מסתבר שאפשר לראות ב"יתד נאמן" את סמן ההשקפה
החרדית. לפחות זו ה"חרדית ליטאית". הוא מסמל, ובוודאי רוצה לסמל, את
לימוד התורה, את "טהרת ההשקפה", את דקדוק ההלכה ואת דרך התורה. במונח
אחרון זה יש לכלול את "לימוד התורה" כהתמקצעות תוך הסתייגות מכל לימודי
חול ועיסוק של חול, עבור גברים כמובן. אך יותר מכך, את הסגירות בגטו מרצון, את
הפנית הגב אל העולם הזה, במובן של התרחקות מכל שותפות עם החיים שמחוץ ל"עולמה
של תורה" וממילא מחוץ לשכונה חרדית. וכן, הסתייגות מכל סממן של החיים
המודרניים, כולל, במידת האפשר, מדע וטכנולוגיה.
זה היה העיקרון עד היום הזה. אבל בערב שבת הגדול,
התש"ע, העיקרון הזה התנפץ. כמה שמעו את הפיצוץ?
במוסף העיתון התפרסם סיפור. שמו היה "לבער" ושם
המחבר (מחבר/ת?) הוא ר. מורגנשטרן. זה לא סיפור שיעורר התרגשות וירתק כמו סיפורי
חיים ולדר, אבל גם אינו מריחת תיאורים סטראוטיפיים כמו אחרים המיוצרים בעיתונות
ובספרות החרדית (ולא כולם כאלו).
זה סיפור שיש בו עלילה. אמנם רובה ככולה בתוך הנפש ובדו שיח
קצר בין גיבור הסיפור לבין הספר שפותח לו צוהר לעולם חדש. אבל איזה צוהר!
ואיזו בגידה (זו מילה חמורה, עדיף משהו יותר עדין, אבל לא
מצאתי וסוף סוף אין זמן כי מתכוננים לפסח) בעיקרון העקרונות של העולם הליטאי.
ההסתגרות מן העולם.
אולי אקדים: סיפור מעשה מפורסם, שאולי הוא אמיתי, על
הגר"א, מהווה סמל מייצג של ה"נראטיב" החרדי התורני. וזה המעשה.
המגיד מדובנא בא אל הגר"א וזה האחרון ביקש ממנו שיוכיח אותו. המגיד שתק. מה
יוכל להגיד לגר"א, קודש הקודשים התורני שלנו. אבל הגר"א לחץ עליו והמגיד
נעתר. הוא טען כלפי הגר"א שהוא מסתגר מן העולם. שהוא יושב ספון בחדרו ועוסק
בתורה, במקום לצאת אל העיר וילנא, שבוודאי לא היתה חילונית כמו היום, ולהיות מעורב
עם הבריות. לתרום משלו לעיר, ליהדות.
ורבנו הגר"א השיב: אני רק רוצה לעבור את העולם הזה
בשלום.
שמע מינה: הרוצה להינצל מנסיונות, להישאר יהודי טוב, ולעסוק
בתורה, אחת דרכו: להסתגר. לברוח מכל דבר חיצוני אל התורה בטהרתה, כלומר לימוד
הגמרא הישיבתי תוך נעילה מירבית של כל אמצעי מפסיק. אפילו החלונות.
הרעיון הזה יושם ומיושם מזה דורות. כך נבנות ישיבות. כך
נבנות שכונות חרדיות. כך מתחנכים ילדים. כך מתחנכים הוריהם. כך פוסקים רבנים.
ולמעשה, זה לא פסול. יש הרבה ברעיון הזה, שמקורו, כמו רוב מה
שיש בידנו היום, אצל חז"ל. הרעיון לעקוף את הנסיון ולברוח ממנו אינו חדש. הוא
כבר מופיע במשנה, אם לא קודם לכן, בפסוקי התורה. (סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרם
אל תקרב. האם לא עקף שמשון את הכרם והתקדם ללא הוריו מפני שהיה נזיר? הערת
הגר"א. מעניני דיומא: האם לא נאסר חמץ בבל יראה ובל יימצא כדי להרחיק אותנו
מאכילתו? תוס'. האם לא נאמר במשנה שאין לקרוא לאור הנר בשבת שמא יטה?). אפשר לטעון
שיש גבול עד כמה מיישמים את הבריחה מנסיון, שיש גם חיים בעולם הזה. אבל זה בדיוק
המסר של הסיפור!
