעדנים - פיתות טריות, פסטרמות, חומוסים, 'קוקה-קולה' ושאר מעדני מלך. חבר'ה. בואו תאכלו!" לאחר שאכלו, הלוחמים הלכו לנוח מעט. כמה מהם אפילו התקלחו. חשדו של לייזר התעורר. הוא ידע שהצבא לא נחמד אליהם סתם כך. יש כוונה נסתרת מאחורי הפינוקים הללו... לאחר מכן נערך תדריך מיוחד. רפול וכמה קצינים בכירים מאוד נכנסו והחלו לתאר את המשימה. הם סיפרו שיורים טילי קטיושה מהשגרירות הרוסית ולכן כוחותינו לא מסוגלים לנוע בביירות, ויש גם אבידות בנפש. המשימה של הסיירת תהיה להגיע לשגרירות עם טילי כתף לאו ולפגוע מטווח אפס בסוללות טילי הקטיושה. יהיה עליהם לעבור באור יום דרך אוניברסיטת ביירות, שהייתה מקום שורץ מחבלים. לייזר התקומם: "מי זה האידיוט שתכנן את הדבר הזה?!..." אם זה לא היית אתה" גער בו רפול, "הייתי שולח אותך לכלא לקלף תפוחי אדמה..." כולם התפקעו מצחוק.
המפקד הסביר שבעוד חמש שעות, באחת בצהריים בשבת צריכים לצאת למשימה. לייזר, שהכיר את ביירות כמו את כף ידו, המשיך: "אתה מטומטם?! השגרירות הרוסית נמצאת קילומטר וחצי מהים. מדוע לא לקחת את אנשי הקומנדו הימי שיגיעו מהים ויעשו את העבודה?! איך אתם שולחים אותנו באור יום?! זה נראה לי כמו מבצע התאבדות!" לא היה עם מי לדבר. אנשי הסיירת ידעו את ערכם והעזו להביע את דעתם, אבל פקודה היא פקודה. הלוחמים יצאו למשימה בשעה אחת כמתוכנן. היה חם מאוד, הלחות הייתה גבוהה ביותר. בגלל ההפגזות בתקופה האחרונה נגמר החמצן באוויר. לייזר חש שהם ייחנקו רק מחוסר החמצן. את הקילומטר וחצי הראשונים הם גמאו בריצה שפופה. ואז לפתע נפתחה עליהם אש תופת מהשמים ומהארץ... נורו עליהם קטיושות של מחבלים, של סורים והגרוע מכל - אש צלפים.
בניין בן עשר קומות של 'אייר-פראנס' נפגע וקרס. זגוגיות וחתיכות בטון עפו באוויר. כל אחד התחבא ברחוב היכן שהיה יכול להסתתר. לייזר הסתתר מאחורי רכב, וחשב שיש לו אולי דקה וחצי לחיות. צרור מרובה קלצ'ניקוב פגע ברכב. הקשר שלו, רפי, חטף רסיס שפגע בעורק הראשי בירכו. לייזר קשר עליו חוסם עורקים והציל את חייו. אחד ממפקדי הצוותים רץ ברחוב ואז נורתה קטיושה שפגעה בו ישירות. המצב היה נורא. זגוגית עפה וחתכה ללייזר את עינו. דם החל לזוב ממנה והוא חדל לראות בה. הוא עשה חשבון מהיר: יש לי שתי ידיים, שתי רגליים, עין אחת... ממשיכים הלאה...
לייזר איבד קשר עם שאר הלוחמים ורפי שכב פצוע ובכה: "לייזר, תוציא אותי מפה. אל תעזוב אותי..." הוא לא היה מסוגל להתקדם ולא לסגת. שום דבר. אין שום תקווה. לייזר הכין את עצמו לסוף, לבלתי נודע. הוא העריך שיש לו פחות מדקה לחיות. היה בטוח שהוא עומד לסיים את חייו באיזו פינת ביוב ברחובות ביירות. דמיין איך הנספח הצבאי בשגרירות הישראלית בוושינגטון הולך לבקר את הוריו השכולים ומספר להם מה אירע לו במלחמה. הוא ראה