| נשלח ב-27/9/2010 13:01 |
 |
| |
מאמרים על הדף היומי
ללומדי הדף היומי מחברי הפורום
נוספו 2 מאמרים חדשים על סדר הדף היומי להשבוע ע"ז נ-נ"ו
1. זוקף לבינה לע"ז
2 ממנה דיין שאינו הגון
לאתר www.deotai.com חג שמח
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2010 12:47 |
|
| |
שלום לחברי וקוראי הפורום
אני מעלה נושאים הקשורים לדף היומי, בתמציתיות, והרוצה לעיין ולהעמיק מוזמן לבקר בפורום.
כ"כ ניתן להעביר שאלות בכל נושא תלמודי דרך דף יצירת הקשר באתר
זה וזה גורם מותר תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מ"ח עמוד ב' מתני'. זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, והחזירין לא בימות החמ' ולא בימות הגשמים; ר' יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל. הדיון הוא על הנאה תוצאה שנובעת משימוש באיסורי הנאה, כאשר התוצאה מורכבת משימוש בשני גורמים אחד מותר ואחד אסור. כגון הזורע ירקות תחת האשרה בימות החמה, שהירקות מתפתחים יפה בגלל הקרקע וההשקיה, ובגלל הצל של האשרה. או לזרוע בקרקע שנזדבלה בזבל של ע"ז. שהצמחים מתפתחים כתוצאה של הקרקע וההשקיה, והזבל. הגמ' מביאה מחלוקת בין ר"י האומר שזה וזה גורם מותר לרבנן האוסרים. המקור הוא ברייתא שר"י אומר נוטעים יחור של ערלה ואין נוטעים אגוז של ערלה, אולם אם נטע הפירות מותרים, שזה וזה גורם מותר. אלא שהרמב"ם פסק שמותר לכתחילה לזרוע תחת אשירה גם בימות החמה. והקשה עליו הרמב"ן, שההיתר של זה וזה גורם מותר, הוא רק בדיעבד אם זרע, אבל גם ר"י אוסר לכתחילה לזרוע. מה עוד שהרמב"ם פוסק שאסור ללכת תחת אשירה כי הוא נהנה מהצל, אם יש לו דרך אחרת, ואם אין לו הרי חייב לרוץ, רואים שאסור ליהנות מהצל של אשירה לכתחילה. וצריך להסביר. שהדין הוא שאסור ליהנות מע"ז. אולם יש מחלוקת בין אביי ורבא, אם הנאה הבאה לאדם בעל כורחו, אדם הולך למקום שעליו להיות שם, ובדרך יש ריח קטורת של ע"ז. מותרת או אסורה. ולמסקנת הגמ' המחלוקת היא כאשר אין לו אפשרות להמנע מההנאה האסורה, אולם הוא מתכוון גם ליהנות, רבא אוסר ואביי מתיר, והלכה כרבא וכן פסק הרי"ף והרמב"ם. אולם הגמ' מוכיחה מהדין של מוכרי כסות של כלאיים, שבעת הליכתם למכירה לובשים את הבגדים עליהם לשם מכירתם והצגתם, מותר. כי אין כוונתם ליהנות מהבגדים. ובכ"ז אם יורד גשם או שהשמש מכה, אינם חייבים לפושטם. למרות ששם ודאי שהם נהנים, והם יכולים לפושטם, ולמה אין הדבר נחשב לאפשר. רואים מכאן שהכוונה בגמ' ל"אפשר, ומתכוון", אין הכוונה שמתכוון ליהנות, שהרי אין לו אפשרות לא ליהנות, כאשר מדובר בהנאה פסיבית, אלא הפירוש של מתכוון הוא, בפעולה אקטיבית. דהיינו אם הוא מתנהג כהרגלו, ולובש הכסות לשם מכירתה, למרות שנהנה בעת ירידת הגשם, אין זה נחשב מתכוון. אולם אם הוא אינו נוהג ללבוש את הכסות בעת המכירה, אלא רק כאשר רואה שעומד לרדת גשם לובשה, למרות שההנאה בעת ירידת הגשם הינה פסיבית, בע"כ. אולם זה נקרא מתכוון ואסור. ולכן אדם שבאדמתו יש עץ אשירה, הרי מותר לו לזרוע את אדמתו, כי ההנאה היא פסיבית, שזה נחשב בע"כ. ואינו מתכוון אלא לזרוע את אדמתו, הרי הנאה זו מותרת לכתחילה. כי לא לזרוע אדמתו, אינה נחשבת כאופציה של "אפשר". אולם אם צריך ללכת תחת אשירה, ואין לו דרך אחרת, הרי לרוץ זה אופציה של "אפשר", ולכן חייב לרוץ.