אז נעבור אליו.
מעשה ביהודי ירושלמי, בן 34, ושמו שמיל. אב לשבעה ילדים. יש
לו שיטה מיוחדת בחינוך. לברוח מהעולם.
הילדים משחקים רק בבית. יש להם משחקים ללא סוף. העיקר
שיישארו בבית על טהרת הקודש.
הם לומדים במוסדות תורה מחוץ לבית. אבל הם חוזרים מייד
הביתה. ושוב ושוב חוזר המשפט בסיפור (אמצעי ספרותי יפה): על עקרונות כידוע לא
מתפשרים. אני מזכיר: גם זה חלק מן האידיאולוגיה החרדית ליטאית. ובעצם, זה טוב (רק
שצריך לדעת לשקלל עקרונות כשהם מתנגשים).
בין השאר, לשמיל אין טלפון. זה מודרני. זה פרוץ. זה מסוכן. "אין
ככלי משחית זה, פתח לפורענות לשון הרע". מה יש, גם סבא הסתדר בלי. לא הכיר
אפילו את המילה המודרנית הזו, "לא באידיש וקל וחומר לא בעברית"
ומגיע ערב הפסח. כמובן, אסור לצאת עם חמץ או אפילו קטניות
מפינת האוכל הצרה. ממתי? לא כתוב בדיוק. אולי מפורים (בבתים רבים מתחילים לחשוב על
חמץ ממועד זה. גם אצלנו). לא, מחנוכה, שבו אוכלים את הסופגניות "בזהירות
בפינת האוכל". הילדים המחונכים היטב יודעים שאצל אבא "פסח זה כל
השנה".
לפני שמתחילים בסדר, שמיל עדיין מעיין בהגדות ובספרי פרפראות
בעוד בני ביתו מארגנים את השולחן (אוי ואבוי שמיל, מה יהיה עם ההלכה שקובעת כי הכל
צריך להיות מוכן מבעוד יום?).
ואז הוא מוצא את הסיפור הבא. וכאן אני, הקורא, מתלבט. האם
באמת יש סיפור כזה והוא נתן את הרעיון למחבר שלנו, או שגם זו המצאה של המחבר? אבל
לא זה מה שחשוב.
מעשה בנגיד רוטשילד שאירח את האדמור מבאבוב. (ר' שלמה אצל ר'
שמעון וולף). הברון רוטשילד הראה לאורח שיש לו בית פרטי לפסח, אגף בארמונו שמיוחד
לפסח. דירה שבה נעשה שימוש מראש חודש ניסן עד מוצאי שביעי של פסח (צריך להיות
שמיני למען הדיוק. חו"ל). "הידור מצוה נדיר" לדעת רוטשילד.
הפתעה. האדמור אינו מתפעל. מדוע?
האדמור מסביר. סבא שלו "הקדוש מצאנז", לא היה
עשיר,אבל "בשביל מצוות היה לו כל הכסף והזהב". היה "מוציא כל הון
עבור מצוה ונויה". ובכל זאת, הוא לא בנה בית מיוחד לפסח. "ואם היה הענין
הגון ונכון, המשיך הרבי, לבנות בית מיוחד לפסח לשם שמירה וסיגוף, היה רבי וזקני
עושה כן ולא חוסך מאום".
[כאן איני מתאפק ואני מעיר הערה: מהיכן היה לאדמור מצאנז כסף
עבור בית מיוחד לפסח? הרי לא עבד למחייתו? אולי, אם חי מתרומות החסידים, לא רצה
להטריחם גם עבור דבר כזה? אבל זו שאלה שעלולה להסב את הדיון ואילו הייתי יכול
להתאפק, לא הייתי מביא אותה.]
על כל פנים, ההוכחה של האדמור מבאבוב נשלמה. סבא לא עשה כן,
סימן שזה לא נכון.
עכשו צריך להסביר מדוע לא. וגם זה עשה האדמור. שימו לב!
יש כאן הנהגה כללית שמוטלת על האדם בעולם הזה.
