רן גולדן (הארץ) על חסידות סלונים והקשר לחוני המעגל:
"מי שלא מגיע מהעולם החרדי , מי שלא ביקר בתוך פרדס החסידות וחצר החרדיות אינו יבין לעולם את המשמעות של כפתור וגרב אשר מסמנים את הפער בין משפחה כזו או אחרת. סגירת הכפתור עד הצוואר , לבישת גרביים מעל הברכיים אלו רק חלק קטן מההבדלים בין משפחות חסידיות בחסידות 'סלונים' לבין משפחות חרדיות מחצרות אחרות.
בעולם התורני חרדי הילד אינו רק ילד , פרפראזה למשפט שטבע הפסיכואנליטיקאי ווינקוט "אין דבר כזה תינוק" במובן זה שיש רק תינוק אם . כך גם בעולם התורני חרדי, אין דבר כזה ילד, יש ילד אימא ואבא , יש בעיקר משפחה.
בתרבות המערבית החילונית שולחים את הילד לבית הספר ושמים את הילד במרכז עם כל המשמעות של המושג 'מרכז'. ביסוד המחשבה של מרכזיות הילד בחינוך הכללי עומד הניתוק הילד מהמשפחה ממנה הוא מגיעה וישיבה על ספסל הלימודים מול מערכת שיעורים שלרוב מנותקת מסביבת גידלו של הילד . בגרעין התפישה של המסגרת החינוכית הכללית הוא שהמסגרת החינוכית אחראית על חינוך הילד ולפיכך היא יכולה ומחובתה לקבל כל ילד באשר הוא ולחנך אותו כפי שהמערכת החינוכית רוצה.
דוגמאות ניתן לראות כיצד חינכו וממשיכים לנסות לחנך ילדים ערבים ודרוזים לגדול להיות 'ציונים' , אני לא יכול שלא להביא לכאן את מילות השיר 'בלדה לדרוזי' של יונתן גפן המבקר את החברה הישראלית:
"בכפר ירוק במורדות הכרמל, נולד בן נאמן למדינת ישראל. למד בבית הספר, בנים לחוד, שתי שעות מוחמד ושלוש שעות ציונות. דהר קדימה, עם הרוח שנשבה, בגיל שמונה עשרה התגייס לצבא, דווקא לסיירת ואחר כך קורס קצינים. מפקדיו התגאו בו וחילקו לו ציונים ואמרו: נו עם הדובון ועם העוזי מי יכול היה לראות שהוא דרוזי? בקריית שמונה מול אש ורוצחים הוא רץ ראשון ושלף אקדחים, וראשון נפל במעלה המדרגות, פצוע קשה ורגליו משותקות, ואלה שפינו אותו כבר הודיעו בחדשות: עם הדם שנשפך על הדובון והעוזי- מי יכול היה לראות שהוא דרוזי? למחרת, בהפגנה, אחיו של הפצוע בוכה בפינה. ולפתע, מבלי שקודם יחשוש, הוא מתחיל לקבל אבנים בראש, משום שבלי הדובון ובלי העוזי כולם ראו עד כמה שהוא דרוזי."
בית הספר החרדי , האולפנא בחברה החרדית אינם מקום בו מחנכים אלא מקום בו מלמדים את הילד תורה. החינוך הוא באחריות ההורים בחצר החסידית , החינוך הוא באחריות הקהילה והחצר המשותפת, המשפחה והילד מגיע לכיתה שהוא כבר מחונך, בניגוד לציפיות ממערכת החינוך הכללי שם הילד יקבל חינוך , 'יחנכו' אותו. בכיתה התורנית הילד רק מלטש ומרחיב את הידיעות שלו , הוא ממשיך לגדול וגם ולצבור ידע תורני במסגרת קטנה ותואמת . על כן בכיתה החרדית לא ניתן להכניס כל ילד אלא אם הוא מגיע עם ילקוט מלא מהבית ועולם ערכים זהה לחברו לספסל הלימודים. הילקוט המלא זוהי המשפחה והבית ממנו הוא מגיע,
על כן הרבה פעמים מופתעים כיצד ישנה הפרדה בכיתות בין ילדים למשל שיש להם טלוויזיה לאלו שלא מחזיקים טלוויזיה בבית. וכי הטלוויזיה היא כרטיס כניסה לבית הספר ? כן הילד שהוא גם אבא , אימא ואחים ובית ומה שבתוך הבית ואפילו מקום הלימודים או העבודה של ההורים. זה נשמע כמובן באוזן מערבית חילונית מאד לא מקובל ולצערי היום אפילו נשמע 'גזעני'. אבל רק מי שמבין את משמעות המעשה הקטן והילד הקטן בעולם החרדי יכול להבין את ההפרדה בין תלמידים מבתים שונים
חשוב להבין שלמרות המיון שנעשה במוסדות החינוך החרדי אשר היום מקבל חיצי ביקורת רעילים, במרכז המעשה החינוכי בציבור החרדי ,המחשבה הפדגוגית חינוכית היא לימוד בחברותא. על מנת להבין את המחשבה החינוכית הנמצאת ביסוד הלימוד התורני אני מביא כאן מדרש ופרשנות לסיפור המתאר בצורה ברורה את המעשה החינוכי .במסגרות החינוך החרדיות .
