אנטונינוס ור' יהודה הנשיא

3]  החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. יש הגורסים כי מדובר במרקוס אורליוס הקיסר, אשר ביקר באזור פעמיים, ואולי אף נפגש עם ההנהגה היהודית. מרקוס אורליוס נודע באופיו הפילוסופי, הסובלני, ההגותי, מה שמתאים לזיקה לאנטונינוס התלמודי אולם גם יש ידיעות על הבעת דעות שליליות ביותר מצידו כלפי היהודים. חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס או לקרקלה, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים. קשה לפסוק בין ההנחות והזיהויים, ואולי מדובר בכמה "אנטונינוסים", או אולי אין הכוונה לקיסר רומי, אלא לפקיד רומי גבוה, נציב, או גורם בכיר אחר, אולם רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה. יש להוסיף כי לפי המסורת היהדית רבי יהודה הנשיא חי בין השנים 120-190 לספירה ולכן מסתבר כי מדובר באנטונינוס פיוס, שאכן חי באותם שנים וכן שמו זהה לדמות "אנטונינוס" מהגמרא, מאשר ספטימיוס סוורוס או קרקלה שחיו בשנים מאוחרות יותר.

חוקרים רבים ישבו על מדוכת זיהויו של אנטונינוס ידידו של רבי יהודה הנשיא, מה עוד שאנטונינוס הוא אחד המרכיבים בשמותיהם הרשמיים של קיסרים אחדים אשר משלו בתקופת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא, בהם: מרקוס אַוּרֶליוּס אנטונינוס (180-161); מרקוס אורליוס קומודוס אנטונינוס, המכונה קומודוס (192-176); מרקוס אורליוס אנטונינוס, המכונה קָרַקַלָה (217-198), ומרקוס אורליוס אנטונינוס, המכונה אֶלָגַבַּל (222-218). יש שסברו שאנטונינוס הוא שמו של אחד הנציבים הרומים, ולא בהכרח שם הקיסר עצמו. לכאורה, המועמד המתאים ביותר לנהל עם רבי יהודה הנשיא שיחות בענייני פילוסופיה, מוסר ותיאולוגיה היה מרקוס אורליוס (180-161), הקיסר הנאור והפילוסוף. אולם דווקא לגביו קיימת עדות רומית על כך שגילה יחס של בוז וזלזול כלפי היהודים. יתר על כן, משעה שקבענו כי עיקר ימי נשיאותו של רבי הם בתקופת השושלת הסוורית, סביר להניח שאנטונינוס היה אחד מבני שושלת זו, ולא מרקוס אורליוס, שהיה בנו המאומץ של אנטונינוס פִּיוּס, מייסד השושלת האנטונינית שקדמה להם.

מרבית החוקרים המודרנים תמימי דעים שהכוונה לקיסר בן השושלת הסוורית קָרַקַלָה (כינוי זה דבק בו אחרי שנת 213, משום שהחל ללבוש בגד עליון ארוך גרמאני במקורו, שנקרא כך). קרקלה, בנו בכורו של ספטימיוס סוורוס, נולד בשנת 186. בהיותו בן 11 דרש אביו מהסנאט להעניק לו את התואר "קיסר מיועד" (imperator designatus),. בשנת 198, בעקבות הניצחון על הפרתים בקטסיפון, קיבל קרקלה את התואר אוגוסטוס (הנערץ), ואחיו הצעיר גטה (פובליוס ספטימיוס גטה) נתמנה אף הוא לקיסר, ובכך הדגיש ספטימיוס סוורוס את כוונתו להקים שושלת. קרקלה וגטה שימשו אפוא כקיסרים יחד עם אביהם, עד למותו של זה בשנת 211. לאחר מכן היה קרקלה קיסר יחד עם גטה אחיו, ומשרצח אותו, בראשית שנת 212, שימש קיסר יחיד, עד שהוא עצמו נרצח בשנת 217. קרקלה הגיע למזרח ואף ביקר בארץ ישראל לפחות פעם אחת. בביוגרפיה שלו ב'היסטוריה אוגוסטה' מסופר שבהיותו ילד בן שבע, הלקו אביו ואבי נער רומי שהיה חברו למשחקים, את הנער בשוטים בגלל שדבק בדת היהודית. קרקלה כעס על אביו ועל אבי הנער על המלקות, ובמשך זמן רב סירב להביט בפניהם (SHA, Antoninus Caracallus 1, 6, ed. Hohl, I, p. 183 [= M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, II, Jerusalem 1980, pp. 626-627]).