לאתר www.deotai.com
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2010 08:49 |
|
| |
ע"ז נ"ד : אין מקדשים אשה בדמי שביעית הגמ' אומרת שערלה וכלאי הכרם אינם תופסים דמיהם, ולכן למרות שלא ניתן לקדש בהם, ניתן לקדש בדמיהם את האשה. אולם, ע"ז ושביעית יש לימוד שתופסים דמיהם, ולכן לא ניתן גם בדמיהם לקדש אשה. ולכאורה גמ' זו תמוה, שהרי אפילו בפירות שביעית עצמן מותר לקדש אשה. וזוהי משנה מפורשת בקידושין נב' שקידש חמש נשים בכלכלה של תאנים של שביעית, ואומרת הגמ': "שמע מינה שהמקדש בפירות שביעית מקודשת". ובתוס' ע"ז סב: אומרים התוס' שלמרות שאסור לפרוע חוב מפירות שביעית. הרי לקדש אשה מותר, שהרי במסכת קידושין נ"ב משמע שהמקדש בפ"ש הקידושין חלים, ואומר התוס' שמשום פריה ורביה התירו. ומיהו, אומר תוס' שאולי רק מקודשת בדיעבד, אבל לכתחילה אסור. ומקשה הגרע"א בגליון הש"ס מה התוס' מתלבט. אם למרות שמקודשת, יש איסור לכתחילה לקדש אשה בפ"ש. הרי זה ירושלמי מפורש שאסור לכתחילה. וז"ל: "להדיה איתא בירושלמי ספ"ח משביעית אר"י זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית וצ"ע". הרמב"ם בפ"ה מאישות הלכה ג' כותב, שהמקדש בפירות שביעית מקודשת. אולם כאשר מביא את ההלכה של המשנה בשביעית פ"ח מ"ח, כותב: "וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני", ותימה שהוא משמיט את הדין שאין מקדשין בהם את האשה, למרות שזה ירושלמי מפורש. צריך להסביר יש הבדל מהותי בין פירות שביעית לדמי שביעית, פירות שביעית שנלקטו ע"י כל אדם, הם ממונו, אלא שיש מגבלות לשימוש לאכילה בלבד, אבל זכויות אלו הינן זכויות ממוניות, ויכול לתת הפירות במתנה, ולקדש בהם אשה, כאשר היא יודעת שהפירות פ"ש ויש בהם זכות שימוש מוגבלת, לאכילה בק"ש. זכות זו שוה פרוטה ויכולה להתקדש בה. אולם הגמ' בע"ז האוסרת לקדש בפ"ש, הכוונה בגוף הפירות, שזו כסחורה בפ"ש, ולא רק בזכות האכילה שיש לו בהם, מעות שביעית הינן מעות שניתנו תמורת גוף הפירות, בסחורה בפ"ש. והפירות נשארים בק"ש, וגם הכסף קדוש. קדושתו היא שחייבים לקנות בהם דברי מאכל, ואז הקדושה עוברת לפירות והכסף יוצא לחולין. ולכן אסור לקנות בהם עבדים ובהמה טמאה, שהרי הכסף ניתן כתמורה לממכר, בעוד הוא חייב לקנות בכסף דברי מאכל, להעברת הקדושה מהמעות לאוכל. ולכן לא קשה קושיית הגרע"א על התוס' המדבר על קידושין בפירות שביעית, בעוד הירושלמי המדבר על קידושין במעות שביעית. הירושלמי אכן סובר שאין לקדש אשה במעות שביעית, שקניית אשה כקניית שפחה. אולם הרמב"ם סובר שאין קידושי אשה כקניית שפחה, והמעות אינם תמורה לממכר, ולכן כמו שיכול לתת מעות שביעית במתנה, שיש לו בהם בעלות (אמנם מוגבלת), כך יכול לקדש בהם אשה, כאשר היא יודעת שהמעות מעות שביעית, ויש בהם מגבלה לקניית דברי מאכל בלבד, ובשווי זה מתקדשת.