"פַּעַם אַחַת הָיָה חונִי הַמְּעַגֵּל מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, יָשַׁב חונִי לֶאֱכול, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם וְיָשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. כְּשֶׁנִּנְעַר הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חונִי הַמְּעַגֵּל" - וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ. הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חונִי", וְלא הֶאֱמִינוּ לוֹ וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וָמֵת. אָמַר רָבָא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת: אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא )תלמוד בבלי, תַּעֲנִית(
מדרש מתוך מסכת תענית מפגיש אותנו בפעם הראשונה במילה "חברותא" , מילה שנוהגים בה להשתמש לרוב לתיאור שיטת לימוד יהודית. המדרש מתאר לנו את סיפורו של חוני המעגל, אשר מת מסיבות חוסר הכרה וחוסר אמון שנתנו בו תלמידי בית המדרש. כנראה שחוני המעגל היה תלמיד אשר אהב ללמוד לבדו. חוני היה דמות "צנטראליסטית" אשר עסוקה בעולמו ומרכז עולמו הוא ה"אני". אפשר לראות את הדבר במיוחד בהמשך המסכת בה מתואר כיצד חוני המעגל יוצר עיגול ויושב לבדו במרכז המעגל ודורש כלפי שמיה להוריד גשם, נכון שהדרישה היא עבור הכלל ולא רק עבור עצמו אך עדיין ישנה ביקורת כלפיו במדרש. עיקר התיאור הוא בדימוי של מעגל המקיף אותו כחומה וסוגר את העצמי ומבודד אותו מכל שאר הסביבה והיותו יושב במרכז המעגל , מרכז העולם.
אותו חוני, שב לאחר שנים של שינה, ניתן לפרש את השינה לא כשינה פיזית ריאלית, אלא בריחה מהמציאות אל בית המדרש והתכנסות בעולמו הפרטי פנימי, חלום הוא לעולם אינטימי אישי. ישנה ביקורת מוסוות כלפי אותו חוני אשר מתכנס אל תוך עולמו, נעלם וחוזר מאוחר יותר לקהילה, לחברה. שם הוא מגלה שאף אחד אינו מכיר אותו ואינו זוכר אותו ומת מצער לא לפני שהמדרש מסיים באמירה שמרכזה הוא החברות והשותפות עם האחר ולא התבודדות והסתגרות כלפי העולם: "או חברותא או מיתותא".
לימוד בחברותא הינה שיטה פדגוגית אשר השתרשה בעולם הישיבות מתוך הכרה וההבנה בחשיבות הצורך להיות מחובר ל"אחר" בעיקר לאותו "בר פלגותא" אשר דעותיו שונות ורחוקות מדעות הלומד היחיד. שונות, נפרדות הינם חלק מרכזי מעולם הלימוד התורני, רק במפגש עם האחר שם אתה למד. זוהי מחשבת החינוך התורני ומי שלומד גמרא רואה כיצד דף גמרא אחד מכיל דעות שונות , רבות ולעיתים סותרות אחת את השנייה. מורכבות , סימני שאלה, ויכוחים , אי הסכמות וביקרות אלו הכלים החינוכיים שהיהדות מבכרת ומנסה להטמיע בלומד דף הגמרא בתוך המסגרת החינוכית.
הסיפור הנראה לעין של הצופה החילוני בעיקר, זה שאינו מכיר את השפה ואת המחשבה החרדית רואה באותה שיטה ממיינת גישה גזענית כלפי תלמידים ותלמידות אשר אינם מתקבלים כביכול בגלל מוצע משפחתי או צבע עורם . אך בהתבוננות עמוקה יותר , בהבנה כוללת של המרחב , חצר החסידות החרדית רואים ויכולים להבין את משמעות המעשה החינוכי."
http://cafe.themarker.com/post/2267081/
 |
|
|
