פורים
הנבואה הגורלית
המלך הראשון שרצה לכבוש את ארץ ישראל, במטרה להקים בה ממלכה שתשלוט על כל העולם, היה סנחריב מלך אשור. בראש צבא אדיר, תחת פיקודו של רבשקה שר צבאו, הוא צר על חומות ירושלים. חזקיהו מלך יהודה התפלל לה', ומאה ושמונים וחמישה אלף ראשי גייסות אשוריים, יחד עם כל חייליהם, נהרגו ע"י מלאך ה', מבלי שמגיני העיר היהודים יעשו מאומה. סנחריב ברח בחזרה לארצו ונהרג שם.
כל מלכי אומות העולם שמעו על מפלת פרעה ועל עשרת המכות, על מפלת סנחריב ועל הרוגיו. הכל ידעו שאין עצה ואין תבונה נגד ה'. ורק כאשר ה' יחפוץ להעניש את עמו ישראל אפשר יהיה לנצחם.
אחשורוש והמן, נבוזראדן ויתר שונאיהם של ישראל הבחינו בהסתר הפנים, בערפל המסתיר את ההשגחה הגלויה של ה'. אולם הם גם ידעו שאין זה סימן של התרחקות ה' מעמו, אלא תוצאה של התרחקות עם ישראל מה'.
נבואתו של ירמיהו על שבעים השנה שניתנו מה' למלכות בבל, "כי כה אמר ה', כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה, אפקוד אתכם והקימותי עליהם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה" (כ"ט, י'). איימה במשך דורות על הבבלים. היא היתה כחרב חדה המאיימת על ראשם של המלכים. תוכניותיהם וכל מעשיהם היו מושפעים מהנבואה שהחרידה את שלוותם. אם נבואה זו תתקיים וירושלים תיבנה, מלכויות עלולות ליפול ושינויים גדולים עלולים להתרחש. לכן, כל עוד לא הגיע קיצם של שבעים השנה, נמנעו המלכים מלנקוט בפעולות העלולות להכעיס את אלקי ישראל. תקוה אחת היתה להם; אולי התרחקותו של עם ישראל מה', תגרום לניתוק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. הם סברו שאם תעבורנה שבעים השנה וירושלים לא תבנה, סימן הוא שאלקי ישראל עזב את עמו, ושוב לא יהיה כח בעולם אשר יעמוד מולם ויפריע להם לבצע את מזימותיהם.
בלשאצר, נכדו של נבוכדנאצר, מלך על בבל כשהוא חרד מאד מהעתיד לבוא. מלכות בבל נוסדה בשנת ג'שי"ח (3318) לבריאה. נבוכדנאצר, מייסד המלוכה, מלך ארבעים וחמש שנה ואויל מרודך בנו, מלך עשרים ושלש שנה. כאשר עברו שלש שנים נוספות, ונבואת ירמיהו עדיין לא התקיימה, החליט בלשאצר לחגוג את המאורע. לדעתו, תמו שבעים השנה ואלקי ישראל אינו מושיע את עמו. שמחתו הגדולה התבטאה במעשים שסבו נבוכדנאצר ואביו אויל מרודך לא העיזו לעשות; הוא החליט להשתמש בכלי בית המקדש לצרכיו הפרטיים. לפי חישובו, נבואת ירמיהו לא התקיימה עד לאותה שעה ושוב לא תתקיים. מלכות בבל תעמוד במקומה, וירושלים תשאר שוממה. אלקי ישראל, כבר לא יושיע את עמו.
העונש משמים לא איחר לבוא. בלשאצר נהרג באותו לילה ע"י דריוש המדי וכורש הפרסי. דריוש הציע את כס המלוכה לכורש, אולם הוא סירב, כי דניאל התנבא שהמלכות תעבור קודם למדי ורק אח"כ לפרס.
דריוש מלך שנה אחת בלבד וכורש מלך אחריו פחות משלש שנים.
כורש שלח את זרובבל – נצר למלכות בית דוד – לירושלים, והתיר לו להתחיל בבניה מחודשת של ירושלים ושל בית המקדש.
כורש, אשר בכה כאשר ראה את חורבן הבית הראשון, היה מיועד להיות המלך אשר יבנה את בית הבחירה (סדר אליהו רבה י"ט). אולם הוא הכזיב, במקום לעלות בעצמו לירושלים, הוא הכריז: "מי בכם מכל עמו, יהי אלוקיו עמו, ויעל" (עזרא א', ג').
