זמן הגאולה, הקץ, הוא סתום וחתום, כמו שנאמר לנביא דניאל (יב,ד): "סתוֹם וחתוֹם הספר עד עת קץ", והדברים חוזרים ונשנים (יב,ט): "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". יתרה מזו, ה'סתימוּת' של הגאולה איננה רק כלפי הברואים, אלא גם אצל הקב"ה כביכול, כדרשת חז"ל על הפסוק (ישעיה סג,ד): "כי יום נקם בליבי" – "לליבי גיליתי לאיברי לא גיליתי" (סנהדרין צט,א). היינו שאפילו הקב"ה לא גילה ל'איבריו' את זמן הקץ.
בעניין הקיצים אנו מוצאים דבר מעניין. מצד אחד הגמרא אומרת (סנהדרין צז,ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". כך פסק הרמב"ם להלכה (הלכות מלכים פרק יב הלכה א): "לא יחשב הקיצין". מצד שני, בגמרא עצמה מובאים קיצים, וגם הרמב"ם עצמו מביא 'קץ' (ב'איגרת תימן'), ומכנה את הקץ הזה "יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ", ואומר שקיבלו מאביו "שקיבלו מאביו ומאבי-אביו".
רבים עסקו בשאלה זו וניתנו לה כמה תשובות: האיסור היה רק בדורות הראשונים ולא כאשר מתקרבים לגאולה. האיסור הוא רק כשמציינים קץ בצורה ודאית ומוחלטת (רמב"ן). האיסור הוא לחשב קיצים על-פי מהלכי הכוכבים, אבל לא מתוך דברי הנביאים (אברבנאל). האיסור הוא כשיש חשש ש'קץ' שיכזיב יביא חלישות באמונה.
עת רצון
יש כמה תשובות לשאלה מדוע לא התגשמו אותם קיצים: אותם תאריכים היו שעת-רצון, והגאולה הייתה יכולה לבוא אז, אלא שבעוונותינו הוחמצה השעה. כל קץ שציינוהו גדולי ישראל האמיתיים אכן היה זמן ראוי לגאולה, ואילו היה עם-ישראל נמצא ראוי לכך – היינו נגאלים, אלא שדבר-מה מנע זאת (וראה בספר 'קץ הפלאות', פרק ב, שבו מבואר באריכות עניין השנים שנחשבות שנות 'פקידה').
בזוהר חדש (תיקונים צה,ב) נאמר, שלכל דור קץ מיוחד משלו, התלוי בזכויות הדור, אלא שאפשר להחמיצו. גדולי ישראל גילו את ה'קץ' של דורם כדי לעודד את עם-ישראל להתחזק בתורה, בתפילה ובמעשים טובים, בתקווה שעל-ידי כך תנוצל אותה עת-רצון והגאולה תבוא ב'קץ' הזה.
אך אל לנו לחשוב שאותם מועדי קץ חלפו להם סתם כך. בכל קץ אכן אירעו דברים שהם בבחינת התקדמות ושלב נוסף בדרך לגאולה. אמנם הגאולה השלמה עדיין לא באה, אבל במועדים האלה התחוללו אירועים שהם אבני-דרך אל הגאולה (כמו שלבים בגילוי הקבלה והחסידות, שחלו בדיוק בשנים של קץ. וכפי שמסופר, שלאחר שחלפה שנת תר"ג, שעליה היה קץ, שאלו את ה'צמח-צדק', מדוע לא באה הגאולה, והשיב שבאותה שנה נדפס ספר 'ליקוטי-תורה' של רבנו הזקן, וזה גילוי מאור הגאולה).
גאולה בעולמות העליונים
האדמו"ר מקמארנה מביא בספרו (היכל הברכה בראשית עמ' לז) הסבר מעניין: הקיצים שאמרו גדולי ישראל, אכן היו שעת קץ וגאולה מבחינת עבודתו של אותו צדיק. לכל צדיק תפקיד מסויים בבירור העולם. כאשר צדיק ראה שבזמן מסויים יסיים את עבודתו, ציין תאריך זה כעת קץ, מתוך כוונה ששלמות הזיכוך של עבודתו האישית תציין קץ כללי וגאולה כללית. אמנם לא זכינו שתהיה אז הגאולה הכללית, אבל מבחינת צדיק זה והקשורים אליו – אכן זה היה קץ אמיתי.
אדמו"ר הזקן, בעל התניא, מסביר (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' שנה-ו), שהצדיקים רואים את הדברים כפי שהם בעולמות העליונים, ושם אכן האירו גילויים של הגאולה בזמני הקץ. אבל בדרך לעולם-הזה התחתון יכולים לחול מניעות ועיכובים, וכך קורה שהגאולה אינה יורדת למטה. עם זה הוא מוסיף שדבר כזה אינו יכול לקרות אם ה'קץ' היה נאמר בנבואה מפי נביא, כי דבר שיבוא "לפיו של נביא – בוודאי יקויים בלי שום שינוי".
