| נשלח ב-29/1/2010 11:48 |
 |
| |
ציניות וסרקזם בדברי הרמב"ם
פעמים רבות ניתן למצוא טיעונים מתחכמים למדי ברמב"ם, פעמים רבות הוא לוקח אמונה שנחשבת למקובלת ומנסה להציג אותה בצורה אוילית, ילדותית, ולעיתים אף כפרנית. בשלב הזה אסתפק בכמה דוגמאות, ואשמח להוספות, ולכשיזדמן נדון בהיבטים המהותיים שבצורת הכתיבה הזו, לבינתיים זה סתם תחביב, תקראו לזה 'בדיחות רבניות' או 'קומדיה תיאולוגית' מה שתרצו.
א. אפתח בדוגמא שאינה חד משמעית, [אבל היא זו שהכניסה אותי לעניין] הרמב"ם דן באריכות על עתידו של העולם, הוא נאלץ להתמודד עם הגמרא המפורסמת שמצהירה בפירוש כי העולם ייחרב לאחר ששת אלפים שנה, הרמב"ם דוחה זאת באמצעות דיוק לשוני מהגמ' 'שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב' טוען הרמב"ם כי מוכח מלשון זו, כי העולם לא ייחרב במובן של 'אין מוחלט'. האם הרמב"ם היה באמת משוכנע בהוכחה זו? אני מאוד ספקן לגבי זה. [מורה נבוכים חלק ב' פרק כ"ט] נראה כמעט בוודאות, שהרמב"ם נוקט כאן בטקטיקה נורא מעניינת, הוא היה מודע לכך שהגמרא הזו היא המקור הראשי והבסיסי לכך שהעולם יחרב, בדרך מתוחכמת מראה הרמב"ם כי להיפך, הוא זה שמאמין בדברי חז"ל כפשוטם, והכופרים והמחדשים הם אלה הסבורים שהעולם ייחרב. האם הרמב"ם עשה זאת בכדי להתגונן? או שהרמב"ם היה סבור שכל אמונה שהיא הוא אמור איכשהו לדחוק אותה בדברי חז"ל, אף שהוא מודע שאין זו כוונתם?
ב. הרמב"ם רוצה להוכיח כי אריסטו לא היה משוכנע שהעולם קדמון, שימו לב להוכחה שלו, הוא טוען שמהעובדה שאריסטו מביא ראיות לדבריו, והוא תוקף בחריפות את המתנגדים לעמדתו ניתן להוכיח שהוא לא היה משוכנע, כי אם הוא היה משוכנע למה הוא היה צריך לתקוף כל כך את המתנגדים לעמדתו, נשמע מוזר? הנה לכם לשונו, 'והנה ידוע שאילו הוכח עניין זה בהוכחות מופתיות חותכות, לא היה אריסטו זקוק להביא סיוע מכך שחכמי הטבע שקדמו לו האמינו כך, ולא היה צריך להגיד את כל דברי הגנאי שאמר באותו מקום על החולקים עליו ולציין שדעתם רעה, שהרי כל מה שהוכח בהוכחה מופתית - אמיתותו לא תתרבה וּודאוּתו לא תתחזק על-ידי שכּל באי עולם יסכימו עליו. ולא ייגרע מאמיתותו ולא תחלש ודאותו אף אם כל תושבי הארץ יחלקו עליו'
האם ניתן לומר את אותו הטיעון גם על ההוכחות של הרמב"ם למציאותו של האל, בשביל לבסס את ההוכחות שלו הוא נאלץ לגנות את ה'מדברים' בצורה קשה? האם נאמר את אותו טיעון על שלילת הגשמות של הרמב"ם?
ג. דוגמא נוספת החביבה עלי ביותר, הוא טיעונו של הרמב"ם בנוגע לטעמי המצוות [ח"ג פרק ל"א] שם הרמב"ם נוקט גם בטקטיקה דומה לזו שראינו בדוגמא הראשונה, הוא מביא את הגישה הסבורה כי אין לחקור אחר טעמי המצוות מפני שהם אלוהיות, ולדעתם כל ניסיון לחקור ולהבין בשכל את התורה ואת מצוותיה הוא בעצם זלזול בתורה ויומרה אסורה,גישה זו שלכאורה מתיימרת להיות יותר אמונית ויותר תמימה, מצליח הרמב"ם להביא אותה לידי אבסורד, בדרך הבאה, הרמב"ם לוקח את המשוואה הזו בכל חומרתה, מצוות תורה-היגיון אלוהי-לא ניתן לתפיסה-חסר משמעות עבורנו-הערכה לדברי התורה כחסרי משמעות, כמובן, שתוצאתה הסופית של המשוואה הזו לא מקובלת על בעלי הגישה הזו. וכך תוקף אותם הרמב"ם. [במקרה זה הרמב"ם מגדיר את הסבורים כך כאוילים וכחולים, וזה לדעתי המניע העיקרי שלו בדבריו, כמו כן הוא מגדיר אותם כמזלזלים וכבוזים דברי תורה, משום מה נדמה שהרמב"ם מראה באופן עקבי, כי דרכו צודקת בכל המישורים, המישור השכלתן, כמו גם המישור האמוני התמים, כמו גם המישור הפרשני]
עד כאן לפעם זו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2010 12:19 |
|
| |
א. איני יודע מדוע בעיניך מדובר בראיה צולעת, "שיתא אלפי הוי וחד חרוב" משמע אלף שנים נחרב, כך כתבו עוד הרבה חכמים: רבינו בחיי פרשת בהעלותך, המאירי בהקדמת אבות, האברבנאל בס' מפעלות אלהים, השל"ה ח"א יח., המהרש"ל בס' מנורת זהב טהור, ואפילו המגיד של הבית יוסף. כולם מסכימים כי "חרוב" הוא איזה שלב בהנהגת העולם הזה שיעבור שלב של חורבן גדול, אבל לא שייפסד וייעלם.
