לפני זמן מה נתקלתי באחד העיתונים בכותרת ענק, גדולה ועגומה, הזועקת: תדהמה ואכזבה באשדוד- שלושה מבני העיר חשודים במכירת נשק למחבלים!!
וכאן המקום להסיר מיד ספקות- אין לי דבר וחצי דבר נגד תושבי אשדוד המעטירה, ומעודי- בחיי אדוני בספר התורה- מעודי לא מכרתי נשק, חציל או מערבל יד למחבל. אני חושב שמחבלים הם אנשים רעים מאד, והם מהווים חלק לא מבוטל מאותו זולת שעימו התקשורת שלי עויינת לחלוטין. אבל משהו בכותרת הזאת גרם לי לפריחה בכל גופי, על שלל 171 סנטימטריו (לגובה. לרוחב זה כבר עניין אחר).
הבה נעיין שוב בידיעה:
תדהמה ואכזבה באשדוד- שלושה מבני העיר חשודים במכירת נשק למחבלים!!
אם היינו הופכים את הידיעה למשוואה מתימטית, היינו מקבלים משהו בסגנון- "תדהמה ואכזבה ב-x: שלושה מבני x חשודים ב-y!!".
ומכאן נובעת מסקנה חשובה: אם שלושה מתושבי כפר ורבורג ייחשדו במעשה רע במיוחד, על כל שאר תושבי כפר ורבורג להידהם ולהתאכזב מרה. אם שלושה מתושבי ירושלים ילכלכו אותה בצורה רצינית, על כל שאר תושבי ירושלים (גם המזרחית, ואם תרצו- במיוחד המזרחית!) להזדעזע עמוקות, וכן הלאה. מדובר כנראה בחוק תקשורתי בל יעבור שמטרתו היא להעמיק את הקשר בין אדם ועירו (או שמא כפרו, עיירת- פיתוחו או קולחוזו) ולהחיל עליו אחריות מוסרית קולקטיבית, שהרי ידוע כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (ויש הסבורים כי האדם אינו אלא תבנית 26 קפיצית עם פירורי ביסקויטים למטה, אבל על כך- בפעם אחרת).
חוק התדהמה- אכזבה- עירונית- קולקטיבית (להלן: תאע"ק) הנ"ל, משרת נאמנה בעיקר עיתונאים וכתבי טלויזיה, השוקדים על כתבות אופי של הרוגי פיגועים ומלחמות, למשל. בסיטואציות קשות אלו, בהם ההורים או הצאצאים אינם מסוגלים להתראיין, כמעט תמיד צץ מקומה שלישית השכן הפטריוט, שיעמוד מול המצלמה ויפליג בשבחו של החלל האומלל.
"הוא היה בחור מאד שקט" נחשב לאחד ממשפטי המפתח בהספדים מאולתרים אלו. תרגום: "הוא אף פעם לא החליף איתי רבע מילה כי לא עניינתי את התחת שלו. ולמרות זאת יש לי החוצפה לעמוד מול המצלמות ולהספיד מישהו שלא הכרתי בכלל, רק כדי לספר מחר בעבודה שראו אותי בטלויזיה". אגב, במדינה בה רוב האנשים לא סותמים את הפה לרגע, מרגשת מאד העובדה שהשקט נתפס כמושא הערצה. "הוא היה בחור מאד שקט" נחשבת למחמאה גדולה בהרבה מאשר: "הוא היה מדען גרעין מבריק, אמן מקרמה מחונן, ורופא מבטיח ששקד על מציאת חיסון משולב לאיידס, סרטן, שחמת כבד נגיפית ושחר חסון- אבל היה שומע רדיוהד בפול ווליום אחרי עשר בלילה. תנצב"ה".
אפשר לקטר עד מחר על חוק תאע"ק, אולם זה לא יעזור. אין ביכולתי לבטל את החוק הזה, אבל ברשותכם, הייתי מעוניין להציג מספר שאלות למנסח הידיעה המקורית העוסקת בתדהמת ואכזבת תושבי אשדוד:

1. "תדהמה ואכזבה": כיצד בדיוק הצליח כותב הידיעה לזהות אותן? האם נסע במיוחד לאשדוד ועבר מדלת לדלת עם גלאי תדהמה מיוחד (תדהמומטר)?, או שמא ישב לו בביתו והחיל את חוק תאע"ק בצורה אוטומטית?
2. האם קיים נוהל הידהמות והתאכזבות? ואם כן, איפה הוא כתוב? האם ברגע גילוי העבירה (הבה נקרא לה ע' מעתה, לנוחיות הקוראים) חובה על כל תושבי העיר- בין אם מצויים הם בעירם ובין אם הם מחוצה לה- לעטות פרצוף של "וואללה??!!" למשך שעתיים מינימום ולצקצק בשפתיהם כל דקה עגולה?
