איני יודע למה לא זכתה הודעה זו לקבל ענין אצל החברים החכמים, החכימוני נא.
כהמשך לנושא הבאת הילדים, ברצוני להעלות לנידון את משמעות החיים אצל האדם. והיא ע"י ההקשרים בין "חיים סיפוק והנאה" ובין "תודעה וכימיה".
רוב רובם של האנשים שאינם חושבים על חייהם, אלא כביכול זורמים עם החיים, ואינם חושבים על האם הם מסופקים מחייהם, לא יירצו לעולם את מותם, אלא בעקבות סבל גדול.
ישנם אנשים החושבים ומתמקדים האם החיים מספקים אותם, ובהם יימצא הדיכאון הקל, אף ללא סבל גדול, או שינוי הורמונלי\כימיקלי רציני.
לכאורה, המניע הגדול של האדם לחיות, הוא לא איזה חיפוש אושר וכדו', הוא חי כי הוא לא מת, וכל עוד אין לו סיבה למות, הוא ימשיך לחיות. כמו"כ אצל החתול והעכבר, ואפי' מינים יותר מחוכמים, שלהם אין אף פעם סיבה למות [שמוחם לא מזהה סיבה כזאת], הם הינם ממשיכים לחיות כי אין להם סיבה ואולי אף יכולת שנות זאת.
האדם,[על הבהמות איני מכיר כ"כ] גם אם אין לו סיבה למות, הוא מובנה בצורה כזאת, של שאיפה לחיות "לחוות", ובלא זאת הוא מרגיש סבל.
החיים, שהם לכאורה "חוויה החושנית\כימקלית", מתקיימים כל רגע בחיי עירנות האדם, מן חווית הכתלים שמסביבו דרך חוויות סבל שמחה וכו' עד חוויות היצירה וכו'.
בנוסף לשאיפת החיים אצל האדם, שזה קיים אצל כל אדם. יש לכל אדם "מדד חוויות" שונה. היינו, אצל רוב האנשים חווית הכתלים שמסביבם, אינה מקיימת את שאיפתם לחיים, ומכאן והילך כ"א מדדו שונה. זהו הנקרא לכאורה "סיפוק".
שאלתי היא, כמה "מדד החוויות" ה"סיפוק" הוא תלוי חינוך? תלוי גנטיקה? תלוי תפיסת חיים? והאם הוא דבר הניתן לשינוי בקלות?
 |
|
|