את כל חייו רצים לנגד עיניו, וכל 'הישגי' העולם הזה - האוניברסיטה, היחידה המובחרת וכל השאר, הופכים פתאום לאפס מוחלט. ואז נשמע לפתע קול חרישי בתוך ליבו: "אליעזר רפאל. אני אוציא אותך מפה!". לייזר נדהם. הפעם האחרונה ששמע את שמו המלא הייתה לפני עשרים שנה בבר-המצווה שלו, כאשר עלה לתורה בבית-הכנסת הקונסרבטיבי במרילנד. הוא היה בטוח שנטרפה עליו דעתו מרוב לחץ. לכל אחד, גם ללוחם בסיירת מטכ"ל, יש נקודת שבירה. הנה הגיעה נקודת השבירה שלו... הקול הפנימי שבקע מנשמתו חזר שוב: "אליעזר רפאל. אני אוציא אותך מפה, אבל אתה הולך לשנות את חייך!"... רק אז הבין לייזר שהקדוש-ברוך-הוא מדבר אליו. לפתע הרגיש כזה נועם בתוך התופת מסביב. עשן אביך היתמר מכל עבר, ענן ערפל. "אם זו אמת" השיב לייזר לקול הפנימי, "ואני לא השתגעתי וזה באמת אתה, אז אם אצא מכאן חי, החיים שלי - שלך!"... באותו רגע הרגיש שאור לבן מלא שמחה מחבק אותו באהבה באמצע התופת. לייזר עדיין לא ידע אם הוא הוזה או שקורה באמת משהו נפלא לגמרי.
לפתע ראה שני מטוסי אף-15 בגובה מאתיים מטר. ממש ראה את המגן-דוד שלהם. הם ירדו למטה והמטירו אש תופת על כל הבניינים מסביב, השחילו אש בתוך החלונות והשתיקו את כל הצלפים. לאחר מכן המטירו פגזים מדויקים על הסוללה הסורית. מרוב שמחה לייזר החל לבכות ודמעותיו ריככו מעט את הדם. בעינו הפצועה ראה דמות של אור. הוא שמח שלא התעוור. מאי-שם הופיע זחל"ם של חובשים צנחנים. לוחמי הסיירת רצו לקראתם. החיילים סיפרו שתעו בדרך ואין להם מושג איך הגיעו לכאן. חבר'ה. אתם צריכים עזרה?" שאל אחד מהם. יש לנו פצועים והרוגים", השיב לייזר. החובשים לקחו את הפצועים וההרוגים ונסעו לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית) בביירות.
לייזר והלוחמים שנותרו המשיכו במשימתם. הם רצו במהירות עצומה דרך גינות ובתים, והגיעו תוך רבע שעה לשגרירות הרוסית. לייזר עלה לדירה שמשקיפה על השגרירות עם מכשיר קשר כדי לוודא שלא יהיו הפתעות. יתר הלוחמים טיפסו על חומות השגרירות, שיגרו ארבעה טילי כתף לאו וחיסלו מקרוב את כל ארבע הסוללות שהיו על משאיות, מבלי להותיר שריטה על קירות השגרירות הרוסית. לאחר שמחסלי הסוללות סיימו, הודיעו בקשר: "יאללה, חבר'ה. בואו נסתלק מפה!" והם הסתלקו. רכב זלדה שהגיע אסף את כולם לשדה-התעופה של ביירות. כשחזרו לשדה-התעופה, ניגש לייזר לרפול ואמר לו: "מי היו שני המטוסים שהצילו אותנו? תגיד לי מי שלח אותם כדי שאודה לו". הרמטכ"ל ויתר המפקדים הביטו בלייזר בתימהון. אף אחד לא ידע עליהם כלל... לייזר עמד במילתו לקדוש-ברוך-הוא וחזר בתשובה. כיום, הרב אליעזר רפאל ברוידא מסור בכל מאודו להפצת יהדות ולחיזוק יהודים בארץ ובכל רחבי העולם. הוא העורך של אתר "ברסלב ישראל" בשפה האנגלית ואף כתב מספר ספרים.

