לשאלת מימוני
שאלה: האם מעשה הכישוף מהווה עבודה זרה?
תשובה: שאלה קודמת היא: האם תהליך הכישוף כולל גם איסור עבודה זרה? שהרי אם פעולת כישוף מהווה עבודה זרה ממש, אזי היא אמורה להיות כלולה בשבע מצוות בני נח. במצב כזה בקשה לבצע כישוף תיאסר משום לפני עור.
הרמב"ם במורה נבוכים[39] מלמד שמקור "טכניקת הכישוף" הוא בעולם העתיק:
"שהכשוף אשר תשמע אותו הוא מפעולות שהיו עושים אותם, הצאב"ה, הכשדיים, והכלדיים, ויותר היה במצריים, ובכנעניים".
מדברי הרמב"ם במורה נבוכים משמע שהיו בעבר שני סוגים של מעשי כישוף. הסוג הראשון של "מכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וזולתם מן הכת שלהם", נאסר כדי "להציל מטעות עבודה זרה ומדעות אחרות בלתי אמתיות התגלגלו עם עבודה זרה". לעומת זאת יש פעולות כישוף בהם המכשפים
"יחשבו שהפעולות ההם אשר בעשותם אותם יעשה להם הכשוף, הם מיני עבודות לכוכב ההוא וירצהו הפעל ההוא או המאמר ההוא או העשון ולזה יעשה לנו מה שנרצה".
ומכשף כזה "הוא עובד עבודה זרה בלא ספק". למעשה סיכם הרמב"ם שם כי, לפחות לגבי מכשפי העולם העתיק,
"אחרי שכונת התורה כולה וקטבה אשר עליו תסוב הוא הסרת ע"ז ומחות זכרה, ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל בדבר מאלו העניינים הנמצאים לבני אדם, שזה הדעת הוא המביא לעבדם, התחייב בהכרח שיהרג כל מכשף, כי כל מכשף הוא עובד ע"ז בלא ספק"
מדברים אלו של הרמב"ם במורה נובע ישירות שגם בן נח נאסר בכישוף הכולל ע"ז ממש, שהרי איסורה כלול בשבע מצוות ב"נ. אם כן, צ"ע, דעת ת"ק דברייתא, סנהדרין נו, א-ב, שבני נח לא נצטוו על הכישוף. והקושי מתגבר במיוחד לפי מה שכתבו הכס"מ[40] והלח"מ[41], שגם הרמב"ם עצמו פוסק כת"ק.
הכישוף הנדון בהלכה איננו מהווה עבודה זרה
מכאן כנראה מוכח חד מתרי: או שדברי הרמב"ם במו"נ אינם אליבא דהלכתא אלא הסבר להניח דעתם של הנבוכים, או שדבריו שם על יסודות הכישוף הם אמנם הסבר היסטורי אמיתי על התהוות הכישוף בעולם העתיק של הכשדים, המצרים והכנענים, אלא שמאוחר יותר, בתקופת חז"ל, נשאר רק הכישוף מן הסוג הראשון, שאין בו ע"ז, ונאסר לישראל רק כדי לגדור מפני משיכת אנשים לע"ז, וכישוף כזה לדעת חכמים באמת לא נאסר לבני נח.
ע"פ הסבר זה של הרמב"ם צריך להבדיל בין פעולת כישוף שנאסרה כדי "להציל מטעות עבודה זרה ומדעות אחרות בלתי אמתיות התגלגלו עם עבודה זרה", לבין פעולת כישוף שהיא כוללת בתוכה גם עבודה זרה ממש. השניה, דינה כע"ז, אסורה לגוי ואסור לבקשה גם מגוי. ואילו הראשונה, לא אסרה תורה בפירוש את השאלה בה.
לסיכום, רק לגבי תהליך כישוף שאינו כולל עבודה זרה, יש מקום לדון אם מותר לשאול או להסתייע במכשף.
שיטת תרומת הדשן
בניגוד לאוב, לא אסרה תורה שאלה במכשף. לכן כתב בעל תרומת הדשן[42] שאין איסור תורה לשאול במכשף, אפילו שלא במקום סכנה:
"ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים? דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא. והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה, ולא ילפינן לה מכלל אוב וידעוני. ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני. וא"ת הרי עובר לפני עור כו', אפי' שואל לנכרי לדברי ר' ישמעאל פ' ארבע מיתות [סנהדרין נו,ב], דבני נח מוזהרין על הכשוף. נראה דלא קי"ל כר' ישמעאל, דכולי תלמודא אמר דשבע מצות נצטוו בני נח וטפי לא, עיין פ' ארבע מיתות. וריב"א ואשירי נמי פסקו דלא כחזקיה, דסבר בני נח מצווין על הסירוס. וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם ע"ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר, נאם הקטן והצעיר שבישראל".
הסתייגות הב"י בשם הזוהר, והכרעת המהרש"ל
כבר הבית יוסף[43] העיר שאין הדבר פשוט כל כך:
"וכתב מה"ר איסרלן (בכתביו) סימן צ"ו דאין איסור לדרוש במכשפים וקסמים אלא איסור דתמים תהיה ודקדק כן מדברי הפוסקים וכבר נתבאר כן בתשובת הרמב"ן שכתבתי בסמוך. ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה. ומעשה שדים שהתירו קצת פוסקים ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאין בשלום מתחת ידם ולכן שומר נפשו ירחק מהם".