לכאורה, היתה צריכה להיות נהירה גדולה של היהודים, אשר ציפו מיום יציאתם לגלות, מאז שראו את בית ה' עולה בלהבות לחזור לירושלים! אך למעשה, רק ארבעים ושנים אלף שלש מאות וששים איש עלו. חלק זעיר מכלל היהודים שישבו בבבל. רוב העם העדיף להשאר רחוק מארצו הקדושה ומבית הבחירה!
העמים שגרו בארץ התנגדו לבניה מחדש של ירושלים ובית המקדש. מכתבי שטנה ושליחים נשלחו אל כורש בנסיון לשכנעו להפסיק את הבניה. בתחילה כורש לא שמע לקול המשטינים, אך פעם אחת כורש יצא לטייל וראה שהמדינה (פרס) שוממת. שאל כורש: היכן הם צורפי הזהב והכסף? אמרו לו: האם לא אתה היית זה שציוה על כל היהודים לעזוב את בבל, ולבנות את בית המקדש, יחד איתם עלו גם הצורפים. באותה שעה גזר כורש: מי שעדין לא הספיק לעבור את נהר פרת, לא יעבור.
שנתיים לאחר שגזר כורש, שהיהודים שעדיין לא הספיקו לעלות לארץ ישראל, לא יעברו את נהר פרת, עלה אחשורוש לכס המלוכה של פרס ומדי.
ושתי, אשתו של אחשורוש – היתה נינה של נבוכדנאצר, שהחריב את בית המקדש. היא הפצירה בו שיצווה להפסיק את הבניה. בניו של המן, אשר שימשו כפקידי המלכות בירושלים, שלחו מכתבים למלך, ובהם תארו את הבניה כתחילתו של מרד. ואמנם, אחשורוש ציוה להפסיק את הבניה, והדבר הפיל את לבם של ישראל, ואלו שנשארו בבבל חיכו לראות מה ילד יום.
שלטון אחשורוש החל בשנת ג'שצ"ב (3392). לפי חישובו של אחשורוש, שבעים השנה של נבואת ירמיהו תמו בשנה השלישית למלכותו. כאשר השנה עברה וקיומה של הנבואה לא הגיע, גם הוא הגיע למסקנה שח"ו עזב ה' את עמו. כבלשאצר, גם הוא ערך סעודה גדולה; שארכה מאה ושמונים יום. גם אחשורוש הוציא את כלי בית המקדש והשתמש בהם. אחשורוש לא נענש מיד, כי השגחת ה' יעדה לו תפקיד בגאולת עם ישראל. אולם מסובב הקורות, הביא להריגתה המיידית של ושתי המלכה.
תשע שנים לאחר שעלה אחשורוש לשלטון, באה אסתר לפניו אל חצר המלך הפנימית. הופעתה הפתאומית של אסתר מבלי שיקראו לה, הצביעה על כך שיש לה בקשה גדולה וחשובה מאין כמוה. בניסי ובחסדי ה', המלך הושיט לה את שרביט הזהב וענה לה. בדבריו היתה כלולה הצעה נדיבה: "עד חצי המלכות ותעש". רק אל תבקשי את חידוש בניית בית המקדש! הקמת בית המקדש היתה בעיני אחשורוש סכנה להמשך קיומה של מלכות מדי ופרס.
למרות שרק כארבעים ושנים אלף יהודים נענו לקריאה לשוב לירושלים, הנעשה בארץ הקודש עמד במרכז מעייניהם של המלכים. למרות שהם שלטו על יותר ממאה מדינות, ירושלים ובית המקדש הם שהיוו סכנה למלכותם.
מעמדו של עם ישראל בעולם מהווה מאז ומתמיד גורם מרכזי, ביודעין ובלא יודעין, לעלייתן ולנפילתן של אימפריות ומדינות ענק.
ממלכות קמות ואומות אחרות נופלות, אך עם ישראל הקטן וחסר ההגנה, ממשיך את דרכו תמיד עד לבואה של הגאולה השלימה ולבנינו המחודש של בית מקדשנו.
מאחורי המסיכה
מכל המצוות והמנהגים הקשורים לחג הפורים, אחד המנהגים המסתוריים והמסקרנים ביותר הוא מנהג התחפושות. מה מקורו? מדוע דווקא בפורים אנו עוטים על פנינו מסכה ומסתירים את זהותנו מאחורי תלבושת בלתי שגרתית?
הניסיון להתחקות אחר מקור מנהג התחפושות מוביל, כך נראה, למבוי סתום. המנהג אינו מוזכר במגילה, ואף לא רמוז בה. לא ידוע לנו על דמות כלשהי מתוך סיפור הפורים שהתחפשה. המן היה המן, אחשוורוש נותר אחשוורוש, מרדכי הוא מרדכי, ואפילו אסתר, שלא הגידה את עמה ואת מולדתה, לא ממש התחפשה, לפחות לא במובן המקובל של המילה. מהי, איפוא, המשמעות העמוקה של המסכה, של הגלימה ושל יתר פריטי הלבוש הציוריים הפזורים בימים אלו בכל בית יהודי?