השגחה פרטית מופלאה כפי שסופר בשבת פר´ משפטים מפי הרב זאיד הי"ו:
בחור בשם אוריאל - תלמיד בישיבתי חלה ל"ע במחלה הנוראה בראש.
הוא נשלח לצרפת לטיפול רפואי - המקום המתמחה ביותר.
בסיום הטיפול התגלה שמצבו נשאר בכי רע והטיפול לא הצליח.
הרופאים הרימו ידיהם, ואמרו שאין בידם היאך להושיעו, ואין לו אלא לספור ימיו עד למוות.
החלטנו שאין בידם של הרופאים ליאש, אלא רק לרפא, וחיפשנו ישועה ממקום אחר.
לאחר בירורים, התגלה שיש רופא פרטי בארה"ב עם שיטה יחודית , שע"י ניתוח מיוחד יכול להציל את חייו של אוריאל.
הבעיה היתה שהניתוח עולה בסך של 130,000$(!) ולנו אין מאיפה להשיגם.
כמו כן רופא פרטי זה צריך חדר בבי"ח לצורך עריכת הניתוח, חדר בבית מלון לשהיה, טיסות לארץ וכו´ (הוא מגיע לפציינט).
שאלנו את גדולי ישראל מה לעשות, ונמסר לנו שאיננו יכולים להטריח הציבור בסכום כ"כ גדול
וע"כ לא נשאר לנו אלא לוותר על התכנית, ולראות את אוריאל מתייסר בדרך אל המוות.
יום למחרת קיבלתי טלפון מאחותו של אוריאל, גב´ אבוטבול, והיא מודיעה: ניתן לערוך את הניתוח!
שאלתי אותה, כיצד? והיא עונה בפשטות: אני מוכרת את הדירה שלי ובכסף שאקבל , אשלם למנתח....
שאלתי אותה: את בטוחה במה שאת עושה? אולי תשאלי רב? הרי יש לך 6 ילדים קטנים ובעל אברך, ואיפה תגורו?
והיא ענתה שהכל בסדר , וסגור מצידה.
גב´ אבוטבול גרה ברמת בית שמש , באותו יום פרסמה את דירתה למכירה במחיר מוזל של 130,000$ כמחיר הניתוח למי שיתן את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה, והכסף לניתוח- בידיה!
בשמעינו זאת, קבענו מיד מועד לניתוח עם הפרופסור מארה"ב.
נשלחו מישיבתי תלמידים לגיוס תרומות לצורך השכרת החדר בבי"ח, טיסות וכו´ - סכום של 30,000$.
ביום ד´- יום הגעת הרופא ארצה, הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ , התקשר אלי תלמידי- יהודה ובפיו שאלה: נהג המונית הלוקח אותם לגייס הכספים מבקש ממנו ומחברו לקחת חבילה ולהעבירה למען מסוים, ורצונו לקבל את אישורי. סירבתי בתוקף. אינני מעונין להסתבך עם חבילות עלומות ומפוקפקות.
לאחר כמה דקות , מתקשר אלי יהודה תלמידי שוב: הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה..
אמרתי לו שיפסיק להטרידיני, ואם רוצה שיבוא להיפגש עימי אחרי השיחה שאני עומד למסור בצפון.
מסרתי השיחה לבנות היקרות,
ובצאתי מחדר ההרצאות, רואה אני את תלמידי יהודה, והנהג ממתינים לי בחוץ. ניגשתי לנהג, והבהרתי לו את עמדתי. הנהג - גבי שמו, פתח החבילה – היתה זו מזוודה קטנה שבה היו סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך הוא מספר: "
היום בבוקר לקחתי משדה התעופה אדם הנראה כעשיר ומכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה, ולקח עימו רק את מזוודתו הגדולה.שמחתי על המציאה, לא טרחתי להזכיר לו , הלכתי לי לפינה, וחיכיתי לראות את הדולרים המוחבאים בה... אך לאכזבתי, לא מצאתי בה ולו דולר אחד...
עכשיו רוצה אני להחזיר המזוודה לאותו האדם שנסע עימי - שפרטיו כתובים על המזוודה..."
הבטתי בפרטיו של הנוסע והחוורתי... היה זה פרופסור רייץ - שבא מארה"ב לנתח את אוריאל תלמידי!
אמרתי לגבי הנהג: אינני נוגע במזוודה זו, בא ניגש עכשיו למלון ונשאל שם האם אבדה מזוודה כזו, למר רייץ.
נסענו, ביקשנו את מר רייץ, כשהזכרנו את המזוודה, הוא ירד מיד ללובי כדי לפגוש אותנו.
מר רייץ הרופא היקר סיפר לנו שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח שהוא צריך ע"מ לנתח את אוריאל,
ועלותם בסך של 400,000$ !, ולא זו בלבד, אלא שאין אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך כמה חדשים במעבדותיו...