ב. גם כאן לא ראיתי משהו ראוי לציון מיוחד, הדגש של הרמב"ם הוא לא בהבאת ההוכחות של אריסטו, אלא בהבאת הציטוטים, שאריסטו פונה אל הסמכות, וזה מראה על חולשה מסויימת.
ג. כאן אולי עושה הרמב"ם "רדוקטיו אד אבסורדום", אבל לא ברור שעשה זאת במודע. זו הגישה הרציונליסטית הגורסת כי הרציונליות היא מוחלטת.
אני הייתי מביא דוגמא דוקא מההוכחות של הרמב"ם (בריש ח"ב) לכך שלכוכבים יש נפש, מהפסוקים של הללהו כל כוכבי אור וכדו', שהם ראיות מוזרות ותמוהות, ובפרט הסיום "וזו הראיה לא יכחישנה כי אם כסיל או חולק".
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2010 14:19 |
|
| |
א. ככלל, כל הדיון כאן הוא לא יכיח מעצם טבעו, אני לא מתיימר לומר מה היה בנבכי לבו של הרמב"ם, לאמתו של דבר הערותי משקפות את תחושתי הסובייקטיבית בקריאתי את דבריו, להלן אנסה להתחקות על הסבות שהביאו אותי לתחושה זו בכל מקרה ומקרה.
ב. בענין חורבנו של עולם, תחלה אודה לך המקורות הרבים שלא היו ידועים לי, צריך לעיין בהם בפנים, אני מאמין שיש ביניהם לבין הרמב"ם שינויים שאינם של מה בכך. וכעת לגופו של עניין, מעיון בכל הפרק ההוא נוכל לראות כיצד הרמב"ם תוקף בתחלה את עמי הארצות שלא מבינים פסוקים וכוליה, הרמב"ם אפילו פותח שם בתובנה כללית 'דע כי מי שאינו מבין שפתו של אדם וכו'', לבד זאת, בגמרא ההיא של 'חד חרוב' מדובר על תקופה של חורבן, ולפי הרמב"ם מדובר על תקופת נצח. בסופו של דבר, אני מוכן לקבל את הטענה כי יכלתי להוציא ציניות בוטה יותר בחלקים אחרים של הפרק. [איך שיהיח זה אחד הפרקים היותר ציניים ב'מורה' ...]
ג. הרמב"ם מקדיש פרקים רבים להוכיח שאריסטו לא בטוח בקדמות העולם, יש לרמב"ם טיעונים עניינים רבים שמוכיחים כי אין סיבה שאריסטו יהיה בטוח בכך, אולם בראשית דבריו [ח"ב פט"ו] הוא רוצה להוכיח שגם אריסטו האיש לא האמין בכך, רצון מוזר לכשעצמו, שאני שוב אנמק אותו במגמה של הרמב"ם להראות שדבריו נכונים מכל צד שהוא, ולכן הוא מתמודד פעמים רבות עם טענות שאינם טענות של ממש מבחינתו. אתה בדבריך התייחסת רק לחלק הראשון בדברי הרמב"ם בו הוא מוכיח מכך שאריסטו נזקק להוכחות מאפלטון, אולם, החלק ש'תפס' אותי יותר הוא סוף דבריו בו הוא מוכיח, מכך שגינה אותם אריסטו וכינה את דעתם דעה רעה שאריסטו בעצמו לא היה משוכנע, ועל זה כבר כתבתי כי גם דברים שברורים בהוכחה מופתית מבחינת אדם אחד, יכולים להיות קשים מאוד להשגה לאדם אחר, ראה ערך מציאות האל ושלילת הגשמות.
ד. תודה על התוספת לליקוט שאנו מתחילים ללקט כאן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2018 19:03 |
|
| |
הרמב"ם האמין בפשט דבריו שכך הוא, וזה לא כל כך מופרך, כידוע המאמר חורבן הגוף בניין הנפש, צריך חורבן ממש ? אלא הכוונה החלשת הגוף מחזקת את הנפש.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
