ע"ז נ"ד : אין מקדשים אשה בדמי שביעית
הגמ' אומרת שערלה וכלאי הכרם אינם תופסים דמיהם, ולכן למרות שלא ניתן לקדש בהם, ניתן לקדש בדמיהם את האשה. אולם, ע"ז ושביעית יש לימוד שתופסים דמיהם, ולכן לא ניתן גם בדמיהם לקדש אשה.
ולכאורה גמ' זו תמוה, שהרי אפילו בפירות שביעית עצמן מותר לקדש אשה. וזוהי משנה מפורשת בקידושין נב' שקידש חמש נשים בכלכלה של תאנים של שביעית, ואומרת הגמ': "שמע מינה שהמקדש בפירות שביעית מקודשת".
ובתוס' ע"ז סב: אומרים התוס' שלמרות שאסור לפרוע חוב מפירות שביעית. הרי לקדש אשה מותר, שהרי במסכת קידושין נ"ב משמע שהמקדש בפ"ש הקידושין חלים, ואומר התוס' שמשום פריה ורביה התירו. ומיהו, אומר תוס' שאולי רק מקודשת בדיעבד, אבל לכתחילה אסור.
ומקשה הגרע"א בגליון הש"ס מה התוס' מתלבט. אם למרות שמקודשת, יש איסור לכתחילה לקדש אשה בפ"ש. הרי זה ירושלמי מפורש שאסור לכתחילה. וז"ל: "להדיה איתא בירושלמי ספ"ח משביעית אר"י זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית וצ"ע".
הרמב"ם בפ"ה מאישות הלכה ג' כותב, שהמקדש בפירות שביעית מקודשת. אולם כאשר מביא את ההלכה של המשנה בשביעית פ"ח מ"ח, כותב: "וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני",
ותימה שהוא משמיט את הדין שאין מקדשין בהם את האשה, למרות שזה ירושלמי מפורש.
צריך להסביר
יש הבדל מהותי בין פירות שביעית לדמי שביעית,
פירות שביעית שנלקטו ע"י כל אדם, הם ממונו, אלא שיש מגבלות לשימוש לאכילה בלבד, אבל זכויות אלו הינן זכויות ממוניות, ויכול לתת הפירות במתנה, ולקדש בהם אשה, כאשר היא יודעת שהפירות פ"ש ויש בהם זכות שימוש מוגבלת, לאכילה בק"ש. זכות זו שוה פרוטה ויכולה להתקדש בה. אולם הגמ' בע"ז האוסרת לקדש בפ"ש, הכוונה בגוף הפירות, שזו כסחורה בפ"ש, ולא רק בזכות האכילה שיש לו בהם,
מעות שביעית הינן מעות שניתנו תמורת גוף הפירות, בסחורה בפ"ש. והפירות נשארים בק"ש, וגם הכסף קדוש. קדושתו היא שחייבים לקנות בהם דברי מאכל, ואז הקדושה עוברת לפירות והכסף יוצא לחולין. ולכן אסור לקנות בהם עבדים ובהמה טמאה, שהרי הכסף ניתן כתמורה לממכר, בעוד הוא חייב לקנות בכסף דברי מאכל, להעברת הקדושה מהמעות לאוכל.
ולכן לא קשה קושיית הגרע"א על התוס' המדבר על קידושין בפירות שביעית, בעוד הירושלמי המדבר על קידושין במעות שביעית.
הירושלמי אכן סובר שאין לקדש אשה במעות שביעית, שקניית אשה כקניית שפחה. אולם הרמב"ם סובר שאין קידושי אשה כקניית שפחה, והמעות אינם תמורה לממכר, ולכן כמו שיכול לתת מעות שביעית במתנה, שיש לו בהם בעלות (אמנם מוגבלת), כך יכול לקדש בהם אשה, כאשר היא יודעת שהמעות מעות שביעית, ויש בהם מגבלה לקניית דברי מאכל בלבד, ובשווי זה מתקדשת.
למאמר המלא ומאמרים נוספים באתר www.deotai.com