החיפוש אחר מקורו של מנהג התחפושות מוביל להרהור בעוד תעלומה קטנה הקשורה לחג הפורים. הכינויים שניתנו לכל אחד ממועדי ישראל קשורים על פי רוב למהותם הפנימית או למאורע מרכזי שאירע בהם. ראש השנה, כשמו כן הוא - היום הראשון בשנה. יום הכיפורים הוא היום שבו מתכפרים עוונותיהם של עם ישראל. חג הסוכות בא להזכיר את הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בימי נדודיהם במדבר סיני, וחג הפסח מזכיר את העובדה שהקב"ה פסח על בתיהם של בני ישראל ולא פגע ביושביהם לרעה.
מאחר שהאירוע המרכזי שאירע ביום הפורים היה הצלת היהודים מגזירת הכליה שאיימה עליהם, מן הראוי היה להעניק לחג כינוי שישקף עובדה זו, כגון: "חג הישועה", "חג ההצלה", "חג הפדות", ואולי אפילו "חג המהפך". במקום זאת החליטו חז"ל לכנות את הימים הללו "ימי הפורים", על שם הפור, הגורל, בו הסתייע המן בבחירת תאריך היעד להשמדת היהודים. איך קרה שדווקא פרט טריוויאלי זה הפך לכינויו העיקרי של החג?
האופן בו בחר המן את המועד לביצוע תוכניתו השטנית מוזר ולא ברור. לפי כל התיאורים מצטייר המן כפוליטיקאי זהיר וערמומי, המנהל את מהלכיו נגד היהודים על פי תוכנית מסודרת וערוכה להפליא. הכול אצלו מחושב לפרטי פרטים. החל מהסכום המדויק שישולם לאוצר המלכותי כפיצוי על אובדן ההכנסות מהיהודים שיושמדו, וכלה באיגרות המתורגמות לעשרות שפות שנשלחו מספר חודשים מראש לכל קצות הממלכה, כדי להכין את האוכלוסיה המקומית ליום הטבח הגדול. בני המן גויסו למערכה ושובצו בעמדות מפתח אסטרטגיות בתוככי הממשל הפרסי, כדי לחסום את כל ערוצי השתדלנות היהודית ולסכל מראש את פעילות הלובי הפרו - ישראלי.
דומה, שלא היה ולו פרט אחד שהמן לא חשב עליו ולא לקח אותו בחשבון. ואם כן, איך דווקא את הפרט החשוב ביותר בכל התוכנית, את קביעת תאריך היעד, הותיר המן ביד המקרה? דווקא האלמנט הקריטי הזה, שאין ערוך לחשיבותו, נקבע על פי הטלת קובייה אקראית? מעולם לא האשים איש את המן בטיפשות. מה ראה, איפוא, לשטות זו?
תמיהה זו עשויה להתבהר אם נסיר את הציפוי החיצוני מעל המן בן המדתא, הפוליטיקאי השחצן, ונזהה בתוכו את המן האגגי, הנושא בקרבו גֶנים עמלקים, אז יתברר לנו שלא רק שיקולי כבוד ויוקרה מנחים את מהלכיו של המן. מניעים אידיאולוגיים רבי עוצמה, הקשורים למלחמה גורלית שהתנהלה אלפי שנים קודם לכן על חולות מדבר סיני, הם שהניעו את פעולותיו.
חז"ל מגלים לנו עובדה גיאוגרפית מפתיעה, הקשורה למלחמת עמלק. העמלקים כלל לא שכנו באזור שבו עברו בני ישראל. הם הגיעו ממרחק של מאות מילין, מתוך להט בלתי מוסבר, להלחם בעם הצעיר שזה עתה יצא מעבדות לחירות. תקיפה שכזאת אינה מוסברת בשיקולים פוליטיים או כלכליים. מוכרח היה להיות מניע אידיאולוגי רב עוצמה שהמריץ את העמלקים לצאת לקרב.
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בכך כל הנחשלים אחריך" (דברים כ"ה, י"ד). חז"ל מבארים שכוחו של עמלק, ממנו הוא יונק את קיומו הרוחני, הוא כוח המקרה. מבחינתו של עמלק, כל מה שקורה ביקום הוא גיבוב אקראי של נסיבות ושל מקרים. עמים קמים ונופלים, מצליחים ונכשלים. הכול נובע מפעולה מכנית של חוקי גורל עיוורים ונטולי תכנון. בעולמו של עמלק אין דין ואין דיין. יש רק חוק אחד הנקרא חוק הג'ונגל: "כל דאלים גבר".
