בית פורומים עצור כאן חושבים

הקשר בין סוכות לארבעת המינים

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-22/9/2010 04:55 לינק ישיר 

שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן לא

ישיבת סוכה ומצות ד' מינים אם נצטוו ישראל עליהם במדבר. ב"ה, ט"ו כסלו תשכ"ב. ירושלם עה"ק תובב"א. לידי"נ הרב הגאון הנעלה מעוז ומגדול חסידא ופרישא וכו' כש"ת מוהר"ר ישראל ועלץ שליט"א, ראב"ד בבודפאסט וכעת חונה בפעיה"ק ת"ו אחדשכתר"ה באהבה וכבוד.

לעשות רצונו חפצתי ולכן פניתי א"ע בזה לכתוב לו על אודות אשר שאל את חו"ד בשאלתו דלקמן.

(א) כתר"ה הדפיס מאמר בזמנו בירחון התורני תל - תלפיות טבת תרפ"ח ושם העתיק מספר אור תורה עה"ת פ' אמור עה"פ אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' שעומד על הדקדוק דיש להבין מדוע בכל החגים יצוה ד' את אשר יעשו בהחג, ובחג הסוכות לא יאמר הכתוב כלום מה יעשו בו כי ישבו בסוכות ויקחו ארבעה מינים, כ"א יאמר הכתוב, כי ביום הראשון וביום השמיני הם מקראי קודש ויקריבו קרבנם לשם החג, ואח"כ אמר ד' פרשה מיוחדת, אך בחמשה עשר וגו' ולקחתם לכם וגו' בסוכות תשבו וגו', ומדוע לא צוה ה' להם מישיבת סוכה מלקיחת ד' מינים בפעם ראשון בחל /בחג/ הסוכות, לכן כותב הספר לפרש כי באמת במדבר לא היו צריכים לשבת בסוכה כי במדבר לא היו צריכים לזכר הזה, וכן מצות של הד' מינים לא היו מחויבים ג"כ במדבר כי כתיב מפורש שהמצוה של הד' מינים היא רק בבואם אל הארץ באספכם וגו' ולקחתם לכם וגו', וע"כ אמר להם מרע"ה רק בט"ו יום לחדש השביעי הזה וגו' כי יעשו חג הסוכות ביום הראשון וביום השמיני, ואח"כ אמר להם פרשה מיוחדת בבואם אל הארץ ישבו בסוכות ויקחו ד' מינים ע"כ. וכת"ר מהלל הפירוש הזה וכותב דעי"ז יתורץ מה דיש להקשות מאין הי' להם במדבר ד' מינים למצוה, כי לפי"ז לא היו צריכים במדבר ד' מינים למצוה.

וע"ז קמו מעוררים נגד כת"ר על שהביא יסוד להסתמך על הפי' של הספר הנ"ל שהוא קשי הבנה לומר דבמדבר לא נצטוו לא על סוכה ולא על לקיחת ד' מינים. וכת"ר התאמץ כנגדם והביא סמוכין לפירוש הזה מדברי הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק מ"ג שכותב בטעם ציוי לקיחת הד' מינים מפני שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב שבריחו והיפה שבעלין והטוב שבעשבים גם כן ר"ל ערבי נחל ואלו הארבעה מינין הם אשר קבצו שלשה הדברים האלה האחד מהם רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם והענין השני וכו'. הרי גם מטעמו זה של הרמב"ם משמע נמי דמצות לקיחת ד' המינים לא נצטוו כ"א בבואם אל הארץ. ובאשר המערערים מערערים גם בכוונת דברי הרמב"ם בקשני כת"ר לכתוב לו את חות דעתי.

(ב) והנה דברי הרמב"ם בטעמו ונימוקו זה ברור מללו דציוי הלקיחת ד' מינים היה רק לאחר שיבואו לארץ, ולא ידעתי איך שאפשר לפקפק בזה, וזה מוכח הן מעצם נימוקו היסודי במ"ש שהם שמחה בצאתם מן המדבר וכו' אל מקום האילנות הרי בהדיא שמפרש שהמצוה באה אחרי צאתם מן המדבר, והן מנימוקו המשנה למה שנצטוו דוקא על לקיחת ד' מינים אלה, והיינו במ"ש דהוא מרוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה יכול כל אדם למצאם, הרי דחלות הציוי היה בבואם לא"י אשר שם יכלו בנקל כל אדם למצאם.