אמנם מהימנותו ההיסטורית של חיבור זה, שזמנו סוף המאה הרביעית, מוטלת בספק, אולם יחסו הידידותי של קרקלה ליהודים מצטייר גם מפירושו של אב הכנסייה הייֶרונימוס לפסוק "ובהכשלם יעזרו עזר מעט" (דניאל יא, לד), אשר יש יהודים המייחסים אותו (בדרך מדרש כמובן) לסוורוס ולבנו אנטונינוס (PL, xxv, col. 570. =ed. Glorie, CCSL, lxxv, A, p. 924). יש לזכור שבאותו זמן העניקו ספטימיוס סוורוס וקרקלה ליהודים את הזכות לשמש במשרות עירוניות נכבדות (ראו עמ' 68-69). יחס ידידותי זה הושפע גם מהמדיניות של הסימביוזה תרבותית במזרח האימפריה שנקטה בה השושלת הסוורית הנזכרת לעיל. כל הראיות הללו, כלומר שמו, ההתאמה הכרונולוגית, יחסו החיובי ליהודים, שדמה ליחס של אביו ושל השושלת הסוורית כולה, מעידות שקרקלה הוא ההולם מבין הקיסרים הרומים לזהות בו את אנטונינוס, בר שיחו של רבי יהודה הנשיא.

על הכרת התודה של היהודים לספטימיוס סוורוס ולבניו קרקלה וגטה, שנהגו בהם יפה, מעידה כתובת יוונית שנתגלתה בקַציוּן שבגליל העליון המזרחי (בקרבת ראש פינה) המתוארכת לסוף המאה השנייה לספירה, וסביר שהיא לקוחה מבית כנסת:

למען ישועת [שלום] אדונינו השליטים הקיסרים: לוקיוס ספטימיוס סוורוס החסיד פרטינקס [המחזיק חזק] אוגוסטוס [הנערץ], ומרקוס אורליוס אנטונינוס [המכונה קרקלה], ולוקיוס ספטמיוס גֵיטה בניו, על סמך נדר, היהודים [הקדישו הקדשה זו] (CII, no. 972 Frey, J.-B. תרגום: ל' רוט-גרסון, הכתובות היווניות מבתי-הכנסת בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ז, עמ' 125).

כתובת זו היא יחידה במינה בארץ ישראל באותה עת. יש כתובת דומה ממע'אר (כיום יישוב דרוזי על המדרון הדרומי של הר חזון שבגליל התחתון, שרוב החוקרים מזהים אותו עם מְעָרָיָה, מקום מושבו של משמר הכהונה בִּלְגָה בתקופה הרומית), שיש לתארכה לימי קונסטנטינוס הראשון, בשנות העשרים או השלושים של המאה הרביעית. אין ספק שיש בה כדי לבטא, מנקודת המבט היהודית, את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין היהודים לבין השליטים הרומים בתקופת הסוורים, דהיינו בימי רבי יהודה הנשיא. נזכרים בה שלושה קיסרים, כי כאמור שני בניו של ספטימיוס סוורוס - קרקלה וגטה – היו שותפים בשלטון עם אביהם. יש לציין שבצד הכתובת הנזכרת מופיע עיטור בצורת זר שמצוין בו שמה של אשת הקיסר ספטימיוס סוורוס – "ויולִיָה דוֹמְנָה אוגוסטה". הוספת שמה מתבקשת מהמקובל בכתובות מסוג כזה בפרובינקיות, ואין היא נובעת, כפי שסברו מספר חוקרים, ממודעותם של היהודים להשפעתה של יוליה דומנה.

יש לציין כי כתובות דומות נתגלו גם בפאנוניה (הונגריה של היום) ובאוֹסטיה (נמל העיר רומא). במקביל להן יש להזכיר את "כנישתא דאסוירוס" (בית הכנסת של סוורוס) ברומא, המופיע במדרש בראשית רבתי (מה ח, מהדורת אלבק, עמ' 209). אחד ההסברים האפשריים לשמו של בית הכנסת הוא שהמקום קרוי על שם הקיסר. אם אכן כך, זה הוא מקרה יחיד במינו שבית כנסת נקרא על שם קיסר רומי. מאחר שברומא לא היה נהוג לקרוא למבנים על שם השליט, קיימת גם האפשרות שבית הכנסת נקרא על שמו של אדם בשם סוורוס (שם נפוץ באותה עת, שניתן גם ליהודים) שתרם כסף לבנייתו.

