החברה החרדית ואימוץ נקודת המבט של הזולת

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי... ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי.  אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו... אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:
– אוי, ר' אלתר!
– אוי, אוי, ר' מנדלי!!
אלתר יקנה"ז הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת, כגון בפרוס חג הפסח, זמן הפשרת השלגים, ובעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כשופר תקיעות גדולות ויחד עם הברבורים, המזומנים ליום-טוב, נותן זמירות באותה שעה – וכל העיר בטלון הומה.  אנשי המקום מגישים לו מנחת טאבק'ה להריח בה ומברכים אותו ואומרים: אסותא! אסותא! – אלתר יקנה"ז איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים. לא חכים ביותר ולא איש דברים. והוא בריה בפני עצמו, פניו זועפים תמיד כאלו הוא כועס על כל העולם כלו, אף עך פי שאינו רע בטיבו.
לאחר שאילת-שלום אנו מתחילים, כדרך היהודים, לתהות איש על קנקנו של חברו.
– לאן הולך יהודי? – שואל אני ובודק את אלתר.
– לאן יהודי הולך? – עט!... – חוזר אלתר על דברי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה ופוטר את עצמו בעקימת שפתים ובאמירת "עט", כל אותן הערמומיות שבבדיקה וכונותיה התלויות בה – היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח!... ורבי מנדלי לאן הוא הולך?
– לשם!... למקום זה, שאני הולך ובא לשם כדרכי תמיד באלו הימים ובזמן הזה.
– ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי! לכסלון אתה הולך, למקום זה, שאני אף הולך עכשו – אומר אלתר, מעקם חוטמו כמתיירא מפני הסגת-גבול, שלא אקפח פרנסתו – אבל למה אתה בא עכשו, רבי מנדלי, בדרך עקלתון, מן הצד, ולא בדרך הכבושה?
– השעה הצריכתני לכך.  זה כמה שלא עברתי בדרך זו. ורבי אלתר מה ראה שנפנה לצדדים ועקם את הדרך? מאין יהודי בא?
– מאין יהודי בא? יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!... מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה.
ועד שאלתר מקלל את ירמוליניץ ואת היריד שם וקרונות של אכרים באים נגדנו, והם תוהים בעגלותינו למה הן עומדות ומעכבות את הדרך על העוברים. וכיון שהגיעו למקומנו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו – מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים:
– ראו נא אותם, את הבריות-היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים!
ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את עגלותינו. והערלים, אף על פי שלא מבני ישראל הם, מעיד אני עליהם שקיימו בנו מצוות "עזוב תעזוב" ועמדו לנו בשעת דחקנו, ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת-המים בשלום. ואלמלא הם, מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו? אבל בכח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי, ומדחיפתם היה נכּר, שהידים ידי עשו. אבל אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה – הקול קול יעקב; וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים...  אבל אין זה מעניני. כשנתפנה הדרך הלכו להם בני-חם אלה לדרכם, הופכים פרצופיהם אלינו, מלעיבים ומלעיגים בנו, שאנו מטפלים בסוסינו בבגדי כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה... קצתם מקפלים כנף בגדם בדמוּת אוזן-חזיר ומושיטים אותה לנגד פנינו כדי להכעיסנו. אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי אדם אלה ומה הם שנתבייש מפניהם?... ואני – עקיצת עקרב היה לי זו לעגם עלינו.  אי שמים! הלעג הזה למה? למה ולמה?...
http://benyehuda.org/mos/book_of_beggars.html ]

ניחום אבלים מצמרר ומרגש התקיים היום (ד') בבית משפחת ברנשטיין במאה שערים, כאשר הגיעו לביתם בירושלים משפחת ישורון, בני משפחתו של נהג המיניבוס, יעקב ישראל ישורון, שנהג במיניבוס באותו אסון הדמים בו נקטעו חייהם של שבעת בני המשפחה.

מי שעמד וצפה מהצד היה יכול לחשוב כי סב משפחת ברנשטיין, ר' אברהם, הגיע לביתם של משפחת ישורון כדי לנחמם. "אתם כמו משפחה בשבילי. מה שנגזר מהשמיים היה יכול לקרות לכל נהג ולכל אדם. הנה, הבן שלי צלצל אליי ואמר לי 'בוא איתנו', השבתי לו שאין לי כוח. אני אשם? בורא עולם לא רצה שאני אסע איתם".

את הניחום עשו המשפחות בחדר צדדי בבית, לאחר שמשפחת הנהג ביקשו כך בכניסתם אל הבית. במהלך נוכחותם בבית התקשרו בני המשפחה לנהג המיניבוס, השוהה במעצר בית בבית חמיו בירוחם. בני המשפחה שמו את קולו על רמקול והאחרון החל לבקש סליחה בקול שבור.

ר' אברהם השיב ליעקב ישראל כי אין לו סיבה לבקש סליחה וכי הכול נגזר מלמעלה. יתירה מזאת, ביקש הסבא בשיחת הטלפון, כי משפחת ישורון תשמור על קשר הדוק עם הברנשטיינים, במטרה שיעזרו אחד לשני כל אחד במה שהוא יכול.

לקראת סיום ניחום האבלים חזר ר' אברהם ברנשטיין על דבריו ואמר: "אין לי שום דבר נגדכם. זה קרה משמיים. השם גזר גזירה. אתם לא אשמים. אם היה בכוחי להוציא אותו מבית הכלא, הייתי עושה זאת".