אוסיף על כך דגם המנורת המאור בנר ג' כלל ד' ח"ו פ"ד מעתיק טעמו ונימוקו הנ"ל של הרמב"ם וכותב בלשון: והרב המורה גלה בספרו הנכבד טעם למצוה זו כדי לזכור שהביאם השם יתברך ממקום שאין שם פרי ארץ מלחה לא תשב אל ארץ נחלי מים זבת חלב ודבש, ועל כן צוה לקחת בידם מהדברים החשובים שבארץ עכ"ל. ולמדנו מדברי המנורת המאור תרתי, ראשית שקורא קילוס לטעמו זה של הרמב"ם במו"נ, ושנית שמדגיש במפורש שהמצוה באה כדי לזכור שהביאם וכו' אל ארץ נחלי מים, ומהך לישנא של והביאם משמע בהדיא שחלות המצוה היתה לאחר שהביאם, ואותו הדבר משמע גם מלשונו שמסיים וכותב ועל כן צום לקחת בידם מהדברים החשובים שבארץ הרי דחלות הציוי היה עם היותם כבר בא"י שאז צום לקחת בידם מהדברים החשובים שבארץ.

(ג) וראה זה מצאתי לעוד שנים מגדולי המפרשים שמפרשים מד"ע ג"כ כטעמו הנ"ל של הרמב"ם במו"נ בציוי מצות לקיחת הד' מינים.

האחד בספר צדה לדרך לרבי מנחם זרח ז"ל במאמר ד' כלל ו' פ"א. הוא מנמק דהארבעה מינים שבלולב לפי שיצאו אל המדבר וכו' ובאו למקום זבת חלב ודבש וארץ נחלי מים, להיות זכרון זה צותה התורה לקחת הנאה שבפירות והיפה שבאילנות והיו ארבעה מינים אלו שהיו מוצאים שם וכו' ע"ש. הרי כתמצית נימוקו של הרמב"ם, וכמעט נכרים הדברים שהעתיקו משם, ובמפורש שנצטוו בלקיחת ד' מינים אלו מפני שהיו מוצאים זה שם, והיינו מפני דס"ל דחלות הציוי היה על לאחר בואם אל הארץ.

והשני האברבנאל בפירושו עה"ת פ' אמור בפיסקא המתחלת: וידבר ד' אל משה לאמר וגו' עד ויצא בן אשה ישראלית. בראשונה הוא מסביר וחוזר ומסביר דלקיחת הד' מינים שבלולב הוא בכדי לתת שבח והודאה אליו על אסיפת התבואות שבזמן ההוא היו נאספות מן השדה, ובאחרונה בתתו טעם לערבי הנחל הגדיל האברבנאל לבאר ולכתוב דלפי שלא היו במצרים וכ"ש במדבר נחלי מים עיינות ותהומות לכך צוה כשיבואו אל ארץ נחלי מים ישמחו בערבותיה הרי מפורש ומבואר בדברי האברבנאל דהך מצוה של לקיחת ערבי נחל, וממילא גם יתר הג' מינים כמובן, נצטוו רק כשיבואו אל הארץ, דבשם שהיא ארץ נחלי מים ישמחו בערבותיה.

(ד) וזהו הכל בקשר ללקיחת ד' מינים, ובנוגע למצות ישיבת סוכה לומר שלא נצטוו במדבר, אביא לו ג"כ בזה תנא דמסייעא גדול לכך ה"ה המבי"ט ז"ל בספרו בית אלקים שער היסודות פרק ל"ז. בראשונה כותב דאפילו מצות סוכה שהיא רמז לענני כבוד שסככו עליהם כל ארבעים שנה אפשר שהיתה נוהגת במדבר מדי שנה שנה רמז למה שהיה הווה בכל השנה כולה שהיו מסוככים בענני הכבוד וכו', ושוב חוזר בו מזה וכותב, דאפשר כי הגם שחג המצות והשבועות נהגו במדבר, חג הסוכות לענין ישיבה בסוכה לא נהגו שהרי היו מסוככים בענני כבוד ואיך יעשו סוכה תחת שם סוכה ולכך אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' כי לא נצטוו זו מיד כ"א לדורות הבאים אחרי דור המדבר עיי"ש, הרי שכבר עלה על כך לומר דבמדבר לא נצטוו על ישיבה בסוכה גם על דעת המבי"ט ז"ל, ומתוך נימוק הלכותי משום דהיה נחשב זה שם כסוכה תחת סוכה בהיותם מסוככים בענני כבוד.

