מן הצירוף "אלוף תמנע" לומד המדרש בראשיתו (שאינה נידונה כאן) שתמנע "בת מלכים הואי (היתה)". נדמה לי כי הפער בין ההבנה כי מקורותיה של תמנע במלוכה, לבין תיאורה כפילגש לאליפז, הוא זה שהוליד את הסיפור המרגש שמציע המדרש.

תמנע מבקשת להתגייר. האמת ההיסטורית אינה מחייבת את המדרש, וגם אם ידוע לדרשן שחוקי הגיור – כמו גם המושגים "גיור" או אפילו "עם יהודי" – טרם ניתנו בתקופתה של תמנע, אין זה מטריד אותו. מטרתו אינה לתאר היסטוריה אלא להעביר מסר לקהלו, לבני זמנו ומקומו. אני מבקשת לקרוא את המדרש ככתבו, מחוץ להקשרם ההיסטורי של הפסוקים.

באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה –
רצונה של תמנע להתגייר, להצטרף אל העם היהודי ואל דתו, נתקל בסירוב. אברהם, יצחק ויעקב, אבותינו, סירבו לצרף את תמנע אל המשפחה. טעמיהם אינם מובאים כאן: האם היה זה פגם שראו באישיותה או בכוונותיה? אולי חששו שלא תשתלב ואפילו תשפיע לרעה על צאצאיהם? ייתכן שהם פשוט היו עסוקים בעניינים אחרים ולא התפנו לטפל בבקשה שהוגשה אל שולחנם. קשה לדעת את התשובה, והמדרש אינו טורח לפרט אותה – אולי בגלל שהיא לא חשובה. עיקר  הסיפור אינו בסיבות – מוצדקות יותר או פחות – שיכולות להיות לסירוב, אלא בתוצאותיו.

הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו –
תגובתה של תמנע לסירוב האבות דווקא מפורטת, ובאופן יחסי אפילו די באריכות: אם אינה יכולה להיות חלק אינטגרלי מן העם היהודי, היא תידבק בו בדרך אחרת, ובמילותיה שלה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. כלומר, תמנע מעדיפה חיים של השפלה, כשפחה ופילגש, בקרבה כלשהי למשפחת היהדות, על פני חיים כגויה גמורה, ואפילו בתנאים להם הורגלה בביתה – תנאי אדנוּת ומלוכה.

נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל –
ומה תוצאת הסירוב של אבותינו לתמנע? לידה משמחת פחות. עמלק הוא לא רק שמו של העם שנלחם עם ישראל בצאתם ממצרים (שמות י"ז), אלא גם שם קוד לאויב מר, לרוע צרוף, לכוחות הרשע שיש להילחם בהם בכל דור ולמחות את זכרם (דברים כ"ה, 19-17, וראו פירושו של הרש"ר הירש לפסוקים אלה).

המדרש אינו מאפשר לנו להתחמק מן הקשר הסיבתי הברור בין ראשית הסיפור לאחריתו, והוא מפרט: מאי טעמא - דלא איבעי להו לרחקה. סירובם של אבותינו הנכבדים לקבל את תמנע למשפחתם, הוליד את השונא-שנוא הגדול ביותר שקם לעם ישראל, סמל לכל השונאים והרודפים עד היום.

כמה דפים קודם להופעת מדרש זה מופיע תיאור מעניין: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו (ומי הם?) - שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו ע"ב). אמירה זו מציעה סוג של תיקון למדרש לעיל – מבני בניו של המן, שהיה מזרע עמלק וצאצא של תמנע, זכו להשתלב בעם היהודי ולעסוק בתורה. מעבר לתיקון ה"פרטני" לשושלת תמנע, מציעה אמירה זו גם תיקון ערכי רחב יותר, בדמות התובנה שמקורותיו של האדם אינם חשובים, כל עוד הוא בוחר בדרך טובה ונכונה, בדרך התורה.

זו אמירה המדגישה ביתר שאת את משמעותו של הגיור כתהליך מרפא למתגיירים עצמם, אך גם כמקור להעצמה דתית ותורנית של העם היהודי כולו (שמעיה ואבטליון הם מוריו של הלל הזקן, מגדולי התנאים). אחת המקבילות למקור זה (מדרש תנחומא, ויקהל ח'), מציעה הסבר נרחב ומרגש לרעיון זה, המתמודד גם עם הטענות הנפוצות כנגד קבלת גרים לעם ישראל:

 "ויעש בצלאל (שמות ל"ז, 1) - אנו מוצאין כשאמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן אמר לו על כל דבר ודבר "ועשית", ועל הארון אמר "ועשו" (שם כ"ה, 10), למה? אלא שצוה הקב"ה לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חברו לומר ש'אני נתתי הרבה בארון לפיכך אני לומד הרבה', ו'אני יש לי בו יותר ממך' ו'אתה לא נתת בארון כלום אלא מעט לפיכך אין לך חלק בתורה'... ולמה נתנה התורה במדבר? לומר - מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד. שלא יהא אדם אומר 'אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה אלא אבותיך גרים היו'. לכך כתיב 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' (דברים ל"ג, 4), לכל מי שמתקהל ביעקב - אפילו הגרים שעוסקין בתורה, שקולים הם ככהן גדול שנאמר 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא י"ח, 5)".

את תמנע לא קיבלנו אל עמנו. כמה טוב שבדורות מאוחרים החכמנו ושילבנו בתוכנו את צאצאיה (בני בניו של המן), את צאצאיו של סנחריב (שמעיה אבטליון) ורבים אחרים. מי יודע כמה עמלקים היו מסתובבים בינינו, לולא עשינו כך.