"לא נכון הוא לברוח ממקום החמץ, ממקום הנסיון והיצר,
ולשבת בבית אחר, המנוקה לעולם. אלא חובה עלינו לבער את החמץ מן הבית שבו אוכלים כל
השנה ולהכשירו, ושם לאכול את המצה, שגם היא, בכוחה להתחמץ וליפול ברשתו של
היצר".
שמיל נדהם לנוכח הדברים. ואכן, זה מדהים. במיוחד אם חושבים
על המסקנות עד הסוף.
"זו לא חכמה ואין זו גדולה לברוח מן ההתמודדות לאי בודד
ונעלם... זו כן חכמה וכן גדולה להתמודד במקום הקושי, לעקוף את המהמורות, לדלג על
המכשולים, במקום בו אתה נמצא. יש ענין לנקות את הבית הפרטי שלך לפסח, למרק אותו,
לשפשף בפינותיו ובסדקיו ולא לנעלו על מסגר ועל בריח ולפתוח דף חדש ונקי".
שמעתם את קול הנפץ? נראטיב נשבר. גישתו של הגר"א נזנחה
לטובת סיפור חסידי שהיה או לא היה. דיוק על דרך המוסר (שהינו יפהפה לדעתי) מעצם
תהליך עשיית המצה, שיש בו סיכון של חמץ, מגדיר גישה חדשה. גישה של מעורבות בעולם
הזה.
"כן, ר' שמיל, אל תתנתק מן העולם באמצעות ניתוק קוי
טלפון ומיגורם מביתך, תוותר על קשר עם העולם החיצון ותתנה בצורה מתמיהה ושונה."
הסיפור ממשיך בנימה חינוכית חשובה ביותר, אודות אי ניתוק
הילדים מהחברה. אבל הדברים שחשובים בעיני הם מה שנאמר קודם, חלקו צוטט מילה במילה
וחלקו רק סוכם במילים שלי. על החובה להיות חלק מן העולם הזה, עם כל נסיונותיו. לא
לברוח ולהסתגר. לא עוד מדבר שממה של הרמב"ם, החדר הקטן של הגר"א או, מי
יודע, הישיבות של החזו"א שהן המדבר של הרמב"ם בזמננו זה, לפי הציטוט
המפורסם שלו. התורה מצוה עלינו לחיות ולהתמודד.
אז מה כן? עד היכן יש להיפתח אל העולם? אם טלפון אז גם
סלולרי? מחשב? אינטרנט? יש אמצעי הגנה שמאפשרים להשתמש בכל אלו ולהתרחק מן העבירה,
כידוע. לא הכל איסור גורף. לא הכל הסתגרות.
ברוכים הבאים אל העולם. אל לימודי חול, אוניברסיטה, מקצוע? צבא?
אז עד כמה לצאת ולבוא בין הבריות? האם מותר להתלבש לא רק
בביגוד החרדי האופייני?
האם מכאן ניתן להרחיק לכת ולאמץ את הרעיון של הגרי"ד
סולוביצ'יק, שכידוע היה "מזרחי", שתפקידו של האדם אינו רק ללמוד תורה
אלא גם לפעול בעולם, וגם מדע, מקצוע ואמנות הם דברים טובים שבהם מגשים האדם את
ייעודו? (בדברים אחרונים אלו ודאי סטיתי מכוונת המחבר של הסיפור ב"יתד
נאמן". הוא דיבר על התמודדות עם המציאות, לא על שינוי ערכי שמכיר בערכים מלבד
תלמוד תורה ומצוות כפשוטן!).
והמחבר מסכם, באמנות, את הדרשה המוסרית. "באופן הכנת
מצה כשרה יש ענין ואפילו חובה שיהיה את הסיכון שהמצה תתחמץ. אם לא כן, לא יוצאים
ידי חובת מצה". (זה ניסוח מופרז לדעתי אבל אני רק מעיר בסוגרים).
זכרו: על עקרונות לא מתפשרים, וגם זה עקרון! להיות חלק מן
העולם הזה, להתמודד.
לצאת מן החדר הקטן של הגר"א ולהפסיק לברוח.
זכרו את היום הזה, ערב פסח התש"ע, בו אנחנו, החרדים, התחלנו
לחזור אל העולם הזה ואל נסיונותיו ומעלותיו.
מה שמוכיח שאף פעם לא מאוחר. תמיד אפשר לעשות תשובה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