(ה) אולם לבוא ולהוכיח הדבר דלא נצטוו בד' מינים מכח הקושיא דמאין היה להם במדבר ד' מינים למצוה, מזה אין להוכיח, דהרי כת"ר בעצמו מביא מקודם לזה במאמרו שם דברי התוס' בחולין ד' פ"ח: שכותבים דשמא כשבאו ישראל למדבר היה המדבר מצמיח, ע"ש ברש"ש. וכן דברי מדרש שה"ש פ"ד על הפסוק שלחיך פרדס רמונים, דאר"י הבאר היתה מעלה להם מיני דשאים מיני זרעונים מיני אילנות, תדע לך שהוא כן שכיון שמתה מרים ופסקה הבאר מהן היו אומרים לא מקום זרע ותאנה וגפן. ובילקוט שמעוני ריש חגי כתוב: אתה מוצא כשיצאו ישראל ממצרים הוריד להם את המן והגיז להם את השליו והעלה להם את הבאר והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת אמים /אמת המים/ וממשיכה מן הבאר והיה ממשיכה אצלו והיה נוטע לו תאנים ורמונים גפנים ותפוחים וכו' עיי"ש, וא"כ י"ל דצמחו להם גם מד' מינים אלה ומהם לקחו למצוה. או י"ל דלקחום מעין - גדי כעין דאיתא בתרגום שה"ש א' - ט"ו (שג"כ מזכירו לעיל בדבריו) שלקחו מכרמי עין גדי יין לנסכים. ואסיים בברכה ובהוקרה וידידות מרובה אליעזר יהודא וולדינברג.


שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן יא (ב) :

"ומה ששואל אותי על הבירור שכתבתי בספרי ח"ז סי' ל"א וחזקתי דברי כת"ר שכתב לומר שלא נצטוו במצות ד' מינים כ"א בבואם אל הארץ, והוכחנו זאת מדברי הרמב"ם במו"נ. ועתה בא ושואל (על שנינו) מלשונו של הח"ס בחידושיו לפ' לולב הגזול ד' ל"ד ד"ה שטעם, שכותב בלשון: עיי' הקדמת הרמב"ם לס' זרעים שלא נסתפק אדם מעולם באלו המינים מה הם הלא ראינו מה שלקח מרע"ה ואחריו יב"נ ושמואל הנביא ודהע"ה ומדור לדור וכו' עכ"ל. הרי שכתב הרמב"ם בהדיא שגם מרע"ה לקח ד' המינים, ומוכח איפוא שס"ל שלקחו הד' מינים כבר במדבר.

ע"ז אשיבנו דעיינתי בגוף דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמה לס' זרעים שם (ובכמה תרגומים) ושם כתוב כלשון הזה: ואמר על עץ שטעם עצו ופריו שוה וכו' אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין וכו' אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב וכו' עכ"ל. הרי דנהפוך הוא שהרמב"ם נזהר מלהזכיר בזה את מרע"ה, ודקדק להזכיר רק מיהושע עד עתה, ויוצא שמדברי רמב"ם אלה ישנה ראי' נוספת שבמדבר לא לקחו הד' מינים ומשום כך לא הזכיר בכאן את מרע"ה".

 



תוקן על ידי נישטאיך ב- 22/09/2010 05:00:24




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2010 11:52 לינק ישיר 

עמוקים,

אני ממליץ שתקרא שוב פרק יב' בשמות, ולא צריך להעמיק ולגלות  שאין קצה של דמיון, למה שכתבת.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/9/2010 01:03 לינק ישיר 

תודה לכולם
באשכול הקישורים מצאתי קישור עם התייחסות למרבית שאלותי בנושא המשמעות של החג.
אמנם לא מצאתי התייחסות לנקודה ספציפית זו של קשר בין ישיבה בסוכה למשמעות חג האסיף, יתכן שבנ"י לא ישבו בסוכה כל עוד לא הגיעו לארץ ויתכן שאף לא נצטוו כלל לשבת בסוכה כל עוד לא הגיעו לארץ. אולם אני עדיין תוהה, האם יש מקור ברור או אפילו סברה יציבה ומוכרחת לקשר בין הישיבה בסוכה למשמעות החג כחג האסיף ?
לא הבנתי כיצד דברי הרמב"ן מצביעים על קשר כזה ואף בדברי הציץ אליעזר מצאתי רק סברה מציאותית לכך שלא היה כל משמעות לישיבה בסוכה במדבר או שמבחינה הלכתית לא היה שייך לקיים מצוות סוכה במדבר ולכן מוכרח להיות שנצטוו רק משיגיעו לא"י, אבל זה עדיין לא מצביע על קשר שכזה.
ירוחם
צודק בכל מילה
כוונתי היתה להביא דוגמה גסה לכך שניתן לעשות זכר לדבר קיים אם המשמעות היא להודות עליו אולם אין ספק שבמבחן פרטי הציווי המובאים בחומש שמות אין לדברים כל קשר.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/9/2010 01:19 לינק ישיר 