לעומתו, עם ישראל מאמין בקיומה של השגחה פרטית, ובכך שיש לעולם מנהיג ומכוון. אליבא דתורת ישראל, ההיסטוריה אינה שורה של צירופי מקרים סתמיים, אלא מסכת ארוכה ושזורה של אירועים המוליכים את העולם אט-אט למחוזות התיקון של עולם ומלואו.
המלחמה שהתנהלה במדבר היתה התנגשות איתנים בין שתי תפיסות עולם קוטביות, התנגשות ציביליזציות אדירה, שהדיה עודם מתגלגלים ורועמים למלוא אורכה ורוחבה של ההיסטוריה האנושית. על כף המאזניים מוטלת שאלת גורלו של האדם ומעמדו ביקום - האם הוא אוסף מזדמן של מולקולות ביולוגיות במרחבי קוסמוס אדיש או שהאדם הוא נזר הבריאה, יצור רוחני ואצילי שיש לו ייעוד ומטרה בעולם.
כאשר ניגש המן לבחור את תאריך היעד להשמדת היהודים, הוא ביקש לנצל את ההזדמנות כדי להעביר גם מסר פילוסופי: הגורל הוא עיוור. אין בעולם תוכנית כלשהי. עם ישראל יושמד. וכאשר בעתיד יסכמו ההיסטוריונים את נסיבות נפילתו והיעלמותו של העם היהודי, הם יסיקו שהכול אירע ''במקרה''. עובדה, אפילו התאריך נבחר במקרה.
אלא שלהמן נכונה הפתעה מרה, כפי שכותב הפייטן: "כי פור המן - הפך לפורינו".
מזימתו המתוכננת של המן קרסה והתפרקה בנסיבות מוזרות ביותר. שנים של הכנות ותמרונים פוליטיים ירדו לטמיון תוך שעות אחדות, כל זאת בגין שורה של צירופי מקרים שאיש לא יכול היה לשערם מראש. באותו לילה שתכנן המן לבצע את מהלך ההשמדה שלו נגד מרדכי, התגלה בגנזכי המלך מסמך מצהיב ששינה באורח דרמטי את כל התמונה. תשע שנים שכב המסמך והעלה אבק בארמון המלך, עד שנשלף דווקא באותו לילה גורלי בו נדדה שנת המלך, ושיבש באורח פטאלי את תוכניתו של המן. פתאום הפך מרדכי ליקיר הממלכה, והמן מוצא את עצמו, למרבה מבוכתו ותסכולו, מסתובב ברחבי העיר ומכריז בקולי קולות, כי אויבו השנוא, הוא האיש "אשר המלך חפץ ביקרו".
באותו לילה למד העם היהודי מהו כוחו של ''צירוף מקרים'', אבל לא באופן שתכנן זאת המן. עם ישראל למד שהמקרה אינו עיוור, וגם מאחורי הגורל יש יד מכוונת. ''פור המן - הפך לפורינו''.
כך ניתן להסביר את השמחה המיוחדת המאפיינת את חג הפורים. עולמו של עמלק הוא עולם קר ומנוכר, בו האדם מיטלטל כקליפת אגוז בסערות החיים. בעולם חשוך זה אין דבר זולת כוחות עיוורים ואדישים, ובני אדם שעד יומם האחרון אינם מצליחים למצוא תשובה לשאלה הקיומית - מהי, בעצם, הפואנטה של החיים?
לעומת זאת, תחושה עמוקה של שלווה ושל שמחה מציפים את לבו של מי שיודע שהוא חי ביקום מתוכנן ומושגח. ההכרה בקיומה של השגחה אלוקית בעולם מוליכה במישרין לתחושה של ''ליהודים היתה אורה ושמחה''.
לאחר שהתעמקנו בשורשיו של המן וחזרנו אלפי שנים לאחור עד למלחמת עמלק הראשונה, נוכל להציע פתרון לשאלה: מדוע מתחפשים בפורים?
נשתמש במילים פורימיות, אך אין כוונתנו אלא למסר הרוחני של הדברים.
במבט שטחי נראה שאיש מגיבורי המגילה לא התחפש. אולם "גיבור המגילה" התחפש. בצורה כה מוצלחת, עד שאין הוא מתגלה לאורך הסיפור אפילו במערכה אחת. הוא מסתתר בינות לפסוקים. זהו הקב"ה, ששמו, כידוע, אינו מוזכר במגילה אפילו פעם אחת.