בעיה מסוימת בכל התמונה האידילית הזאת של היחסים ששררו בין יהודים לרומאים בכלל ובין רבי לאנטונינוס (אם נזהה אותו עם קרקלה) בפרט, עשויה להתעורר מעדות חריגה ובודדת שמצויה ב"היסטוריה אוגוסטה" בפרק על ספטימיוס סוורוס. שם נאמר שהסנאט הרומי העניק "Iudaicus triumphus" (ניצחון על יודיאה) לבנו של ספטימיוס סוורוס, כלומר לקרקלה, בגלל ההצלחות שהושגו בסוריה (SHA, Septimius Severus, 16, 7, ed. Hohl, I, p. 149 [=M. Stern, GLAJJ, II, Jerusalem 1980, pp. 623-624]). אולם אין כל שחר לסברה שהיהודים מרדו בימי ספטימיוס סוורוס וקרקלה בנו. כל העדויות מצביעות על כך שההיפך הוא הנכון, שכן היתה זו תקופת שיא ביחסים הטובים בין היהודים לרומאים בכלל, ובינם לבין רבי יהודה הנשיא בפרט. אפשר שה"היסטוריה אוגוסטה" שרבבה את הניצחון על יהודה בהשפעת ניצחונו של טיטוס, שהיה ידוע למחבר ספר זה מכתביהם של טקיטוס, סוֶוטוניוס ומקורות מאוחרים יותר. בכל מקרה, אין לראות בהיסטוריה אוגוסטה מקור שראוי להסתמך עליו ולהסיק על פיו מסקנות היסטוריות.

כל יומא הוה משמש לרבי - מאכיל ליה, משקי ליה. כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא הוה גחין קמי פוריא, א"ל: סק עילואי לפורייך. אמר: לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי. אמר: מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. א"ל: אתינא לעלמא דאתי? א"ל: אין. א"ל, והכתיב: 'וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו' (עובדיה א, 18) בעושה מעשה עשו (עבודה זרה י ע"ב)

גיבור הסיפור הוא אנטונינוס, שדמותו מכילה ניגוד מפתיע - נרמז לנו שהוא מקורב למלכות הרומאית ולמרות זאת הוא משרת את רבי יהודה הנשיא, המנהיג היהודי. חוקרים ניסו לזהות את אנטונינוס עם אחד הקיסרים הרומאים שחיו באותה התקופה (וראו על כך במאמרה של ד"ר עפרה מאיר, "התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל לאור אגדות רבי ואנטונינוס") אולם נדמה כי כוונת הסיפורים לא היתה לתאר דמות היסטורית דווקא, אלא להציג דמות ספרותית של רומאי - "אחר" בעל כוח וסמכות.

כיצד משרת אנטונינוס את רבי? הוא מתואר כמי ש"מאכיל ומשקה" את רבי ולאחר מכן גם מנמיך עצמו כמצע למדרך רגליו. תיאורים אלה מזכירים סיפורים תלמודיים על כיבוד הורים. כשהתוספתא מגדירה את חובות הילדים להוריהם, היא אומרת: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מוציא ומכניס, ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו" (תוספתא קידושין פ"א הי"א). התלמוד הירושלמי מספר על ר' טרפון שהניח כפות ידיו תחת רגליה היחפות של אימו כדי שתלך עליהן עד למיטתה (ירושלמי פאה פ"א ה"א). אנטונינוס, אם כן, נוהג ברבי יהודה הנשיא כאילו היה אביו. מערכת היחסים האישית הזו היא היררכית במובהק ובמובהק היא הפוכה ממערכת היחסים הלאומית בין הרומאים והיהודים.

לאחר שרבי מסרב להשפיל את אנטונינוס ולהשתמש בו כסולם לעלות למיטתו, מביע אנטונינוס משאלה – "מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא". משאלה זו, כך נדמה לי, פורחת בליבותיהם של ציבור השומעים/הקוראים של הסיפור – הכמיהה להיפוך ההיררכיות הפוליטיות והדתיות, כאשר יזכו היהודים להיות בעלי הכוח ומתוך כך גם לדרוך בעקביהם על אלה המשפילים אותם כעת. נדמה כאילו בחלק זה של הסיפור, אנטונינוס האדם הפרטי מייצג את רומא ורבי מייצג את העם היהודי. כלומר, ה"אישי" כאן הוא רק כלי כדי לייצג את ה"פוליטי".