אגב
נחמיה ח יז
ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד

האם מישהו רואה קושיה מכאן לדברי הציץ אליעזר או שאין קשר בין הדברים ?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/9/2010 04:29 לינק ישיר 

עמוקים:
ברור שלגבי סוכות בארץ, ראה בפסוקים שם,
תתחיל מפרק יב בדברים
א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:

(אגב: הרמב"ן אומר במפורש שזה הטעם,)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/9/2010 22:13 לינק ישיר 

maxmen כתב:

ירוק11 כתב:
וכן משמע מפרשת המועדות, וכבר הארכנו במקום אחר שגם הסוכה היא חידוש מאוחר. במקור זה היה חג האסיף בלי קשר לסוכה ובלי קשר לד' מינים, ומעניין ששריד למצב זה נשאר בלשון חכמים, שהחג היחיד הנקרא 'חג' סתם בלי שם נוסף הוא חג הסוכות.


אפשר בבקשה להרחיב ?? נראה מוזר מה שאתה אומר


הואל נא ידידי מקס, ועיין בקישור דלהלן ותמצא נחת או פחת, לפי השקפתך.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/9/2010 23:28 לינק ישיר 

בספר של זהר עמר שיצא לפני כשנה על ארבעת המינים (ובמקרה ראיתיו השבת)  הוא טוען שלכל אחד מן המינים יש קשר מיוחד (ושונה) למים. ערבה גדלה ליד נחלים, אתרוג רגיש להשקיות/הפסקות כך שהוא מגיב למחזורי השקיה מלאכותיים במחזורי יצירת פרי, דקלים זקוקים למי תהום רבים באופן יחסי והדסים - שכחתי.  



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/9/2010 23:36 לינק ישיר 

ממש תגלית מדהימה- עד היום חשבתי שהצמחים והעצים אינם צריכים מים. ממש מענין הספר הזה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2010 01:23 לינק ישיר 

מינצברג
הרב לייב מינצברג  - חג הסוכות
:
 וחג
האסיף
האסיף


_________________

בברכה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2010 18:59 לינק ישיר 

ירוק11 כתב:
הואל נא ידידי מקס, ועיין בקישור דלהלן ותמצא נחת או פחת, לפי השקפתך.


ירוק היקר:

בשמות כג' יד' מדובר רק בעניין רגלים ומתנות (תחוג לי בשנה = ולא יראו פני ריקם) אז רלוונטי רק השלוש חגים (ולא מוזכר ר"ה וכיפור) ודווקא בשמם החקלאי, (ולכן לא מוזכר פסח\שבועות\סוכות) ולא מוזכר סיבת החג (רק מצות בגלל שמור את חודש האביב לעניין העונות)

בויקרא כג' מדובר על מקראי קודש = ואשה לשם וביטול מלאכה, ולכן מוזכר שמותם של החגים, וגם כל החגים, ולא מוזכר סיבת החגים,
ולכן חייב היה התורה להפסיק את העניין של מקראי קדש לגבי אשה לשם בפסוק לז' בכדי לומר את הפסוק לח' מלבד וגו'
ואז מתחיל דין אחר 1, מצוות תחוגו לכם (ולא לי, מה שאין כן לעיל שמדובר ברק לשם) 2, סיבת הדבר 3, במה תחוגו, בסמלים חקלאים,

במדבר כט' מדובר אחרי ארבעים שנה במדבר, ושוב בעניין הקרבנות ומקראי קדש ולכן מוזכר כל החגים, ולא מוזכר סיבת החג רק שמותם, ושוב גומר בפסוק לט' ב"לבד" וגו' כלומר זה נושא הפרק כמו בויקרא,

בדברים טז' שוב מדובר בעניין שלש רגלים ולכן לא מוזכר כל החגים והדגש היא שוב על שמור את באביב בגלל העונות,  והשמחת לפני השם בחג השבועות וסוכות זה לא אותו שמחה שלכם ככתוב בויקרא כג' לט' מ' ולכן לא מוזכר ולקחתם לכם, כלומר כאן בדברים מדובר על ושמחת לפני השם בעניין שלש רגלים, וכמו בשמות לא מוזכר ארבע מינים גם כאן אין סיבה להזכיר את הארבע מינים, וכמו בשמות לא מוזכר שאר החגים (ר"ה וכיפור)
כך גם כאן, וכמו בשמות לא מוזכר סיבת החג גם כאן לא מוזכר סיבת החג,  