3. ונניח כי אין ברירה- יש תדהמה ויש אכזבה. כיצד היא מתפשטת? הן אשדוד עיר גדולה היא, ולה מרכז מסחרי רחב ידיים,  אולם גם שכונות מרוחקות יותר. הבה ניקח לדוגמא את ש', פנסיונר חביב תושב אשדוד אשר שמו שמור במערכת, בצנצנת פורמלין קטנה ליד מכונת השיכפול. ש' מתגורר לו בבית קטן וחביב, סמוך מאד לגבול אשדוד- ראשל"צ. האם עליו להידהם (ולהתאכזב, בל נשכח) בדיוק כמו צ', המתגורר בלב העיר ולו חנות טמבור קטנה במרכז המסחרי? במילים אחרות, האם העבירה (ע') משולה לפצצה המוטלת על העיר ויוצרת מרכז הרס במרכז העיר, אשר מותיר פחות נדהמים ומאוכזבים בקצותיו, או שמא ע' הינה מכה אנושה הפוגעת בכל תושבי אשדוד באשר הם, אולם נבלמת מיד כאשר היא מגיעה לגבול אשדוד-ראשל"צ? (האפשרות השניה, אגב, מעצבנת במיוחד, שכן שכנו של ש' הגר מולו אולם שייך לתחום השיפוט של ראשלצ- יכול לכרכר, לפזז ולהסניף חוחובות כל היום, בעוד על ש' נגזר לכרכם פניו ולהתבעס לפחות עד כוכב נולד 7).
4. הבה ניקח דוגמא היפוטתית: לפני 15 שנים התגוררתי בדירה מעאפנה ברחוב זנגביל בתל אביב. יום אחד החלטתי להתקדם בחיים, ורכשתי במיטב מעותי דירה הרבה יותר מעאפנה- בגבעתיים. ארזתי את מטלטלי והפלגתי אל האופק הגבעתיימי בטנדר הובלות עמוס סטודנטים חסונים, עתירי שרירים ונטולי דיאודורנט. נניח כי באמצע הדרך, בהיותנו בין שתי הערים הללו, פתחנו רדיו ושמענו לחרדתנו כי תושב תל אביב נתגלה כרוצח סידרתי מטורף, ובמרתף ביתו נתגלו 17 גופות של ילדים רכים, ו12 גופות של ילדים קשים.
אין ספק כי מדובר כאן בוואחאד ע', אולם נשאלת השאלה: האם חל עלי באותו רגע חוק התדהמה-אכזבה-עירונית קולקטיבית (תאע"ק)? הן עזבתי את תל אביב לאנחות ופני אל האופק העולה, אולם עדיין לא הגעתי לגבעתיים, מחוז חפצי, ואני מתגלגל לי בדרכים כאותו שבלול מופנם, שמנמן ודיכאוני.
אז מה קורה? חל או לא חל?
יהיו מי שיאמרו כי חל עלי תאע"ק, שכן עדיין לא השתכנתי בעירי החדשה. יהיו מי שיאמרו כי לא חל עלי תאע"ק שכן עזבתי את  תל אביב; יהיו חכמולוגים אשר יאמרו כי תלוי לאיזו עיר אני קרוב יותר ברגע שמיעת הע', יהיו מי שיאמרו כי תאע"ק יחול עלי גם בגבעתיים שכן מטבעה של תדהמה עירונית הוא כי היא עשויה לחול על כל גוש דן ביחד (או על כל המדינה, כמו שטענו דגנראטים נבחרים אחרי רצח רבין- אני לא רצחתי אותו, אני לא הסתתי נגדו, אני לא הצבעתי למפלגה שהסיתה נגדו- למה אני אשם??), יהיו רבים אשר יטענו כי "מדובר בתחום אפור ויש פנים לכאן ולכאן"; והרוב המכריע של האנשים לא יבין על מה קיבינימאט אני מדבר, ויבקש ממני ברגישות אך בנחישות להפסיק לנקות את שמשת המכונית שלו ולזוז הצידה, כי האור התחלף לירוק.

חוק התדהמה והאכזבה העירונית אינו רק חוק. הוא גם צורך, הנובע ישירות מהאובססיה שלנו להלאים רגשות, ובמיוחד רגשות שאינם שייכים לנו. זהו צורך ההופך כל קורבן פיגוע לנכס לאומי שאין כל בעיה מוסרית להציג לראווה את גופתו המרוטשת בעמודי העיתון הראשונים, צורך המביא צלמים להידחף עם מצלמה לנחירי משפחתו הבוכיה בהלוויה ולהלעיט אותנו בראיונות בנאליים עם שכנים אפרוריים, הנזכרים בגעגועים והתרפקות מרטיטה כיצד מעולם לא הכירו אותו.
במדינות אחרות, כך מספרים, התפיסה שונה במקצת: אדם הוא אדם, ורק אחר כך תושב אשדוד, ישראלי, יהודי, ערבי או צ'רקסי; וגם אם יששכר קרוננברג מהקומה למטה עשה מעשי זוועה כלשהם, עדיין זכותו של האדם להחליט לבדו האם הוא נדהם, מאוכזב, מתפעם, מגרגר, מחבב, מעריץ, חי, צומח או דומם.
אבל לנו? לנו יש פלאפל, וזה גם משהו.