אבל הוא נמצא שם! לתחפושת שלו קוראים "טבע", והמסכה שלו קרויה "מקרה". הוא מושך בחוטים שמאחורי הקלעים. כאשר סצנת הסיום מגיעה וכל חלקי הפאזל נופלים למקומם, אז עולה המסך ויורדות המסכות. לפתע מתברר שהיה מי שתיזמן את כל צירופי המקרים הללו אחד לאחד. ומבין שורות המגילה ניבט אלינו חיוכו של בורא העולם בכבודו ובעצמו.
בחג הפורים אנו מזכירים לעצמנו שכל עולם הטבע הוא תחפושת אחת גדולה. אפילו ה"פור" של פורים אינו אקראי. זהו הלקח המרכזי הצפון ביום זה וזו הסיבה שהוא קיבל את שמו. אם הקב''ה עצמו בחר, כביכול, להתחפש בפורים, מה הפלא שגם אנו מתחפשים...?
הסיפור האמיתי
הידיעה נחתה על יהודי שושן בהפתעה מוחלטת. לאחר שנים של דיכוי אכזרי תחת עולו הקשה של המלך נבוכדנצר, חל מהפך דרמטי במעמדם של היהודים. בהודעה רשמית שהתפרסמה מטעם בית מלכותו של אחשורוש, נמסר כי במסגרת סדרת האירועים החגיגיים לציון התבססות משטרו של המלך, ייערך נשף מפואר המיועד להמון העם, ובכלל זה ליהודים. לא די בכך שהיהודים הוזמנו ליטול חלק בנשף המפואר, אלא שגם נעשו סידורים הולמים כדי לספק להם ארוחות כשרות ולהבטיח, כי הכול ייעשה על פי דרישות ההלכה.
קשה לתאר את עוצמת ההתרגשות שהודעה זו עוררה. אמנם בשנים האחרונות חל שיפור מסוים במעמדם של היהודים, בפרט ביחס לתקופת שלטון בבל. כורש נתן רישיון להקים את בית המקדש מחדש, וקבוצה של עולים אף נענתה לקריאתו והחלה בהכנות מעשיות לחידוש עבודת הקרבנות. אך היתה זו התחלה צנועה מאוד, שלא מימשה את כל הציפיות שנתלו בה. קבוצת העולים הראשונה היתה קטנה יחסית, ולא היה לה המשך. עבודות בניית בית המקדש בירושלים נפסקו בגלל הלשנת שונאים, ובנוסף לכך, הוסיף עם ישראל ברובו המכריע להיות "מפוזר ומפורד בין העמים".
והנה עתה, ניצת מחדש זיק התקווה. ההכרה הפורמלית במעמדם של היהודים ותשומת הלב הרבה שהושקעה, כדי שכל פרטי החגיגה יתאימו לדרישות ההלכה, העידו על רוח חדשה הנושבת בארמונות המלך. היתה זו, לכאורה, רוח של פתיחות ושל התחשבות ביהודים, רוח שהבטיחה שיפור ניכר ביחס וביטול הסכנה הקיומית שנשקפה לקהילת היהודים.
מה רבה, איפוא, היתה הפתעתם של יהודי שושן כאשר מביתו של גדול הדור, מרדכי היהודי, לימים ממייסדי הכנסת הגדולה, התקבלה הודעה מוזרה אך תקיפה וחד משמעית: בשום פנים ואופן אין להשתתף בסעודתו של אחשורוש!
נקל לשער את גל השמועות והלחשושים שעוררה הוראה נחרצת זו בקרב יהודי העיר. לא די בכך שיחמיצו שעת כושר היסטורית לשיפור היחסים עם השליט, קיימת אף סכנה מוחשית שפקודתו של מרדכי תעורר מורת רוח קשה בלבו של שליט הפכפך, כמו אחשורוש, והיהודים עלולים לשלם ביוקר.
מן הסתם היו גם כאלו שציינו שהמשתה מהווה הזדמנות מצוינת לרקום קשרים עם האחשדרפנים והפחות של מחוזות רחוקים בממלכה, כאלו שמעולם לא הזדמן להם לפגוש יהודי בגודל טבעי. בהזדמנות זו, כך טענו אותם מבינים, ניתן יהיה לנפץ סטריאוטיפים ולהפריך דעות קדומות. פקידי השלטון יגלו שליהודי אין קרניים, והאינטליגנציה הפרסית תלמד להעריך את הפקחות היהודית. מדובר, כך סברו, בהזדמנות יוצאת דופן להנמיך את מפלס האנטישמיות בעולם ולשדרג לטובה את מעמדו של עם ישראל.
