כוליות ואינסוף

מבחינה פילוסופית, ניתן להתקרב אל קולו הלא רשמי, החד פעמי, של הזולת מכיוונים ובאופנים שונים, ובהקשר זה, אני חושב שהפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס מציע גישה מעניינת במיוחד. לוינס מוכר כפילוסוף שמפתח אתיקה שנקודת המוצא שלה היא הבנה חדשה וביקורתית של מושג ה"אחר". האתיקה של לוינס צומחת מתוך ביקורת כנגד מסורת פילוסופית שלדעתו מקדשת את ה-אני כנקודת המוצא שלה. במקום להיות ביקורתית כלפי הדפוסים הבנאליים של מוסד העצמי, הפילוסופיה המערבית חובקת ומפנימה את העצמיות כאידיאל מנחה. בכך, לפי לוינס, היא משכפלת סוג של סגירות או חירשות כלפי נוכחותה המטרידה של אחרות רדיקלית הנמצאת תמידית בחיינו – אחרותו של הזולת.

אדם אחר פונה אלינו, מדבר אלינו, שותק או מושתק במחיצתנו, ואנחנו מתורגלים, יודעים להסתכל, לשמוע ולהגיב. אנחנו יודעים למקם את מה שאנו רואים ואף מבינים את הנאמר, ועם זאת, בדרך כלל, נותרים עיוורים וחרשים למימד עקרוני של הזולת, החורג תמיד ממה שהמבט והקשב מצליחים למסגר: זוהי עצם הנוכחות של מי שפנה אלינו, של פנייה הבאה מן החוץ, שהיא חד פעמית, חסרת תחליף ושאין לנו גישה אל מקורה.
הכתיבה של לוינס מחפשת דרכים כדי לדבר על האופן בו ה"חוץ" הזה – שלוינס מכנה ה"טרנסצנדנטי" או ה"אינסופי" – נוכח ביומיום שלנו. כלומר, מצד אחד לוינס מתעקש על כך שהאחר לא ניתן להמשגה על-ידי המחשבה של האני, אך באותה מידה חשובה לו התובנה כי הנוכחות הלא מושגת הזו היא אינטגרלית לחיינו. כלומר, אם יודעים להסתכל – או כמו אצל קפקא, אם יודעים להקשיב – מסתבר שהאחרות הרדיקלית מתגלה בכאן ועכשיו: הבלתי ניתן לניסוח משמיע עצמו, והבלתי נראה מראה עצמו ככזה. היכן זה קורה? לפי לוינס, בהתרחשות שהיא הקרובה ביותר וגם הרחוקה ביותר מבחינתנו: הופעת פני הזולת.

בחירתו של לוינס בפנים האנושיים כגילום של חריגה מהמרחב הציבורי המוכר אינה ברורה מאליה, והיא אף גררה ביקורת. מדוע בוחר לוינס דווקא בפנים כביטוי לאחרות המוחלטת של האחר? באיזה אופן ניתן לומר על פני הזולת שהם חומקים ממעגלי האגו? כיצד מתגלה בהם מה שלוינס מכנה "הנצנוץ של האינסוף"? האם הפנים אינם מה שבהכרח תמיד מופיע לתודעה של מתבונן כלשהו, ובמובן זה, הם תמיד תוכן בעל מאפיינים הלקוחים מלקסיקון מוכר: ראש גדול, מצח קטן, אף נשרי, פנים סקסיים, פנים רוחניים, פנים ערמומיות, שמחות, מדוכאות, עיניים בוהקות או כבויות, מרלין מונרו או טוני סופרנו, לבני או נסראללה  – האם הפנים לא תמיד שייכים כבר למטריצה של מובנים ציבוריים נתונים?