ידיד ירוק היקר: לדעתי הכל בא על מקומו בשלום,   

  

תוקן על ידי maxmen ב- 27/09/2010 19:02:34




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2010 12:10 לינק ישיר 

מקסמן, בדקת היטב בויקרא כג לפני שכתבת את מה שכתבת?
בכל חג וחג שם התורה מציינת את שמו, ואת המצוות הנוהגות בו, זולת חג הסוכות. מה כל זה קשור למקראי קודש?
גם על שאר הדברים תירוציך דחוקים או לא נכונים, לא אאריך בכך, והמעיין יבחר.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-28/9/2010 13:33 לינק ישיר 

ירוק היקר:
לא רציתי להטריח את הגולשים כאן, אבל אני הצטט את דברי שוב ליד כל פרק ותבדוקו כולכם אם אני צודק,
על שאר דבריך אני לא יכול להגיב אם לא תאמר לי מה הם,
טענתי היא פשוטה: שבשמות ודברים מדובר על לא יראו פני ריקם, ולכן אין טעם להזכיר רק החגים הרלוונטים
בויקרא ובמדבר מדובר במקראי קדש = 1, אשה לשם 2, ביטול מלאכה, ולכן אין טעם להזכיר את עניין המצוות שלא קשורה לשניהם, ולכן הם חייבים להיות בפסוקים נפרדים, הטענה שלך שכתוב בויקרא בכל חג השמות והמצוות הנהוגות בו:
נכון מה שרלוונטי למקראי קדש, ר"ה וסוכות כתוב בקיצור רק שמם, ר"ה = זכרון תרועה, סוכות = חג הסוכות שבעת ימים,
אבל ברור שכל הפרשה בויקרא מתחיל בפסוק (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: וחייבים לסגור את העניין בפסוקים האלה  (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקוָק עלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתת יְקוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקוָק:

ובממדבר שזה אותו פרשה רק בסוף ארבעים שנה רואים אותו עניין, כלומר סוגר את העניין ב  אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבתֵיכֶם לְעלתֵיכֶם וּלְמִנְחתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם: 
שזה אומר שזה נושא הפרשה,
בעליל רואים שאין איפה להכניס את עניין הפרטי של סוכות, לא בעניין שלש רגלים (שמות\דברים) ששם העיקר שלא יראו פני ריקם, ולא בעניין מקראי קדש (ויקרא\במדבר)

הנה דברי (בהדגשה) עם הפסוקים מכל פרשה, 

בשמות כג' יד' מדובר רק בעניין רגלים ומתנות (תחוג לי בשנה = ולא יראו פני ריקם) אז רלוונטי רק השלוש חגים (ולא מוזכר ר"ה וכיפור ושמיני עצרת) ודווקא בשמם החקלאי, (ולכן לא מוזכר פסח\שבועות\סוכות) ולא מוזכר סיבת החג (רק מצות בגלל שמור את חודש האביב לעניין העונות)

שמות פרק כג
(יד) שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחג לִי בַּשָּׁנָה:
(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמר שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:
(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:
(יז) שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדן יְקוָק:


בויקרא כג' מדובר על מקראי קודש = ואשה לשם וביטול מלאכה, ולכן מוזכר שמותם של החגים, וגם כל החגים, ולא מוזכר סיבת החגים, 
ולכן חייב היה התורה להפסיק את העניין של מקראי קדש לגבי אשה לשם בפסוק לז' בכדי לומר את הפסוק לח' מלבד וגו'
ואז מתחיל דין אחר 1, מצוות תחוגו לכם (ולא לי, מה שאין כן לעיל שמדובר ברק לשם) 2, סיבת הדבר 3, במה תחוגו, בסמלים חקלאים,