ששמעתי זאת , קישרתי הדברים , ואמרתי לד"ר רייץ: הבט, אתה הולך לנתח את תלמידי – אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידי כדי לאסוף כסף בשבילך! והם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך , והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו- הדואגים לאוריאל, האין זו השגחה מופלאה?? והאם הינך יודע שבשביל לשלם לך ישנה אשה שמכרה את ביתה , ואין לה ולילדיה בית לגור??
ד"ר רייץ עיכל את הדברים , שתק למשך כמה דקות, ואז חשק שפתיו ואמר:
אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!!!
היינו המומים. שד"ר רייץ יוותר על 130,000$? זה היה בגדר חלום...
באותו שבוע נכנס אוריאל לניתוח ע"י ד"ר רייץ . ליבינו פעם, ותפילותינו בקעו רקיעים.
למחרת התבשרנו שהניתוח הצליח!!! ואוריאל בריא לחלוטין!!
גב´ אבוטבול , אחותו היקרה של אוריאל , היתה צריכה לפנות את דירתה לקונה. ע"פ החוזה.
היה עליה לחפש דירה חילופית. וכך ישבה עם בעלה, כדת מה לעשות, ואמרה: אתה יודע, אם כבר אנחנו מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש דירה בירושלים. כל חיי חלמתי לגור שם...."
"מה ירושלים?"- עונה בעלה, "יש לך מושג מה המחירים שם כיום?, הרי ה-130,000$ שיש לך מספיקים אולי למחסן בירושלים.... לא לדירה!
גב´ אבטבול לא השתכנעה, נסעה לחברתה המתגוררת בי-ם ובקשה ממנה: תסייעי לי למצוא דירה...
חברתה לקחה אותה למתווך בשכונת קרית משה , והמתווך צחק בפניה ואמר: ב-130,000$ תוכלי לקנות כאן לחם וחלב, לא דירה!
יצאה גב´ אבוטבול והחלה להסתכל סביבה , לפתע צדה עינה מודעה על מכירת דירה, שנתלתה בדירה בבנין ממולה. בלי לחשוב פעמיים , עלתה לדירה זו ונקשה על הדלת. הדלת נפתחה בידי גברת מופתעת.
"זה בקשר למודעה" - התנצלה והוכנסה לראות הדירה. הדירה היתה מטופחת, יפה וגדולה – 5 חדרים. "כמה אתם דורשים עליה?" שאלה , אך הגברת אומרת:"קראתי לבעלי והוא יגיע ויסכם איתך על מחיר" ."אך יש לי בעיה, אני מוגבלת מאד במחיר"- עונה לעומתה גב´ אבוטבול, אך היא בשלה: "כשיבוא בעלי תדברי עימו והוא יתגמש איתך"...
בעל הדירה הגיע והחל לספר בשבח הדירה, כווני אויר וכו´, "כמה אתה רוצה עליה?"- שואלת גב´ אבוטבול
"310,000$"- עונה בעל הדירה. "אך יש לי רק 130,000$"...- משיבה. "מה? אז למה קראתם לי? חשבתי שמדובר בלקוחה רצינית"...כעס לעומתה. גב´ אבוטבול ניסתה להסביר "תבין, היתה לי דירה ברמת בית שמש , ומכרתי אותה בשביל הוצאות ניתוח לאחי, בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים שאני כ"כ אוהבת."
מה אמרת? ניתוח לאחיך? האם קוראים לך במקרה גב´ אבוטבול???"- שואל בעל הדירה.
כן - עונה היא בשקט.
אני הוא הנהג - גבי - שאצלי היתה המזוודה של ד"ר רייץ..!!!! וואו אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת בביתי, ועוד רוצה לקנות את הדירה שלי...!
גבי הנהג- בעל הדירה-התקשר אלי(הרב) מיד ואמר לי:
תראה ,אני מוכר את הדירה שלי מפני שקיבלתי בירושה מאימי ע"ה וילה בישוב שקט, והנני רוצה לעבור לשם. מתחשק לי למכור לגב´ אבוטבול היקרה את הדירה ב- 130,000$.... מה אעשה?
אמרתי לו: אינך מוכר לה את הדירה! אנו ניסע מחר לרבי דוד אבוחצירא ונשאל לפיו. יום למחרת , כבר היינו בנהריה אצל רבי דוד וכך אמר: תמכור לגב´ אבוטבול הדירה, ותזכה אתה ואשתך לאריכות ימים ושנים! וזהו סוף הסיפור.... זכתה גב´ אבוטבול בזכות של הצלת חיי אחיה אוריאל, וקבלה דירה מעולה בירושלים עיר הקודש, והכל בהשגחה פרטית וניסית שלא תאומן!!!! הסיפור הינו סיפור אמיתי. עוד שבועיים תתקים מסיבת הודיה לד´ בצרפת על הצלת אוריאל ממות, שהרב זאיד ישתתף בה בע"ה.
אמר רבי דוד אבוחצירא על סיפור זה, שזהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית ההגדולים שנתקל בו בעשור האחרון

בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה,

קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח.

אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה:

 "כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות.

למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים.

הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?"

 הקהל היה המום מהשאלה.

 האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם,

מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה,

והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא:

 שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?"

אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק,

הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.

 אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק.

הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים,

המשחק כרגע בסיבוב השמיני.

אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי."

 שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב.

לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו.

הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו.

בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח.

בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני.

למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה.

הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע.

עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.

 בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק?

באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט.

כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט,

וכמובן שלא לחבוט בכדור.

 כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה

של שי מעל החשיבות של הניצחון,

התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט.

ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס.

המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי.

הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.

המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור,

ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה.

שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק.

המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו.

כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!"

שי מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון.

הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.

כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!"

 שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני.

כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור.

הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה.

הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש,

לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית.

שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות.

כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!"

שי עשה את דרכו לבסיס השלישי.

הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי.

הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!"

כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!"

שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה.

באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות,

הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו.

 שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף.

הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח.

כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!

 איש חכם אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל האיר להם פחות מלאחרים .

איך שגלגל מסתובב

כשסגרה את הדלת אחרי האורח שיצא מן הבית, מיהרה ונשענה על הקיר לבל תתמוטט.

כל גופה רעד, ונדמה היה שעוד מעט היא נופלת לארץ. היא נזקקה לדקות מספר כדי
להתאושש.

כשחזרה אל השולחן וישבה מול בעלה, עדיין היו עיניה דומעות.

"מה לך?", שאל הבעל. הוא הבחין בהתרגשותה.

"לא כלום, סתם סחרחורת", גמגמה האשה במבוכה.

אך הבעל ראה מיד שיש דברים בגו. "האם צר לך על הארוחה השלמה שנתת לרעב?",

שאל, בניסיון למצוא קצה-חוט לסערת-רוחה של רעייתו.

"לא, לא! חס ושלום!", נחפזה להשיב והשפילה את עיניה.

היה זה בשעה שישבה עם בעלה לסעודת הצהריים. הבעל, סוחר עשיר,

נהג להפסיק את יום עבודתו בצהריים ולסור לביתו לסעוד את לבו.

אשתו הטובה היתה טורחת להכין לו את מיטב תבשיליה,

משתדלת להנעים לו את שהותו הקצרה בבית, בטרם ישוב לעבודתו השוטפת.

הארוחה היומית היתה סעודת מלכים ממש, שהוכנה באהבה ובתשומת-לב רבה לכל פרט.

איש טוב-לב היה הבעל, צנוע ושקט. ניכר היה בו כי לא נולד עם כפית של כסף בפה.

הרבה לא ידעה אשתו על עברו, רק זאת, שפעם היה עני המחזר על הפתחים,

ושברבות הימים הצליח לפתוח עסק משלו ולהתעשר.

הוא היה רחוק לחלוטין מלהיות התגלמות הפסוק "וישמן ישורון ויבעט",

נהפוך הוא: אף שהיה עשיר ומכובד, הוסיף להתנהג
בפשטות ובענווה והירבה לעשות חסד עם עניים וקשי-יום.