ורבי יהודה החסיד כתב בספר חסידים[44]:
רה. מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים או בלחישת כשפים לא יהיה סופו טוב ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו, ולכך יתרחק אדם מעשות כל אלה..."
תסט. "...סוף דבר אין מזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות או עסק בהשבעות או בכשפים או בשאלת חלום לכך לא יעסוק אדם בהם ולא יאמר אעשה בשביל פיקוח נפש בהשבעות וקמיעות כי אין זה חכמה כי מקצר אדם חייו וחיי זרעו ואין דוחין נפש מפני נפש וכתיב (דברים י"ח י"ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך אין לאדם לעשות אלא יתפלל להקב"ה על כל נגע ומחלה ועל כל צוקה וצרה"[45].
גם המהרש"ל (שו"ת מהרש"ל סי' ג, וביש"ש חולין פ"ח יג), אחרי שהביא את דברי תרומת הדשן, הכריע לאסור שאלה במכשף שלא במקום סכנה, וז"ל:
"אבל מ"מ אומר אני מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכזבים ודברי תעתועים ואין בהן ממשות א"כ מהאי טעמא אין להתיר כלל לשאל במכשפי' משום תמים תהיה מאחר שאין בהן ממש ורובו הבל".
להלכה, האם מותר להעזר במכשפים ובעלי אוב במקום סכנה?
יש לבחון האם איסורי הכישוף והאובות נדחים מפני פיקוח נפש, או שהם מוגדרים כאביזרייהו דעבודה זרה, שדינם ביהרג ואל יעבור.
ככלל, כל עבירות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש חוץ מג' עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אולם כאשר מדובר בג' עבירות חמורות, לדעת רוב ראשונים גם אביזרייהו[46] שלהם איננו נדחה מפני פיקוח נפש. משום כך יש לדון: האם איסורי כישוף, אוב, חובר חבר וחבריהם מוגדרים כאביזרייהו של ע"ז ואינן נדחין מפני פיקוח נפש, או שהן עבירות נפרדות שנדחות במקום סכנה.
1. דעת הסוברים כי כישוף הוא אביזרייהו דעבודה זרה
ספר החינוך במצוה תקיא – שלא לכשף, כתב וז"ל:
"ומהיות הענינים אלו רחוקים מאד וכעורים לפניו ברוך הוא ובהם ניצוץ מעניני עבודה זרה, הזהירנו על זה בלאו, וחייב סקילה על העובר ומשתדל בזה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם היה שוגג. וגם מחומר הענין הזהיר הכתוב בזה מבשאר עברות על הבית דין שלא למחול לעובר על זה, וכמו שנאמר [שמות כ"ב, י"ז] מכשפה לא תחיה"[47].
הרדב"ז בתשובה[48] כתב לאסור דרישה במכשפים אפילו במקום סכנה:
"דאפילו היה חולה שיש בו סכנה אין ראוי להתיר דכל הני הוו אביזרא דע"ז ועדיף מהך דמי שהעלה לבו טינא".
ובמנחת חינוך[49] הסתפק בזה וכתב:
"והרב המחבר כתב דזה הוא ניצוץ מעבודה זרה, אפשר גם במקום סכנה אסור כעבודה זרה, ולא גרע מאביזרייהו דעבודה זרה, עיין לעיל מצוה רצ"ו[50]... וצ"ע".
2. דעת הסוברים שכישוף איננו אביזרייהו דע"ז
לעומתם משמע מהרמב"ם במנין המצוות הקשורות בהלכות ע"ז, וכן מריכוז האיסורים הללו בפי"א מהלכות ע"ז, כי איסורים אלו בכלל אינם שייכים למשפחת איסורי ע"ז, אלא למשפחת איסורי הליכה בחוקות הגויים[51], איסורים שנדחים במקום פיקוח נפש[52]. וכן סידר בעל השו"ע את ההלכות הנוגעות למשפחת איסורי הכישוף, לא במסגרת דיני ע"ז – יו"ד קלט-קנח, אלא בסימן קעט – הלכות מעונן ומכשף שהובאו מייד אחרי הלכות חוקות הגויים – קעח, כשהלכות ריבית מפרידים בין הלכות ע"ז להלכות חוקות הגויים. וכן הוא פשט הכתוב (דברים יח, ט-יג) כמובא למעלה.
3. להלכה: איסור "חובר חבר" נדחה מפני הסכנה
מפורש בדברי הגמרא במסכת כריתות דף ג, ב, שמי שצרעות ונחשים רודפים אחריו מותר לחבור חבר. ומבואר ברש"י סנהדרין סה, סוף ע"א, ד"ה אסור, שאם רצין אחריו מותר לחבור חבר משום פיקוח נפש. ובתוס' כריתות ג, ב, ד"ה והיא, הקשה על הגמרא שם המתירה לחבור חבר ברודפין אחריו וז"ל: תימה. היכי דמי? אי דאיכא סכנא – פשיטא, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ואי ליכא סכנה – אמאי שריא?" הרי שגם לתוס' פשוט שפיקוח נפש דוחה איסור חובר חבר, ולא עלה על דעתו לאסור משום אביזרייהו דע"ז. וכן נפסק להלכה בשו"ע, יו"ד, קעט, ז, ובש"ך ס"ק ט.