למאמר המלא ולמאמרים נוספים www.deotai.com
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2010 17:12 |
|
| |
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סב עמוד א השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. 1. הגמ' שואלת למה שכר הפועל אסור, הרי הוא רק סוחב חביות, ומסביר הרמב"ן ששאלת הגמ' התבססה על כך שזו הנאה משנית מאיסורי הנאה. וכמו בכל איסורי הנאה, הנאה משנית מותרת, שהרי גם דמיהם אינם אסורים. מתרצת הגמ' שבעכו"ם הנאה עקיפה גם אסורה, שהרי דמיהם אסורים, ולכן קנסו גם שכר פועל ביי"נ. וממשיכה הגמ' ושואלת, שאפילו במקום שדמיהם נתפסים, כמו בשביעית, הרי שכר הפועל מותר. "האומר לפועל הילך איסור זה ולקט לי ירק היום, שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום, שכרו אסור". מסקנת הגמ' שביי"נ קנסו את שכר הפועל. ואת שכר החמרים, ואילו בשביעית קנסו רק את שכר החמרים, ואילו את שכר הפועל לא קנסו בכדי חייו. 2. הרמב"ם כותב שהסיבה שקנסו את שכר הפועל ביי"נ היא כי ע"ז תופסת דמיה, למרות שמסקנת הגמ' לכאורה, לא כך. ואילו בשביעית כותב הרמב"ם ששכר החמרים נאסר בגלל שעשו עבודה אסורה בשביעית. ושכר הפועל מותר כי שכרו מועט בכדי חייו. למרות שחילוק זה בין עבודה מותרת לאסורה לא נמצא בגמ'. 3. צריך להבין מה הקשר בין שכר הפועל ביי"נ שקנסו בגלל חומרת עכו"ם, לשכר הפועל בשביעית, ששם עשה עבודה מותרת ללקוט ירקות שדה, וכל הדיון במשנה בשביעית, הוא דיון הלכתי, האם המעות נתפסות בקדושת שביעית, ועל זה אומרת המשנה שאם משלם לו שכר עבודה יומי, לא נתפסות המעות בק"ש. ואם משלם לו דמי הירקות, הרי נתפסות המעות בק"ש?. 4. הירושלמי בע"ז שואל למה שכרו אסור, ומתרץ שקנסו אותו. ואילו בשביעית שואל למה שכרו מותר. ואינו מתרץ כבבלי שחסו עליו בכדי חייו. וצריך להסביר: 1. הבבלי לומד ששאלת הגמ' על איסור שכר הפועל העובד ביי"נ, לעומת היתר דמי אסו"הנ, התבססה על ההנחה ששכר פועל, שבעבודתו משביח את המוצר, הרי שכרו מהוה תמורה להשבחה של איסורי ההנאה, כמו מכירה. ומימילא הגמ' שאלה מאחר ודמי איסורי הנאה מותרים, למה שכר עבודה של פועל ביין נסך אסור. ומתרצת הגמ' שביי"נ קנסו כי התייחסו ליי"נ כלע"ז, שכן תופסת דמיה, ולכן שכר פועל בעכו"ם אסור מעיקר הדין. שואלת הגמ' הרי בשביעית שתופסת דמיה, שכר הפועל מותר, משמע ששכר אינו נחשב כדמי החפץ. ומתרצת הגמ' שאכן המשנה בשביעית אינה קשורה לשכר עובד ביי"נ. אלא שם זה דיני קדושה של פירות שביעית, שיש גדרים מיוחדים. ואילו במשנה בע"ז זה קנס שקנסו שכר הפועל כי הדין בעכו"ם שדמיו אסורים, ומימילא גם שכר עבודה בעכו"ם אסור, וקנסו שכר פועל ביי"נ בגלל חומרת עכו"ם. וגם קנסו חמרים העובדים עבודה אסורה בפ"ש, שדמיהם קדושים בק"ש. ולא קנסו שכר פועל בעבודה אסורה בפ"ש בכדי חייו. ולכן גם למסקנה נשארה הגמ' שהסיבה שביי"נ קנסו נובעת מכך שבע"ז השכר אסור מעיקר הדין שתופס דמיו. 2. הירושלמי סבור ששכר עבודה רגיל אינו נחשב לתמורה למוצר, ולכן שואל למה שכרו של הפועל ביי"נ אסור. ומתרץ שקנסו ביי"נ. ובחמרים העושים עבודה אסורה