זכר הימים הקשים עורר אותו לפזר מממונו לצורכי-צדקה.

הנקישות בדלת, שנשמעו בשעה שישב לסעודתו, היו שגרתיות למדי.

עניים רבים וגבאי-צדקה למיניהם נהגו לפקוד את הבית.
תמיד נתקבלו בסבר-פנים יפות וזכו למתנת-יד נאה ומכובדת,

איש-איש על-פי מעמדו ומצוקתו.

אך הפעם היה משהו מעורר רחמים במיוחד בקול שנשמע מעבר לדלת.

"מי שם?", שאל בעל-הבית, שזה עתה נטל את ידיו לסעודה ועמד להתחיל בארוחתו.

"רחמו-נא על יהודי עני", בא הקול מן העבר השני, "רעב אני וכבר זמן רב לא בא
אוכל אל פי.

תנו לי ולו פרוסת לחם, לא יותר".

הקול המיוסר הזכיר לו את ימי רעבונו ומחסורו. תאבונו פג.

"תני לו את הארוחה וישבור את רעבונו", פנה לאשתו, כשהוא מושיט לעברה את צלחתו
הגדושה.

מנתו המכובדת, הדשנה, נמסרה כמות-שהיא לעני, שהתנפל עליה ברעבתנות,

כשפיו אינו חדל מלהודות למטיביו.

כשהלך העני התפלא בעל-הבית מאוד על סערת-רוחה של אשתו,

שאותה הכיר כבעלת מידות טובות וכגומלת-חסדים. הן לא ייתכן,

שהעובדה שהגיש לעני את ארוחתו היא שמסעירה את נפשה.

כשחזר ושאל, לא יכלה עוד להתחמק. "נזכרתי בגלגול הקודם של חיי", אמרה.

"לפני שנישאתי לך, הייתי נשואה לאיש אחר, ואף הוא היה עשיר ובעל אמצעים.

אף לו הייתי מכינה ארוחה דשנה בכל יום, בעת שובו מעסקיו, בדיוק כשם שאני מכינה
לך.

"בעלי הראשון", המשיכה האשה, נהיה עשיר מאוד והתברך בנכסים רבים.

עסקיו פרחו, וקשרי מסחרו היו מסועפים. גרנו בקהיר שבמצרים ונהנינו מעושר וכבוד.
אך מידה מגונה היתה לבעלי - הקמצנות. מאוד לא אהב לתת מכספו לעניים ולנזקקים,

ואף אסר עלי לתת אוכל ומשקה לקבצנים המתדפקים על הדלת, דבר שציערני מאוד.

"הגיעו הדברים עד-כדי-כך, ששמנו יצא בכל הסביבה כבית שאין נותנים בו פרוטה
לעני,

והעניים פסחו על ביתנו כשהיו עוברים ברחוב. לבי כאב בשל כך, אך מה יכולתי
לעשות?

לא רציתי להמרות את פי בעלי.

"יום אחד, בשעה שבעלי חזר, כדרכו, לסעוד את ארוחת הצהריים, נשמעו נקישות בדלת.

עדיין זוכרת אני את דמותו של בעלי, שזה עתה בצע את הפת, כשהוא שואל: 'מי שם'.

ומיד נענה קול: 'יהודי עני אני, עיזרו לי, יהודים רחמנים.

זה ימים אחדים לא בא אוכל אל פי, ולבי נשבר ברעב'.

"בעלי התרגז. 'תלך מפה!', צעק בזעם לעבר הזר שהפריע את סעודתו.

'אפילו לאכול במנוחה אין הקבצנים החצופים הללו מאפשרים'.

כך סינן מבין שיניו כשטרק את הדלת בפרצופו של העני. ואני, לבי נשבר ופרצתי
בבכי.

"מאותו יום כאילו פגעה בנו יד ההשגחה. עסקיו של בעלי החלו להיקלע לקשיים.

הפסדים באו בזה אחר זה. הוא לא ראה עוד הצלחה במעשיו,

ובתוך זמן קצר איבד את כל רכושו.

"את ביתנו לקחו בעלי-החובות, ואנו נשארנו בעירום ובחוסר-כול. הגענו עד פת לחם
ממש.