התשובה כאן היא קודם כל "כן"; הפנים של הזולת אכן מופיעים תמיד בתוך הקשר חברתי-תרבותי-פוליטי, בתוך קונוונציות, בתוך מערכות של מיון וסיווג, שתמיד קשורות בסופו של דבר לדפוסים של כוח וכוחניות, אפליה ואי-צדק. בחברה שלנו, למשל, אנחנו מזהים מיידית את "הפנים של הפלשתינאי", "הפנים של המתנחל" של "העובד הזר", של "המזרחי"' או "הפנים של הרוסייה". אבל, בדיוק מכאן, על רקע העובדה שאנחנו כה רגילים לפגוש פנים על בסיס תיוג, צומחת הביקורת של לוינס כנגד ההרגל שהפך לעובדה. האם יש לנו אפשרות לחרוג מההרגל ולגלות גם את החופש וגם את האחריות שיש לנו ביחס למבט שלנו? על איזה סוג של אחריות מדובר כאן? מה פירוש לסרב למבט המחפצן שאנחנו כה רגילים בו? זוהי בדיוק השאלה של לוינס: האם וכיצד ניתן לפגוש את פני האחר בצורה שאינה משעבדת אותם לקטגוריות מוכנות מראש או למבנים של כוח?
לפי לוינס, האפשרות לפגוש באחרות של האחר אינה אפשרות נתונה או קלה, אלא כזו המחייבת שינוי רדיקלי בהרגלים הבסיסיים של האני, ובפרט, שינוי בצורת ההסתכלות או ההקשבה הרגילה שלנו. בהקשר זה, הדבר הראשון שלוינס מדגיש הוא הצורך להשתחרר מהרעיון שהפנים או הקול של הזולת הם "משהו" (אובייקט, דמוי, איכות, נוכחות) הנמצא שם ממול ופשוט דורש חידוד של תשומת לבנו. בעניין זה לוינס נבדל מקפקא, שעבורו לקול המיוחד של האחר יש זהות עצמית והוא ממוקם בין כותלי אותו חדר סובייקטיבי. כלומר, למרות חמקמקותו, גרעין הקול הקפקאי נמצא שם – מעבר לדימוי של הסובייקט (הראי)  –  מהדהד באיכות מאד מסוימת (חריקה), שנותנת עצמה "כשהכל שקט סביב" לחוש השמיעה. הקול ייתן עצמו לנו אם רק נשכיל ליצור תנאים נוחים להאזנה. לא כך אצל לוינס. עבורו הפנים הן בדיוק מה שאף פעם לא ייתן עצמו ולא יהיה נתון לנו בתור עצמו. לוינס כותב כי "פירושה של נוכחות זו [של פני הזולת] ניתן בבואה לקראתנו, בכניסתה… התגלות הפנים היא ביקור" 2(). למה הכוונה?

בספרי פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס (3), אני מציע לחשוב על הפנים של לוינס כעל סוג של אירוע או התרחשות, שניתן לגזור מההטיה הפועלית של המילה: פנים – פונים, פונות (בעברית, באופן מעניין, הפנים מופיעות בגוף רבים, גם בזכר וגם בנקבה) – לפנות. כלומר, נוכחותם הייחודית של הפנים אינה נובעת מתכונותיהם החזותיות אלא מעצם הפנייה שלהם. מהות הפנים, לפי לוינס, היא הפנייה-אל. אל מי? אלי, אל ה-אני. הפנים הם וקטור חד-כיווני החוצה את המרחב בינך וביני. הם גילום של התרחשות ראשונית הקודמת לכל מובן ספציפי שעשוי להופיע בשדה הפשר. הפנים הם הנוכחות הראשונית של הזולת בהיותו מי שפונה אלי עוד לפני שפתח את הפה או לפני שעשה מעשה. במובן זה, כשאנחנו יושבים עכשיו משני צידי השולחן, אני לא יכול לומר איפה נמצאות הפנים שלך, ולמעשה המילה "נמצאות" כלל לא מתאימה כאן. אני לא יכול לתחום אותן בפריים של המצלמה שלי וגם לא פשוט להצביע על מקומן. וזאת משום שמקומן אינו פשוט "שם", נאמר, סביב האף או בחזית הראש הנשען אל הקיר. במובן הלוינסי, הפנים הם לא משהו המאכלס, במסה שלו, חלל נתון. לחילופין, הפנים הם סוג של תנועה, חציית גבול, כניסה אל תחום המחייה, הדאגה, של ה-אני. כלומר, הפנים הם לא מה שמופיע לעיני כאשר אני טורח להתבונן, אלא הם פנייה שכבר מכוונת אלי, פוקדת אותי, קוראת לי למענה, ובכך הופכת אותי לאחראי (כלפי מי שעומד מולי) בלי קשר למה שנאמר או למה שאני מבין מהנאמר בינינו (4)  "הפנים" כותב לוינס "כופות את עצמן עלי בלי שאוכל לאטום עצמי לקריאתן" (5).  זוהי קריאה "ללא מילים", אך היא מחייבת לחלוטין "משום שכאן איש איננו יכול לעמוד תחתיי… בפנייתה אלי, היא אוסרת עלי כל התחלפות [ו] כמי שאין לו תחליף, אינני יכול להשתמט מפניו של זולתי מבלי להשתמט" .(6)   באופן דומה ניתן לומר שקולו של הזולת, במובן החד פעמי, הייחודי, שמעסיק אותנו, אינו איזו איכות סובייקטיבית שהגישה שלנו אליה חסומה, אלא להיפך. קולו של הזולת הוא אותה התגלות שמשבשת את ההתנהלות השגרתית שלנו במרחב שמרכזו הוא ה-אני. קולו של הזולת חושף את המקום בו נמצא ה-אני כמי שחייב במתן מענה. כלומר, צורת התגלותו של הזולת היא הצו האתי עצמו: התגלות האחר היא בלתי נפרדת מהגילוי שהאחריות כלפי האחר היא פנימית ומהותית לסובייקטיביות של ה-אני. "כאן", כותב לוינס תוך אנלוגיה להתגלות האלוהית, "קול הדממה הדקה… נשמע בהחלט" (7).


http://maarav.org.il/musaf/index.php/2009/08/voice4/