בפירות שביעית. אולם הירושלמי אינו שואל מהמשנה בשביעית. ששם ליקוט ירקות שדה אינה עבודה אסורה, והסיבה ששם אם אמר לו "לקט לי בו ירק היום" כי הוא משלם תמורת הירקות, וירקות השדה הינם קדושים בקדושת שביעית, ומכירתם מותרת אלא שדמיהם שביעית, ולכן הרמב"ם מביא גם את המשנה בשביעית שהפועל המלקט ירקות שדה בשביעית, אם משלם לו שכר יומי המעות אינם קדושות, ואם משלם לו דמי הירקות המעות קדושות. וכן את דין שחמרים העושים עבודה אסורה בפ"ש קנסו אותם, אולם פועל העושה עבודה אסורה בפ"ש לא קנסו אותו, בכדי חייו.
למאמר המלא: www.deotai.com
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2010 18:30 |
|
| |
קניין מעות ע"ז ס"ג. הרמב"ם פוסק כר"י שדבר תורה מעות קונות אולם חכמים תקנו שמשיכה קונה וכו', ולפי זה פוסק שגם בדאורייתא רק משיכה קונה ומעות אינם קונות, הן לגבי מעילה שהקונה בפרוטה של הקדש לא מעל עד שימשוך, וכן הנותן אתנן לזונה ישראלית אין השה נעשה אתנן עד שיעמוד השה בחצרה בעת ביאה, שהרי אין השה נקנה אלא במשיכה או בחצר. ואילו בזונה נכרית, השה נקנה בדמים ולכן נעשה השה אתנן בעת ביאה. רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ד' הלכה יג בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה אפילו אחר כמה שנים הרי זה אתנן, בד"א בכותית שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שאינה צריכה משיכה, או בישראלית שהיתה הטלה בחצירה ואמר לה אם לא אתן לך מעות ביום פלוני הרי הוא שלך, אבל אם אמר לה הבעלי לי בטלה סתם ובא עליה ולאחר זמן שלח לה טלה הרי זה מותר משום אתנן. אולם לפלא דברי הרמב"ם שכהן שקיבל דמים בעד פרתו לא יאכילנה יותר כרישי תרומה, והרי דמים לא עשו כלום בבהמה עד שימשוך?, וכבר ניסו רבים את כוחם בהסבר דברי הרמב"ם התמוהים הללו. רמב"ם הלכות תרומות פרק ט הלכה י יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך. האחרונים מתרצים, שאם משך בסוף, הקניין חל למפרע ע"י מתן המעות. ותימה. א"כ למה האתנן מותר למזבח, הרי נקנה בביאתו על הזונה , ואינו חוזר בו?. וצריך להסביר ר"י אומר שמהתורה הבעלות הינה זכויות השימוש בלבד, וזכויות שימוש נקנות בתשלום דמים עבורם, וכאשר משלם עבורם, והבעלות על השימושים ברשותו, החפץ ממילא שלו. אלא שחכמים קבעו כי לא תסתיים המכירה עד שימשוך את החפץ לרשותו, אולם גם לאחר שקבעו חכמים, שהקניין נגמר בהעברת החפץ, עדיין במתן מעות יש כבר קניין על זכות מסויימת שמהווה חלק מהבעלות על החפץ, והיא שהמוכר, למרות שעדיין לא נקנה החפץ, אינו רשאי לנהוג בחפץ כבעלים, ואינוט יכול למוכרו לאחר, עד שיקבל מי שפרע, וזה גורע מבעלותו המלאה של המוכר על החפץ. ולכן, הכהן שקיבל דמים בפרה, למרות שלא משך הקונה, ועדיין לא נגמר הקניין, אולם בכ"ז פעלו המעות זכות מסויימת לקונה, בכך שהמוכר אינו יכול למכור את הפרה לפני שקיבל מי שפרע. דהיינו אין לו בעלות מלאה על הפרה, כל זמן שלא קיבל מי שפרע, ולכן מובנים דברי הרמב"ם מדוע הכהן שקיבל דמים עבור מכירת פרתו אינו רשאי להאכילה בתרומה, כי יש לו שותף בבעלות מסויימת על הפרה.