הוראתו המפתיעה של מרדכי עוררה תרעומת לא מעטה, בפרט לאור העובדה שלא ניתן לה נימוק ברור. היו כאלו שייחסו את הוראתו לצרות אופקים ולחוסר הבנה בצורכי הדור החדש. "אמנם מדובר בתלמיד חכם בעל שיעור קומה", נדו בראשם, "אך הוא עדיין שבוי בתפיסות גלותיות שאבד עליהן הכלח. הגויים שהוא מכיר הם הקלגסים הבבליים שעלו על ירושלים והחריבוה. אין הוא מבין שהשתנו הזמנים, והיום יש לנו עסק עם פרסים מתונים ואינטליגנטיים. אנשים בני תרבות שיש לעשות כל מאמץ כדי להדק עימם את הקשרים לתועלת כולנו".
ואכן, ביום שבו נפתחו שערי "גינת ביתן המלך", צבאו על שעריו גם המוני יהודים שבאו להתבסם מהיין המשובח, להתפעל מהריהוט המהודר ולהזין את עיניהם בשכיות חמדה שעיטרו את האולמות המפוארים.
האירוע, כך נדמה, תרם את חלקו להתפייסות הדדית בין חלקי האוכלוסייה השונים ולשיפור מעמדם של היהודים. עובדה: לאחר המשתה באו תשע שנות שקט וחיים נטולי הפרעות. נראה היה שהמשתה השיג את מטרתו והעם יכול לחיות בשלווה.
הוראה בלתי הגיונית
ביום בהיר אחד, לאחר כתשע שנים, התעוררו יהודי שושן למציאות לא נעימה. המן בן המדתא התמנה לתפקיד ראש הממשלה. בכירי הקהילה התכנסו לאסיפות חירום במטרה לגבש דרכי התמודדות מול השליט החדש. הדעה הרווחת היתה שבעת כזאת יש לשמור על פרופיל נמוך - לא לעורר תשומת לב ולא להכות גלים. גם לדרישתו המטורפת של המן, שכל רואיו ישתחוו לו, נמצא פתרון הלכתי משביע רצון. התברר, שאין איסור להשתחוות לאדם, שכן אדם אינו אלוה, ואין לו דין של עבודה זרה.
הכול התפזרו לבתיהם בהרגשה שהמצב תחת שליטה, עד שפסק הלכה חדש ומוזר של מרדכי נפל עליהם כברד ביום חמסין. מרדכי קבע נחרצות שאין להשתחוות להמן, ואף הגשים זאת הלכה למעשה, כאשר עמד מולו זקוף קומה. מרדכי אף לא ניסה להשתמט ממפגש עם המן. אדרבא, הוא השתדל לעמוד בדרכו ולהראות לו בצורה הברורה ביותר שאין הוא כורע ומשתחווה לו.
ואכן, לא חלף זמן רב ונראה היה שהתנהגותו הפרובוקטיבית של מרדכי המיטה אסון. המן הזועם שלף לפתע תוכנית זוועה אנטישמית, שגם הפסימיים שבין היהודים לא העלו אותה בחלומותיהם השחורים: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". כל האזהרות שהושמעו באוזניו של מרדכי התקיימו אחת לאחת.
קרוב לוודאי שהיו כאלו שזכרו גם את גישתו הקיצונית של מרדכי ביחס למשתה אחשוורוש, תשע שנים קודם לכן, וקישרו בין הדברים. מבחינתם היתה כאן הוכחה ניצחת שהוא אינו מבין את צורכי הדור ואינו ראוי להנהגה.
זיהוי מהלך סמוי
כיצד יש להבין את התנהלותו של מרדכי? מהו הקו העובר לאורך הוראותיו והנהגותיו? האומנם יש לנו עסק אם אדם נאיבי שנסיבות החיים אינן ברורות לו?
תהייה דומה ניתן להעלות ביחס למעמדה של אסתר המלכה. היהודים ידעו שיש להם "אחות בבית המלך", ובכל זאת ציווה מרדכי על אסתר לא לגלות את עמה ואת מולדתה. שום ניסיון לא נעשה לנצל את מעמדה של אסתר כדי לחסום את עלייתו של המן לשלטון או כדי לסכל את תוכניותיו. רק לאחר שהגזרה הפכה לעובדה מוגמרת והאיגרות נשלחו לכל המדינות, נשלחת אסתר אל המלך, וגם זאת לאחר צום מתיש שנמשך שלושה ימים, צום העלול לחבל בהופעתה.