ואז הציע לי בעלי להיפרד, כדי שלא נהיה נטל זה על זה. התגרשנו ופנינו איש
לדרכו.

"מאז לא ראיתי את בעלי הראשון, אם-כי שמעתי כי החל לחזר על הפתחים",

סיימה האשה את סיפורה. היא שתקה רגע ואמרה, כשקולה כמעט לוחש:

"אתה יודע מי היה העני שיצא עכשיו מן הבית? זה היה בעלי הראשון!"...

עתה החלו גם עיני הבעל לדמוע. גם הוא היה נסער עד עמקי נשמתו. לבסוף אמר ברטט:
"במקרה אני מכיר היטב את העני שגורש בשעתו מביתך - אני הוא"...

תלמוד תורה חשוב מביתר עילית קיים "יריד פורים" שבמהלכו נקנו הגרלות וחולקו פרסים שהגדול בהם היה קורקינט בשווי 200 ש"ח.

כמובן שהקורקינט היה משאת הלב של רבים מהילדים שהשתדלו לרכוש כמה שיותר כרטיסים להגרלה. בסיומו של היריד המוצלח נערכה ההגרלה שכולם חיכו לה.

מישהו שלף פתקים עם שמות הזוכים, היה מתח, היה עניין, היו פרסים, אך בהגרלה כמו בהגרלה, תמיד מעניין מי זכה בפרס הראשון וכולם המתינו בסבלנות לסיום חלוקת הפרסים האחרים.

ואז זה הגיע. בטקס רב רושם הודיעו כי הפתק שיישלף כעת יזכה את הכתוב עליו בקורקינט. הפתק נשלף, הנשימות נעצרו ושם הזוכה הוכרז: משה ס.

עיני הכל הופנו אליו. הוא ניראה מופתע וזה טבעי, אך משום מה לא זז ממקומו. כולם אמרו לו "זכית, התקדם לבמה וקבל את הקורקינט".

אך משה ס. לא מוכן לעלות לבמה.

אחד המחנכים ניגש לשאול מה קורה ולהפתעת כולם מכריז משה כי לא יכול להיות שהוא זכה בהגרלה שכן לא קנה אף כרטיס.

רחש עבר באולם. המחנך שאל אותו איך לדעתו הגיע שמו על הכרטיס הזוכה והוא ענה: "זה בטח שימי ה.".

משה ושימי הם חברים מאוד טובים. המחנך שאל את שימי אם נכון הדבר שהוא רשם את שמו של משה על כרטיס ההגרלה.

שימי ענה בחיוב "אני רשמתי את שמו".

"ומדוע עשית זאת?"

"מפני שהכסף היה של משה ולא שלי".

זו כבר דרמה, מנהל התלמוד תורה הוזעק לברר את העניין.

"איך הגיע הכסף של משה אליך?" הוא שואל.

"הוא התעקש לתת לי כסף שאקנה כרטיס הגרלה".

משה מאשר את הדבר.

"אז מדוע רשמת את שמו?"

"מפני שאני לא הסכמתי לקבל ממנו והוא לחץ עליי, אז הסכמתי וקניתי כרטיס אבל רשמתי את השם שלו כי זה מגיע לו".

"אם כך, אני חושב שהפרס הגדול מגיע לך" אומר המנהל לשימי, "הרי אתה זה שרכשת את כרטיס ההגרלה".

"הפרס הראשון שייך למשה" אומר שימי "הכרטיס הזוכה נקנה בכסף שלו, וגם השם שלו רשום עליו. הוא פשוט לחץ עליי לקבל את הכסף וזו הייתה הדרך שלי להשיב לו".

"מה פתאום" אומר משה "אני לא קניתי שום כרטיס הגרלה. הוא קנה והוא זכה ולא משנה מה הוא רשם על זה".

המנהל היה אובד עצות. מסביב סערה, לאיש אינו ברור מי הזוכה ושני הילדים מתעקשים כל אחד על זכיית חברו.

בשלב זה סיפר המנהל לילדים את הסיפור הידוע על שני היהודים שהלכו לארץ אחרת לצורך עסקים ונפלה עלילה על אחד מהם והוא נידון למוות. ביקש הנידון למוות לנסוע לארצו כדי להיפרד מבני משפחתו. אמרו לו: "מי ערב לנו שתשוב"?" ועל כך ענה חברו: "כלאוני ואשמש ערב לחזרתו", אמרו לו: "וכי מעלה אתה בדעתך שישוב כדי למות?" אמר להם: "חברים אנו בלב ובנפש ואין לי ספק שישוב".