אנטונינוס מבקש לדעת אם יזכה לעולם הבא ואף על פי שרבי מבטיח לו שכך יהיה הוא אינו משתכנע וממשיך לחקור, אולי אפילו להתריס – הבטחתו של רבי סותרת את הפסוק מעובדיה: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" (עובדיה א, 18).  לעתיד לבוא, מבטיח עובדיה, בית יעקב יתלקחו כאש וישרפו את בית עשו עד אשר לא יישאר מהם זכר. אם תתקיים הבטחה זו, שואל אנטונינוס, כיצד אזכה אני – צאצא לעשו, שלשיטת חז"ל התגלגל באדום ואחר כך ברומא – לחיי העולם הבא?

תשובתו של רבי מעניינת: "בית עשו" אינה הגדרה המבוססת על גנטיקה, לאומיות או דתיוּת, אלא על מבחן התנהגותי פשוט – אם תעשה "מעשה עשו" יהיה סופך כסופו (דיון נוסף ברעיון זה ניתן לקרוא כאן). הגדרה זו פותחת פתח לדיון אישי ספציפי בטיבו של אדם תוך ניטרול השיוך הלאומי והדתי, ובעיני יש בה משהו מרגש ונוגע ללב.

מהו "מעשה עשו"? מן הפסוק המצוטט ומן ההקשר התלמודי, ניתן להבין שמדובר בשנאתו ליעקב וברדיפתו אותו. למרות זאת, ראוי להזכיר כי עשו נחשב בעיני חז"ל למופת בתחום אחר דוקא: כיבוד הורים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו" (בראשית רבה, סה: טו) ומכוון לשנים הרבות בהן ישב עשו בקרבת הוריו וטיפל בהם בעת שיעקב "עשה לביתו" אצל לבן.

הסיפור הנידון כאן מתאר גם הוא את עשו-אנטונינוס כמקפיד במצווה זו, אלא שכעת ה"הורים" מוחלפים ביעקב-רבי. כל זאת מדגיש, לכאורה, את היפוך ההיררכיות שמציע הסיפור: לא עשו-רומא-אנטונינוס הוא בעל הכוח, אלא דוקא יעקב-ישראל-רבי הוא החזק.

למעשה, כך נדמה לי, לא היפוך היררכיות יש כאן אלא ביטולן. בהמשך הסוגיה מסופר שכאשר מת אנטונינוס אמר רבי: "נתפרדה חבילה" (ע"ז י ע"ב). ביטוי זה מופיע גם בגטין נט ע"ב, בהקשר לסדר הקריאה בתורה, ושם משמעו – הסדר וההיררכיה הנהוגים אינם רלוונטיים יותר. בהקשר הסיפורי כאן, אני מוצאת שיש במילים אלה לא רק תיאור של שחרור מסדר קיים, אלא גם אמירה נוגעת ללב על פרידה מחבר יקר או מבן משפחה קרוב.    

רעיון זה חוזר גם באמצעות מדרש על הפסוק שנדמה כי הוא המכונן את יחסי יעקב ועשו: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם (כתיב: גיים) בְּבִטְנֵךְ (בראשית כה, 23)- אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי 'גוים' אלא 'גיים' (כלומר: גאים, חשובים), זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון..." (ע"ז יא ע"א). לפי המדרש אין לקרוא את הפסוק כאילו הוא מדבר על שני עמים אויבים אלא כמתאר יחסים אישיים קרובים (המתבטאים למשל בסעודות משותפות) בין שני אישים שאהבו זה את זה מעומק ליבם כאילו נולדו מאותו הרחם.

הסיפור האישי הזה על רבי ואנטונינוס מבקש לומר, להבנתי, משהו פוליטי על היחסים הנכונים בין האוּמוֹת, אבל האמירה הפוליטית עצמה מדגישה את חשיבותו של המימד האישי: אדם צריך להישפט בזכות מעשיו ולא בזכות שיוכו הלאומי או הדתי; היררכיות פוליטיות יתוקנו רק כאשר יבוטלו וזאת ניתן לעשות באמצעות הכרות אישית וחברוּת.