עיון עמוק מגלה שדווקא מרדכי היה ער לנעשה בצורה מדויקת וברורה, הרבה יותר מ"המומחים" למיניהם. הם היו נאיבים, בעוד שהוא היה מפוכח. מרום מבטו כגדול בתורה, היתה לו זווית הסתכלות ייחודית, שאיפשרה לו לזהות תהליכים רוחניים סמויים אך רבי עוצמה, הזורמים מאחורי הקלעים של סיפור המגילה. הוא ראה וגם הזהיר, אך למרבה הצער, נפלה אזהרתו בתחילה על אוזניים ערלות. רק לאחר תהליך מהפכני של התעלות רוחנית, קלטו בני הדור שבעצם רק מרדכי ראה נכוחה את המציאות.
לכוון את התדר הרוחני
יכולתו של טרנזיסטור לקלוט שידורים הנשלחים על גלי האתר, תלויה בתדר שאליו הוא מכוון. סטייה קלה מהתדר, והצליל נעשה מטושטש ואף נמחק לחלוטין. האנטנה המשמשת את רוב בני האדם מכוונת בעיקרה לתדר הגשמי. עבורם המציאות הגשמית היא המציאות העיקרית הקיימת. גדולתו של הצדיק מתבטאת בכך שהוא מתכוונן לתדר הרוחני. לא רק שתמונת העולם שלו עשירה יותר, שכן היא כוללת פרטי אינפורמציה רבים יותר, אלא שהיא גם אמיתית ומדויקת עשרת מונים. שכן לא אחת התהליכים הגשמיים מהווים מסווה המסתיר את התהליכים האמיתיים המתרחשים מתחת לפני השטח.
כדי להסיר את הלוט הגשמי ולהתכוונן לתדר הרוחני של המציאות, עלינו לשוב ולסקור את סיפור המגילה דרך נקודת מבט מיוחדת זו. מבט זה יחשוף בפנינו מציאות שונה לחלוטין מזו שהכרנו.
בניגוד לרושם המתקבל מהתבוננות שטחית בדמותו של אחשוורוש, חז"ל תמימי דעים שכל כוונותיו של השליט היו מרושעות מתחילתן. סעודתו של אחשוורוש לא היתה אלא תחבולה מתוחכמת שתפקידה להסיר מעם ישראל את קו ההגנה הרוחני האחרון שלו. עוד מימי נבוכדנצר ריחף על עם ישראל איום שנבע מכך שבימיו השתחוו העם לצלמים ועבדו עבודה זרה. מכל מקום, יכלו היהודים לטעון שהדבר נעשה בכפייה. לכן ביקש עתה אחשורוש להכשילם בחטאים דומים, אך מתוך רצון גמור.
במבטו הרוחני זיהה מרדכי שההליכה למשתה לא תפתור את בעיית האנטישמיות, להיפך, היא תסיר מעל העם היהודי את השמירה האחרונה מפני הסכנה הגוברת.
תשע שנים לאחר מכן עלה המן לשלטון. מרדכי, במבטו הטהור, שוב מזהה את גורם הסכנה העיקרי. לא גאוותו של המן היא שורש הבעיה, ולכן התפייסות עימו לא תוביל לפתרון. בשעה זו נדרש עם ישראל לגילויי מסירות נפש, כדי לתקן את החטא הקודם. הסתמכות על קשרים בבית המלוכה או דפוסי פעולה דומים, המבוססים על המציאות הגשמית גרידא, לא יניבו את התוצאה המקווה.
מרדכי מכוון את התגובה לאפיקים רוחניים. הוא מארגן חזרה בתשובה המונית של יהודי שושן. במקביל הוא שולח את אסתר לפגוש את המלך, אבל רק אחרי שהיא וכל היהודים צמים שלושה ימים. אמנם הצום יחליש את גופה, אך ירומם את דרגתה הרוחנית.
הוראותיו של מרדכי העמידו את יהודי שושן בפני התלבטות פנימית חמורה. מצד אחד, עמדו נימוקים שכליים כבדי משקל, המבוססים על השכל הישר וההיגיון הבריא. מנגד ניצבת טענתו של מרדכי שגזירת המן אינה נובעת מסיבה טבעית או מדינית, אלא מגורם רוחני. זהו הסבר שאינו נתמך בעדות החושים ולא בניסיון החיים, אלא רק באמונה הבלתי מעורערת בגדול התורה ומנהיג הדור.
בדרך הטבע היו בני ישראל צריכים לצאת בחמת זעם נגד מרדכי, אולם מנגד ניצב הציווי התורני הברור: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". מה יכריע את הכף? איזה שיקול יגבר?
