עקב חגיגות העשרים לאפשרי, [מזל טוב!!] החלטתי להעלות רעיון (לא רע, לטעמי) העוסק במשמעותו ה'אפשרית' של גיל זה.
[אקווה שהניסוח ברור דיו, הארכתי למדי ומפאת קוצר הזמן התמידי שאני שרוי בו, לא הגהתי כייאות]
גיל עשרים מאופיין במקורות כגיל בו האדם נכנס באופן מוחלט לחברה הבוגרת, ננסה לערוך סקירה של המקורות העיקריים בנושא זה, ונשתדל לחדד את משמעותו של הגיל הזה, מבחינת האחריות החברתית, האישית, והדתית, המוטלת על האדם בגיל עשרים.
במקרא כבר אנו מוצאים, כי בגיל עשרים נכלל האדם בחברה הבוגרת, בגיל זה ערכו של האדם, [בין איש ובין אשה] הוא הגבוה ביותר.
במשנה במסכת אבות, [סוף פרק ה'] נאמר בן עשרים לרדוף, כלומר, על בן העשרים לצאת לעולם החיצון אחר שסיים את חק לימודיו ואף התחתן, כעת, הוא נמצא בשלב בו הוא 'רודף' , [יש שפירשו רדיפה זו, כביטוי לפרנסה]
בכמה מקורות מבואר, כי בדיני שמים, האדם נידון רק מגיל עשרים ומעלה, דבר זה גם הוא דורש ביאור, מה הוא החילוק בין דיני שמים לדיני אדם, אם האדם נחשב מספיק אחראי לפני גיל עשרים, יש עליו להשפט, בין בדיני אדם ובין בדיני שמים. ואם אינו נחשב אחראי עליו לא להשפט גם בדיני אדם.
ברצוני להציע הסבר המשקף את תהליך ההתבגרות של הנער בסביבות גיל עשרים, כפי שכולנו יודעים, כבר בגיל 13 הילד מתחייב במצוות, וההלכה מכירה כי יש לו דעת מספקת בכדי לשמור מצוות, ובכדי להיות אחראי למעשיו, השאלה הנשאלת היא אם כן, מה חסר לו לנער בן ה13 ולנערה בת ה12 בהתבגרותם? מדוע יש צורך להמתין עד גיל עשרים בכדי שייכנס לכלל אדם בוגר?
לדעתי, הנקודה בה יש צורך להשתלם, ואליה האדם מגיע בסביבות גיל העשרים שלו, היא ההתאמה והאיזון בין שאיפותיו ובין יכולותיו, הנער עד גיל עשרים שואף וחותר לכדי כבישת כל העולם, אף שהמציאות שמסביבו לא מאפשרת זאת, סתירה זו כלל לא מפריעה לו.
הנער הצעיר אינו עוסק כלל בשאלה, מה אני יכול לעשות? הוא נתון כולו בשאלות , מה אני רוצה לעשות? ומגיל 13 גם בשאלה מה אני צריך לעשות? אך הוא אינו מודע כלל, למגבלת האפשרויות, הוא אינו מודע לצורך בהכרה בתנאים הנפשיים והסיבבתיים בהם הוא נתון.
שאיפותיו של הנער המתבגר, לא תואמות את המציאות, ומכאן כוחם העז, כמו גם חולשתם והסיכונים הרבים שהם טומנים בחובם.
נוכל ללמוד זאת מתוך דין שמופיע כמה פעמים בש"ס, כי אדם לא יכול למכור קרקעות קודם הגיעו לגיל עשרים, העיסוק בנדל"ן מותר רק מעל גיל עשרים, וזאת בשונה מעסקאות ממוניות אחרות. בתלמוד, מכירת קרקעות מוגדרת כצעד נואש, כמוצא אחרון, בויתור על קרקע ומכירתה, טמון בעצם ויתור על מציאותו הפיסית-התקיימותית של האדם. הנער אינו רואה הבדל בין קרקע לבין כל רכוש אחר, הוא אינו יכול להכיר בחשיבות ה'מציאות', בחשיבות ה'קיום', הוא יהיה מסוגל את הקרקע שנותנת לו קיום בסיסי וודאי לחייו, תמורת רווח עתידי המוטל בספק.