ויקרא פרק כג

(א) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקוָק בְּכל מוֹשְׁבתֵיכֶם: פ
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקוָק מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמוֹעֲדָם:
(ה) בַּחדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקוָק:
(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תּאכֵלוּ:
(ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ:
(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעמֶר לִפְנֵי יְקוָק לִרְצנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעלָה לַיקוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרנִים סלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקוָק רֵיחַ נִיחחַ וְנִסְכּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לא תאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם בְּכל משְׁבתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקוָק:
(יז) מִמּוֹשְׁבתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרנִים סלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקוָק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עלָה לַיקוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחחַ לַיקוָק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכּהֵן אתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קדֶשׁ יִהְיוּ לַיקוָק לַכּהֵן:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבתֵיכֶם לְדרתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי יְקוָק אֱלהֵיכֶם: ס
(כג) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קדֶשׁ:
(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקוָק: ס
(כו) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקוָק:
(כח) וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקוָק אֱלהֵיכֶם:
(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם בְּכל משְׁבתֵיכֶם:
(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ
(לג) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקוָק:
(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ:
(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ:
(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקוָק עלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתת יְקוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקוָק:
(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחגּוּ אֶת חַג יְקוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(מא) וְחַגּתֶם אתוֹ חַג לַיקוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחגּוּ אתוֹ:
(מב) בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת:
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקוָק אֱלהֵיכֶם:
(מד) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מעֲדֵי יְקוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

במדבר כח' כט' מדובר אחרי ארבעים שנה במדבר, ושוב בעניין הקרבנות ומקראי קדש ולכן מוזכר כל החגים, ולא מוזכר סיבת החג רק שמותם, ושוב גומר בפסוק לט' ב"לבד" וגו' כלומר זה נושא הפרק כמו בויקרא כג' 

במדבר פרק כח

(א) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:
(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:
(ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיקֹוָק:
(ח) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ
(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:
(י) עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: ס
(יא) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:
(יב) וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד:
(יג) וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(יד) וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
(טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיקֹוָק עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: ס
(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיקֹוָק:
(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:
(כ) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ:
(כא) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(כג) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:
(כד) כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:
(כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס
(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:
(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:
(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם:  
פרק כט
(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:
(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:
(ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל:
(ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס
(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:
(ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:
(י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: פ
(יב) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים:
(יג) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ:
(יד) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם:
(טו) וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים:
(טז) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס
(יז) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(יח) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(יט) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: ס
(כ) וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(כא) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס
(כג) וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(כד) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(כה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס
(כו) וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(כז) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(כח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס
(כט) וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(ל) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(לא) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ: פ
(לב) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(לג) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם:
(לד) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: פ
(לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(לו) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:
(לז) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(לח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:
(לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבתֵיכֶם לְעלתֵיכֶם וּלְמִנְחתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:

בדברים טז' שוב מדובר בעניין שלש רגלים (יותר בהרחבה מי בשמות) ולכן לא מוזכר כל החגים והדגש היא שוב על שמור את באביב בגלל העונות,  והשמחת לפני השם בחג השבועות וסוכות זה לא אותו שמחה שלכם ככתוב בויקרא כג' לט' מ' ולכן לא מוזכר ולקחתם לכם, כלומר כאן בדברים טז' מדובר על ושמחת לפני השם בעניין שלש רגלים, וכמו בשמות כג' יד' לא מוזכר ארבע מינים גם כאן אין סיבה להזכיר את הארבע מינים, וכמו בשמות לא מוזכר שאר החגים (ר"ה וכיפור ושמיני עצרת) כך גם כאן, וכמו בשמות לא מוזכר סיבת החג גם כאן לא מוזכר סיבת החג, (שוב חוץ מי מצות בגלל שמור את האביב כנ"ל בשמות)   

דברים פרק טז

(א) שָׁמוֹר אֶת חדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיקוָק אֱלהֶיךָ כִּי בְּחדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְקוָק אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:
(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
(ג) לֹא תאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם ענִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבּקֶר:
(ה) לא תוּכַל לִזְבּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ:
(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקוָק אֱלהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאהָלֶיךָ:
(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלהֶיךָ לא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: ס
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:
(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: פ
(יג) חַג הַסֻּכּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:
(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחג לַיקוָק אֱלהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקוָק כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלהֶיךָ בְּכל תְּבוּאָתְךָ וּבְכל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק רֵיקָם:
(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: ס




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2010 16:52 לינק ישיר 

אני רואה שאצטרך להאריך.

לא כתבתי בשום מקום שבשמות כ"ג צריך להיות כתוב יותר משלושת הרגלים, אינני מבין מדוע אתה חוזר על כך שוב ושוב. אני שואל רק מדוע התורה יכולה לציין 'חג המצות' ולצוות לאכול מצות שבעה ימים, לציין שחג השבועות הוא חג הביכורים, אך לא להזכיר במילה אחת שחג הסוכות הוא חג הישיבה בסוכה וארבעת המינים.

מה שאתה כותב [לגבי שמות וגם לגבי פרשת ראה בספר דברים] שאכילת המצות מוזכרת בגלל 'שמור את חודש האביב' – לא הבנתי כלל. מה ענין אכילת המצות לקביעת החג בחודש האביב?