למאמר המלא www.deotai.com
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2010 14:06 |
|
| |
רוצה בקיומו אסור - במיעוט תיפלה תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סג עמוד ב שכרו לשבור ביין נסך, מהו מי אמרינן: כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי? אר"נ: ישבור ותבא עליו ברכה. לימא מסייע ליה: אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה; סברוה, הא מני ר' עקיבא היא, דאמר: המקיים בכלאים לוקה, דתניא: המנכש והמחפה בכלאים לוקה, ר"ע אומר: אף המקיים; מ"ט דר"ע אמר קרא: שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע, מקיים מנין ת"ל: לא כלאים, ואילו למעוטי תיפלה שרי לא, הא מני רבנן היא. אי רבנן, מאי איריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי. הכא במאי עסקינן כגון דקא עביד בחנם, ור' יהודה היא, דאמר ליתן להם מתנת חנם אסור מדרבי יהודה נשמע לר"ע, לאו אמר ר' יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי, לר"ע נמי, אע"ג דא"ר עקיבא: המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי, ותו לא מידי. לפי רש"י, האיסור רוצה בקיומו הוא שכאשר נשכר לשבור חביות יי"נ, הוא רוצה שהחביות ישארו שלמות עד שהוא ישברם וישתכר מכך, וזה מהות האיסור. הראיה מהברייתא בכלאיים לשאלת הגמ' ביי"נ, שאפילו לר"ע שאוסר לקיים כלאיים, דהיינו גם בכלאיים יש מושג לפי ר"ע שלא ירצה בקיומם. ומותר לעקור בשכר, למרות שאז הוא רוצה בקיומם של הכלאיים עד העקירה שישלמו לו עבורה. ודוחה הגמ', שהברייתא רק לרבנן, שאין לוקים על קיום כלאיים, והברייתא לא מדברת על איסור כלאיים אלא על איסור עבודה בחינם לעכו"ם, ולכן מותר לרבנן רק לעקור כלאיים מפני מיעוט טיפלה. וקושיית תוס' היא, שהרי כאן מדובר בפועל שאינו בעל הכלאיים, ואפילו לר"ע שאוסר גם לקיים במחשבה ללא מעשה, עדיין לא יחשב אדם זר הרוצה בקיום כלאיים של השני, אם לא עשה מעשה לקיומם, כמקיים כלאיים, שאסור לר"ע?. וא"כ אין ראיה לרוצה בקיומו של יי"נ, שדינו כע"ז שיש חיוב לאבד ע"ז מהארץ. וזו קושיה חזקה. אלא שתירוץ התוס' קשה להבנה. אלא שמלבד קושיית תוס', פירוש רש"י לא מסביר, למה לפי מסקנת הגמ', שהברייתא "אין עודרים עם העכו"ם בכלאיים אבל עוקרים עימו",,,. מעמידים לפי רבנן, שסוברים שמקיים בכלאיים מותר, וכאן מדובר בחינם והשאלה אם מותר לתת להם מתנת חינם, עדיין למה אומרת הברייתא אין עודרין עימו ולא אומרת אין מקיימן עימו, שהרי בעידור יש גם איסור עבודה בכלאיים, ואילו בקיום יש לרבנן רק איסור מתנת חינם?. ועוד, איך אפשר להסביר הברייתא: "אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה" לפי ר' יהודה שהסיבה שאין עודרים בחינם עם העכו"ם בכלאיים היא, כי אין נותנים מתנות חינם לעכו"ם. הרי עבודה בכלאיים אסורה ולוקין עליה, ולא שייך לכתוב "אין עודרים", אפילו בחינם?. וכן, אין הבנה לפירוש לפי הסבר רש"י, להמשך הגמ': "מדרבי יהודה נשמע לר"ע, לאו אמר ר' יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי, לר"ע נמי, אע"ג דא"ר עקיבא: המקיים בכלאים לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי, ותו לא מידי". שהגמ' אומרת שהסיבה שהברייתא אוסרת עידור בכלאיים בחינם כי אין נותנים מתנת חינם לעכו"ם. ולעקור מותר בחינם למעוטי תיפלה. מה הראיה שלר"ע האוסר קיום כלאיים, ומימילא צריך להיות אסור גם רוצה בקיומו, ולמה יותר לעקור בשכר, כאשר עד העקירה הוא רוצה בקיומו כדי שיוכל להרויח, ואילו בברייתא שמדובר בחינם הרי אינו רוצה בקיומו?,