[אנו נפגשים בתופעה זו לרוב, בני נוער מתחת לגיל עשרים (פחות או יותר) מסוגלים לעשות צעדים נועזים למדי, עיין ערך חזרה בשאלה, ועזיבת הבית, חזרה בתשובה, וכיוצא בזה]
באמצעות כלל זה נוכל לבאר משמעויות רבות שיוחסו לגיל עשרים במקורות שונים, להלן אדגים זאת על שניים מהם.
הבאתי כבר כי האדם מתחייב בדיני שמים רק מגיל עשרים, ההבדל המהותי בין דיני אדם לדיני שמים, נעוץ בעובדה כי בדיני שמים נידון האדם בקונטקסט הרחב ביותר, בו לא שוקלים רק את המעשה לגופו, אלא בודקים את משמעותו והשלכותיו מחד, ואת הסיבות שהניעו או נטלו חלק בהכרעת האדם לבצע את מה שעשה, עיקרון זה מנוסח ברמב"ם בחדות כשכתב, שהמשפט בדיני שמים, אין אדם יכול לעמוד עליו, אלא הא-ל לבדו.
בכל אופן, הדין בשמים הוא בתוך הקשר, הוא דן את מקומו של האדם, 'באשר הוא שם', לנער מתחת לגיל עשרים, ישנה אחריות על כל מעשה ומעשה לגופו, אולם לא ניתן לברוא לו הקשר, להכיל אותו בתוך מסגרת מציאותית כזו או אחרת, כפי שהובהר כבר, הנער קודם לגיל עשרים, אינו רואה צורך לאזן בין יכולותיו לבין המציאות שבה הוא נתון, לא ניתן לומר על נער קודם גיל עשרים כי הוא חוטא או צדיק, ניתן לומר עליו, שעשה חטא או שעשה צדק, אך לא מעבר לכך.
לסיום, נבאר את דברי הגמרא הידועים במסכת קידושין, 'עד גיל עשרים יושב הקב"ה ומצפה לו, מתי ישא אשה? כיוון שעבר גיל עשרים ולא נשא אשה, אומר הקב"ה תפח עצמותיו, שכל ימיו בהרהורי עבירה' [לשון הגמרא בשינויי לשון, יען אין הספר תחת ידי]
הבה נדייק בלשון הגמ' 'כל ימיו בהרהורי עבירה', כלומר, לא רק הלילות, לא רק השעות המסוגלות לחטא, לא רק השעות בהם האדם חי בינו לבין עצמו, אלא כל מציאותו, כל יומו בהרהורי עבירה.
אדם שאינו נשוי, קודם גיל עשרים יכול ליצור תיחום, בין צרכיו המציאותיים, במקרה דנן, אשה, לבין שאיפותיו ורצונותיו, הנער עד גיל עשרים, יכול לחיות ללא אשה וללא הרהורי עבירה בימים. מכיוון שאין הוא נצרך לאזן בין צרכיו לבין התגשמותם, בין שאיפותיו ובין יכולותיו, הוא יכול לצפות לאשה, בלא שתהיה לכך כל אחיזה במציאות, בלא שתתן שאיפה זו את האותות המסוכנים בימים.
לאחר גיל עשרים ישנו צורך לאזן, בין דחף למימושו, באם לא יממש את דחפיו ויצריו, באם שאיפותיו לא מתגשמות, הוא מוכרח לאזן זאת עם המציאות בה הוא שוהה, והוא עלול לעשות זאת בדרכים לא רצויות, או לכל הפחות לחפש את הדרכים הללו במשך כל היום, כלומר, הרהורי עבירה.
[ישנו מנהג להשאר ער במשך הלילה של גיל עשרים, ברמב"ם מבואר כי בלימוד התורה בלילה, מובע העיקרון של המתה עצמית על דברי תורה, כלומר, של חריגה מן המציאות הטבעית, של בריחה מן האיזון בין מציאות לשאיפה, בין רצוי לאפשרי, [גם בגמ' מובע רעיון זה באמרה 'כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום', חסד הוא הריבוי בלא הגבלה, בלא התחשבות במציאות] ניתן להצדיק את המנהג לאור דברינו, ולומר, בלימוד תורה בלילה, אנו מביעים שאין אנו רואים צורך להתחשב במציאות הכואבת, אנו מצליחים איכשהו לחרוג ממנה, ולא לעסוק בהתאמה של השאיפות שלנו לקרקע המכוערת של המציאות]