הטיעון שלך 'ולכן לא מוזכר פסח' – הוא טעות, הפסח שבמקרא הוא י"ד, מט"ו ואילך זה נקרא חג המצות ואין לו אף שם אחר במקרא. בלי שום קשר לחקלאות. פסח, אגב, אינו חג חקלאי כלל וכלל.

ויקרא כ"ג הוא הדבר הבולט ביותר. התורה מציינת בכל חג את מצוותיו. בחג המצות כתוב 'שבעת ימים מצות תאכלו'. לאחר מכן ספירת העומר וחג השבועות, לאחר מכן מצוות פאה [מה זה קשור למקראי קדש ואשה לה' לדבריך?], בראש השנה – זכרון תרועה. ביום הכיפורים – ועיניתם את נפשותיכם, לא קשור למקרא קודש ואשה לה'. ופתאום בסוכות – דממה, התורה לא יכולה לציין אפילו במילה אחת שיש מצוה לשבת בסוכה ולקחת ארבעה מינים.

ממילא כל הטיעון שלך שאי אפשר להזכיר את מצוות חג הסוכות לפני החתימה בפסוקים לז-לח, איננה נכונה. כי התורה מצווה בכל חג וחג את מצוותיו [ואפילו גולשת למצוות פאה] גם אם אין זה קשור למקרא קודש וביטול מלאכה.

לגבי במדבר כ"ח-כ"ט – ברור שזו פרשת הקרבנות. הראיה שהבאתי משם היא שהתורה קוראת לחג המצות בשמו 'חג המצות' ומציינת 'שבעת ימים מצות יאכל'. בחג השבועות היא מציינת 'יום הביכורים' 'בהביאכם מנחה חדשה לה'. בראש השנה – יום תרועה יהיה לכם. ביום הכיפורים 'ועיניתם את נפשותיכם'. בכל חג וחג מוזכר בקצרה ענינו, למרות שאין שום צורך באיזכור זה לגבי חיוב קרבנות המוסף של החג.

החג היחיד שאיננו נקרא בשמו אלא 'מקרא קודש' גרידא, ואין מצוותיו מוזכרות כלל, זה חג הסוכות.

בנוסף לזה התפתח (באשכול הנ"ל המלונקק לעיל) ויכוח ביני ובין בעל הגדה, שטען כי אם באמת בחג הסוכות המקורי לא היו סוכות וארבעה מינים, אם כן מדוע 'שמיני רגל בפני עצמו' ויש לו קרבנות שונים? הרי בעצם אין שום הבדל בין היום השמיני לשבעת הימים שקדמו לו. מדוע אין הוא נקרא חלק מהחג כמו ששביעי של פסח הוא חלק מפסח?

על כך עניתי לו שרגליים לדבר כי באמת היום השמיני הוא תוספת מאוחרת [אולי בגלל שרצו לסיים את החג ביום טוב], ועל זה הבאתי ראיה מפרשת המועדות שבספר דברים (סוף פרשת ראה) שם בולטת מאוד העובדה שחג הסוכות הוא שבעה ימים, ושמיני עצרת לא מוזכר שם כלל.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-28/9/2010 18:33 לינק ישיר 

ירוק11 כתב:

אני רואה שאצטרך להאריך.

לא כתבתי בשום מקום שבשמות כ"ג צריך להיות כתוב יותר משלושת הרגלים, אינני מבין מדוע אתה חוזר על כך שוב ושוב. אני שואל רק מדוע התורה יכולה לציין 'חג המצות' ולצוות לאכול מצות שבעה ימים, לציין שחג השבועות הוא חג הביכורים, אך לא להזכיר במילה אחת שחג הסוכות הוא חג הישיבה בסוכה וארבעת המינים.

שאלתך היא אך ורק כלפי ארבעת המינים, (כי סוכות כתוב שבע ימים,) ואני מנסה להסביר לך שהיא לא קשורה לכהנים ומתנות למקדש,

מה שאתה כותב [לגבי שמות וגם לגבי פרשת ראה בספר דברים] שאכילת המצות מוזכרת בגלל 'שמור את חודש האביב' – לא הבנתי כלל. מה ענין אכילת המצות לקביעת החג בחודש האביב?