הנס הגדול של פורים היה בכך שבני ישראל העמידו את אמונת החכמים שלהם מעל לחושיהם הטבעיים. ומשחידשו את אמונת החכמים, תוקן חטא ההשתתפות בסעודת אחשורוש, והם הפכו ראויים לישועה. כוחות נפש כבירים נדרשו מהם למשימה זו, ולכן ניצב חג הפורים כבן זוג המשלים את יום מתן תורה.
במעמד הר סיני, כך אומרים חז"ל, קיבלו עם ישראל את התורה מתוך כפייה. כוונתם שהגילויים השמימיים היו כה נשגבים וחזקים, עד שלא היתה להם יכולת טבעית לסרב. בפורים המצב היה הפוך. המציאות הטבעית שידרה אדישות והתנכרות. נדרשה התעלות מיוחדת כדי להתחבר לנקודת מבטם הטהור של חכמי ישראל. קבלת התורה התרחשה בשנית, והפעם מתוך אהבה ורצון.
תכונותיו של המן
התורה מצווה שנסתפק בחלקנו ולא נלטוש עין לחלקם של אחרים. אך המותרות, המינויים ואותות הכבוד גורמים לנו לא אחת לפזול לעבר דמותה של אישיות חשובה ומצליחנית ולנסות לחקות אותה או לפחות לקנא בה. ועל כך אמרו חכמינו כי הקנאה מוציאה את האדם מן העולם.
אך יש מצב מגונה שבעתיים. אדם מצליח בכל דרכיו, משכיל, עשיר וחכם, ודבר לא חסר לו בעולמו. ובכל זאת, דבר אחד טורד את מנוחתו. הוא שמע כי בעיר אחרת חי גביר אדיר, אשר מאזן רכושו עובר את שלו...
השמועה עצמה יש בה כדי להעכיר את עולמו. כל מה שיש לו נחשב כאין וכאפס, משום שנודע לו שיש עשיר גדול ממנו. עשרו אינו שווה לו, והוא חש את עצמו כדל שבדלים. הקנאה מכרסמת את לבו ואינה נותנת לו מנוח.
כאשר לוקה אדם בחיסרון זה, אין לו כל הנאה מעושרו, מחכמתו ומכל מעלה אחרת שהעניק לו הבורא.
כזה היה המן. הוא היה מעשירי מדי ופרס, ובעל המעמד הגבוה ביותר בממלכה. כה גדול היה כבודו בעיני המלך, עד שהסכים להשמיד, לפי בקשתו, את כל יהודי הממלכה וגם לוותר על התמורה שהוצעה לו. כל עבדי המלך שישבו בשער המלך היו כורעים ומשתחווים להמן, לפי הוראת המלך, דבר שלא זכה לו שר אחר משרי מדי ופרס.
ובכל זאת, נטרדה מנוחתו. העובדה שמרדכי לא כרע ולא השתחווה לו, ערערה את שיווי משקלו. הוא חש כי כל הכבוד שניתן לו על ידי האחרים, חסר ערך לחלוטין, אם מרדכי לא מעניק לו כבוד. הוא עצמו התבטא באוזני משפחתו: "וכל זה איננו שווה לי, בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה', י"ג). הוא חשב לאבד אומה שלמה, את אומתו של מרדכי היהודי, בעקבות אי ההשתחוויה של מרדכי.
על כך שאלו חכמינו: "המן מן התורה מנין?" כלומר, היכן מצאנו בתורה כי מידה זו גורמת לאדם לאבד את כל עולמו?
על שאלה זו משיבה הגמרא: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת". אף אדם הראשון, מבחר המין האנושי ויציר כפיו של הקב"ה, נכשל באותה מידה. הותרה לו אכילת הפירות של כל העצים בגן עדן. זה היה "בית מלון" מפואר שלא היה חסר בו מאומה.
רק דבר אחד לא ניתן לו. נאסרה עליו האכילה מעץ הדעת. זה היה העץ היחיד בכל גן עדן, אשר נאסרה אכילתו על אדם הראשון. מצופה היה כי אדם הראשון לא ייכשל בו, שכן היו לו אלף ואחד תחליפים.
אך התוצאות ידועות. הוא התפתה, הלך בעצת אשתו ואכל מעץ הדעת. בכך הוא גזר מיתה על עצמו ועל צאצאיו, עד לימינו אנו.
הכול בשל עץ אחד ויחיד, אשר כלל לא היה חסר לו.
אף הוא, אדם הראשון, איבד את כל עולמו, רק בשל תאווה קטנה שחסרה לו. בפרט זה דומה הוא להמן, שבשל חיסרון כלשהו, איבד את עולמו, את חייו, את חיי בניו ואת כל רכושו.
_________________
"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."