מגמרת כריתות, רש"י בסנהדרין ותוס' בכריתות ניתן להוכיח חד מתלת: או שאיסור חובר חבר איננו שייך למשפחת איסורי ע"ז אלא למשפחת איסורי חוקות הגויים, כרמב"ם, השו"ע, וכפשט הכתוב (דברים יח, ט-יג); או שגם אם האיסור שייך למשפחת איסורי ע"ז, כחינוך, ר"א בן הרמב"ם והרדב"ז, בכל זאת איננו נחשב כאביזרייהו דע"ז; או שבאביזרייהו דע"ז יעבור ולא יהרג (ואז יש עדיין מקום לדון בדין מתרפא, ואכמ"ל).
על כל פנים מפורש כאן שאין דין יהרג ואל יעבור באיסור חובר חבר, איסור השייך למשפחת איסורי כישוף ואוב כמבואר בפסוקים, ברמב"ם ובשו"ע. על כן לכאורה אין מקום להבדל ביניהם בנושא זה.
וכן פסק להלכה המהרש"ל[53] שמותר לפנות למכשף גוי כדי שירפא חולה שיש בו סכנה.
ומן הסברא אין לחלק בין הפניה למכשף לפניה לבעל אוב במקום סכנה, שהרי כמו כישוף, גם איסור שאלה באוב איננו כלול באיסור ע"ז[54].
מקורות
39. מורה נבוכים חלק שלישי תחילת פרק לז.
40. כסף משנה ע"ז יא, ד.
41. לחם משנה, מלכים י, ו. ראה גם בהערה 38 לעיל.
42. תרומת הדשן חלק ב (פסקים וכתבים) סימן צו.
43. בית יוסף יורה דעה סימן קעט.
44. ספר חסידים מהדורת ר"ר מרגליות (מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז) סי' רה; ס"ס תסט.
45. חזר על דבריו בסי' תתשעב. השוה גם עם דברי המאירי פסחים, צויינו בהע' 17 לעיל.
46. ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך א, ערך "אביזריהו".
47. במצוה תקיב – שלא לחבור חבר, ובמצוה תקיג – שלא לשאול באוב, כתב החינוך כי שורשי מצוות אלו – הם כפי מה שכתב במצות איסור הכישוף.
48. שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפה.
49. מנחת חינוך, תקיא, ג.
50. כתב שם בספר החינוך שדין יהרג ואל יעבור בע"ז, כולל "עבודה זרה וכל אביזרהא, כלומר כל ענין שלה האסור לנו מכוח הלאוין המיוסדין בה". ובהמשך כתב החינוך דאביזרהא דע"ז כולל "כל מה שנאסר לנו מכח לאו המיוחד בעבודה זרה". גם רבנו יונה בשערי תשובה, שער ג, קלז, הגדיר אביזרייהו דע"ז כ"אבק עבודה זרה" עיי"ש. וכ"כ הר"ן ריש פ"ב דפסחים, והנימוקי יוסף בסנהדרין, סוף פרק בן סורר. וע"ע במשנה למלך, איסורי ביאה, יז, ז; מנחת חינוך רצו, טו; אהלי יוסף (ריבלין) הלכות קידוש השם סק"ל, הובא בהע' לב על המנ"ח שם, במהדורת מכון ירושלים. ויש מקום לדון שאיסורי כישוף, אוב, חובר חבר וחבריהם, הם לאוין נפרדים מלאוין דע"ז, אף שאיסורם של הלאוין הללו יש בו "ניצוץ" מע"ז, ואכמ"ל.
51. ובמורה נבוכים חלק שלישי פרק לז הגדיר הרמב"ם את המצוות הללו כ"מצות אשר ספרנום בהלכות ע"ז... שהם כלם להציל מטעות עבודה זרה ומדעות אחרות בלתי אמתיות התגלגלו עם עבודה זרה, כמעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וזולתם מן הכת שלהם".
52. ראה,למשל, טור יו"ד קעח, ב, ובבית יוסף שם, ד"ה מי שקרוב למלכות.
53. שו"ת מהרש"ל סי' ג. וכ"כ בים של שלמה חולין פ"ח אות יג.
54. אמנם באנציקלופדיה תלמודית כרך כב, ערך ידעוני, טור כב הערה 33 נכתב: "ועי' יש"ש חולין פ"ח סי' יג שדוקא את המכשף והקוסם מותר לשאול במקום סכנה, לפי שאין אזהרה לשאול בהם, אבל את האוב והידעוני אסור לפי שנאמרה אזהרה בשואל מהם", אך לא מצאתי את האיסור הזה ביש"ש שם, וגם מן הסברא דברים אלו צ"ע כמבואר למעלה.