למאמר המלא www.deotai.com
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2010 12:05 |
|
| |
רוב גנבי ישראל- תורת הקבוצות תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ע עמוד א הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא, אמר רבא: חמרא שרי, מ"ט, רובא גנבי ישראל נינהו. הגמ' מביאה מקרה שגנבים נכנסו למרתף יינות, ופתחו חבית יין. והדין הוא שאם נכרי נכנס למרתף יין, כל היין אסור, חוששים שמא נגע. הרי זה ספק דאורייתא, כי עצם מציאותו של גוי יוצר ספק שמא נגע. (כמו שרץ שנמצא במבוי כל הטהרות שנעשו עד לבדיקה האחרונה טמאות), וספיקא דאורייתא לחומרא. המקרה בגמ' שאין ספק שנגע, שהרי פתחו חביות יין. אולם מאחר ואין אנו יודעים אם נכנס יהודי או גוי, הרי זה ספק, וצריך להיות היין אסור. אלא שהולכין אחר הרוב. ומאחר ורוב הגנבים בפומבדיתא היו יהודים, כל דפריש מרובא פריש. אלא שעצם הדין, שהולכים אחר רוב גנבי, הוא מוקשה. וכן העיר הריטב"א[1] על המקום שהרי באשה שספק אם נבעלה לפסול או כשר. כאשר יש בעיר ודאי פסול אחד. אומרים כל קבוע כמחצה על מחצה, והאשה פסולה לכהונה. וכאן יש ודאי בעיר גנב עכו"ם אחד, והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי. ותירוצו של הריטב"א, שהם נחשבים ניידי, כשיטת תוס'[2] בחולין י"א. ובכתובות ט"ו שקבוע פירושו מחובר לקרקע. כמו חנויות. וכן פירש תוס' בכתובות שבעיר הקבוע הוא הבית ששם נבעלה. אלא שאינו עולה בקנה אחד עם הגמרות ביומא ובזבחים ואין כאן המקום להאריך. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה טו ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן שכל הקבוע כמחצה על מחצה הוא, ומקור דברי הרמב"ם מהגמ' בכתובות י"ג. שדנה באשה שנבעלה, האם נפסלה לכהונה, מחשש שמא נבעלה לפסול. ומסקנת הגמ' שאם נבעלה בעיר שרובה כשרים לכהונה. אולם יש שם אחד פסול, הרי היא פסולה, כי זה נחשב קבוע, וכמחצה על מחצה. וא"כ מה מועיל רוב גנבי ישראל, אם יש גנב אחד עכו"ם, הרי צריך להיות ספק שקול והיין אסור.
למאמר המלא www.deotai.com
[1] חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ע עמוד א רוב גנבי ישראל נינהו. פירוש ואף על גב דאתחזק גוי בינייהו אין לדונו כמחצה על מחצה מדין קבוע, דהא כולהו מינד ניידי והויא ליה כאותה שאמרו בפרק בתרא דיומא (פ"ד ב') דבחצר אחרת מפקחין. [2] תוספות מסכת כתובות דף טו עמוד א דלמא אזלא איהי לגבייהו - פי' לתוך ביתם דאפילו בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב קבוע וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית ולכך פירש בקונטרס שפירש בועל מביתו
|
|
|
|
|
|