קבעו לו יום ושעה שאם לא יגיע אליה - יומת חברו.

הגיע האיש לביתו וסיפר להם את הקורות אותו, ובני ביתו סירבו לתת לו לצאת ואף השקוהו בכדי שירדם. ברגע שהקיץ נטל את סוסו ויצא בדהרה אל הארץ השכנה כדי להספיק ולבוא בעוד מועד.

הגיע היום והמון גדול מתאסף והכל שחים ומדברים בחבר השוטה שחשב כי הנידון למוות באמת ישוב מחמת חברותם. הגיעה השעה והעניבה הונחה על צווארו, והנה נשמעו קולות פרסות וענן של אבק וצעקות "עיצרו עיצרו" המלך הורה לתליין לעצור את הליך ההוצאה להורג. החבר הגיע כל עוד נפשו בו עלה אל דוכן התלייה, נטל את החבל והניחו על צווארו באומרו "אני מצטער על איחורי, בס"ד הצלחתי להגיע בזמן" ואילו החבר אומר: "אתה לא הצלחת להגיע בזמן ומשעה שהונח החבל על צווארי הריני משול כמת" הוא נוטל את החבל על צווארו וכך מתקוטטים להם שני החברים עד שניגש אליהם המלך ואמר: "פוטר אני את שניכם ממיתה ובלבד שתכניסו אותי כחבר שלישי בתוך חברותכם".

ובתנא דבי אליהו רבה פרק כו' נאמר: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, מה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה".

בשלב זה פנה המנהל לשני הילדים ואמר להם בזו הלשון: אני רוצה לנהוג בדיוק כמו בסיפור. אני אתן מכיסי 200 ש"ח ואקנה לשניכם קורקינט אבל אני רוצה שתכניסו אותי גם בחברות שלכם".

ולאחד הילדים שהוא יתום מאביו אמר המנהל: "אביך רואה אותך, שמח בך ומתכבד בשמיים בך ובמעשיך".

אכן, מדובר בסיפור אמיתי. אנשים מתקשים להאמין למעשים אציליים ובלתי נתפסים, לא ברור מדוע, בהתחשב בכך שלשמועות רעות ודברי רכילות לדאבונינו בני אדם נוטים יותר להאמין.

המסר בסיפור הוא: אם ילדים, שנמשכים באופן טבעי למשחקים ולפרסים - יכולים לוותר כך על שלהם לטובת השני, יש כאן תביעה לכל אחד ואחד.

אין זה סוד, בבתי הדין ישנם טענות ותביעות שרובם על דברים שהם בבחינת צרות עין, שכלל לא שייכים לאדם כי אם לזולתו (כגון בנייה וכדומה) וגם דברים שיש בין שני אנשים, שבקלות עם קצת נכונות ללכת זה לקראת זה יכלו להתפשר בניהם, ובכל זאת אינם עושים זאת אם בגלל כסף ואם בגלל מידת הנצחנות. מה שברור, שלמידת הוותרנות אין פופולריות גדולה.

שאל פעם אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם מדוע כאשר אני פוסל שחיטת פרה, דבר הכרוך בממון רב, איש אינו בא בטענות והקצב זורק אותה לפח למרות הפסד של הון עצום, ואילו אותו אדם כאשר מגיע לדין ודברים עם חברו בנושא ממוני ואני מחייבו עשרה רובל, הוא יוצא מכאן בחרפות וגידופים וטענות לשוחד ומרמה, ולאחר מכן מסרב לשלם ורק באיום של כתב סירוב הוא נותן את הכסף ושוקע בכעס ובעצבות ימים ארוכים?

והשיב: את הפרה הוא זורק לפח ואף אחד לא נהנה ממנה ואילו את עשרת הרובלים הוא צריך להעביר לחברו. זה משהו שהוא אינו יכול לסבול.

דווקא שני הילדים הללו מביתר עילית מחייבים את כל אחד ואחד, לוותר לאחר, להתפשר, ללכת לקראת ואפילו לתת את שלנו לזולתנו..

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם" (הרב קוק)