כי הלא לבוא ריק חייב להיות בזמן קציר ואסיף ולכן חייבים לשמור את האביב ולמה ? כי יצאנו ממצרים וכו'

הטיעון שלך 'ולכן לא מוזכר פסח' – הוא טעות, הפסח שבמקרא הוא י"ד, מט"ו ואילך זה נקרא חג המצות ואין לו אף שם אחר במקרא. בלי שום קשר לחקלאות. פסח, אגב, אינו חג חקלאי כלל וכלל.
נכון אבל קובע שהחגים יהיו בעונות הנכונות בכדי לא לבוא ריק

ויקרא כ"ג הוא הדבר הבולט ביותר. התורה מציינת בכל חג את מצוותיו. בחג המצות כתוב 'שבעת ימים מצות תאכלו'. לאחר מכן ספירת העומר וחג השבועות, לאחר מכן מצוות פאה [מה זה קשור למקראי קדש ואשה לה' לדבריך?], בראש השנה – זכרון תרועה. ביום הכיפורים – ועיניתם את נפשותיכם, לא קשור למקרא קודש ואשה לה'. ופתאום בסוכות – דממה, התורה לא יכולה לציין אפילו במילה אחת שיש מצוה לשבת בסוכה ולקחת ארבעה מינים.

ממילא כל הטיעון שלך שאי אפשר להזכיר את מצוות חג הסוכות לפני החתימה בפסוקים לז-לח, איננה נכונה. כי התורה מצווה בכל חג וחג את מצוותיו [ואפילו גולשת למצוות פאה] גם אם אין זה קשור למקרא קודש וביטול מלאכה.
זה קשור לכהנים ועניים ולפסוק לח' ,שוב: איך אתה לא רואה שכל הפרשה היא לכהנים ועניים ולאלוקים וביטול מלאכה,
ולכן ארבעת המינים באים עם "אך" כי כל זה קשור לאדם לעצמו ולא לכהנים וכדומה, 

לגבי במדבר כ"ח-כ"ט – ברור שזו פרשת הקרבנות. הראיה שהבאתי משם היא שהתורה קוראת לחג המצות בשמו 'חג המצות' ומציינת 'שבעת ימים מצות יאכל'. בחג השבועות היא מציינת 'יום הביכורים' 'בהביאכם מנחה חדשה לה'. בראש השנה – יום תרועה יהיה לכם. ביום הכיפורים 'ועיניתם את נפשותיכם'. בכל חג וחג מוזכר בקצרה ענינו, למרות שאין שום צורך באיזכור זה לגבי חיוב קרבנות המוסף של החג.

החג היחיד שאיננו נקרא בשמו אלא 'מקרא קודש' גרידא, ואין מצוותיו מוזכרות כלל, זה חג הסוכות.
סוכות = ישיבה בסוכה הרי למה נקרא סוכה ? כמו שזכרון תרועה = לתקוע בשופר, אבל ארבעת המינים לא קשורה לפרשה,

בנוסף לזה התפתח (באשכול הנ"ל המלונקק לעיל) ויכוח ביני ובין בעל הגדה, שטען כי אם באמת בחג הסוכות המקורי לא היו סוכות וארבעה מינים, אם כן מדוע 'שמיני רגל בפני עצמו' ויש לו קרבנות שונים? הרי בעצם אין שום הבדל בין היום השמיני לשבעת הימים שקדמו לו. מדוע אין הוא נקרא חלק מהחג כמו ששביעי של פסח הוא חלק מפסח?

על כך עניתי לו שרגליים לדבר כי באמת היום השמיני הוא תוספת מאוחרת [אולי בגלל שרצו לסיים את החג ביום טוב], ועל זה הבאתי ראיה מפרשת המועדות שבספר דברים (סוף פרשת ראה) שם בולטת מאוד העובדה שחג הסוכות הוא שבעה ימים, ושמיני עצרת לא מוזכר שם כלל.
לא נכון, כי לא מוזכר בגלל שזה לא רגל, מה שאתה יכול להיות צודק שעשו מזה רגל לעצמו מאוחר יותר, אבל שמיני עצרת מוזכר בויקרא ובמדבר שהתורה דן בעניין מקראי קדש וביטול מלאכה,

אתה חייב לראות את שני הפרשיות ולהבין את ענינהם, שמות ודברים הם אחד, וירקא ובמדבר הם אחד והכל יבוא על מקומו בשלום




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הקשר בין סוכות לארבעת המינים
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 סך הכל 3 דפים.

bholext
2009 © כל הזכויות שמורות לבחדרי חרדים. בקטגוריית דת ואמונה אתם מוזמים להיכנס ולדון על כל נושא שעולה לכם בקשר לדת היהודית. שו''ת בנושאי הלכה, פרשנות לתורה ולמקרא, גאולה, אחרית הימים ועוד.