עיין ברמב״ם פ״ו מהלכות מלכים הלכה א וזה לשונו: ״אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה... אם השלימו וקבלו ז׳ מצוות בני נח אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר והיו לך למס ועבדוך," וקשה לפי שיטת הרמב״ם שבן נח מחויב לדון את חבירו שעבר על ז׳ מצוות בני נח למיתה אם כן הרי אנשי האומה שעברו עד עתה על ז׳ מצוות בני נח ועכשיו שקבלו על עצמם לקיים ז׳ מצוות בני נח מחוייבים הם לקיים דין עונש של מיתה איש בחבירו ומדוע אין הורגין מהן נשמה. אי אפשר לומר שכיוון שקבלו על עצמם מכאן ולהבא לקיים ז׳ מצוות בני נח אם כן הרי עשו תשובה ונפטרו מחיוב מיתה. זה אינו דההלכה שמחויבי מיתה בדיני אדם אם עשו תשובה אינם נפטרים ממיתה שייכת לבני נח גם כן כמבואר במסכת סנהדרין דף עא בן נח שבירך את השם ואח״כ נתגייר פטור הואיל ואישתני דינו ומיתתו אבל אם הרג ישראל ונתגייר אינו נפטר ממיתת וכן אם בא על אשת ישראל ונתגייר אינו נפטר ממיתה דאישתני דינו אבל לא נשתנה מיתתו. והרי כאן כשנתגייר הרי עשה תשובה גם כן ואם כן אם נניח שבן נח שעבר על ז׳ מצוות בני נח ועשה תשובה נפטר ממיתה אם כן כשבן נח בא על אשת ישראל ונתגייר צריך להיות פטור ממיתה מצד שעשה תשובה אע"פ שלא אישתני מיתתו, אלא בודאי שההלכה של מחויבי מיתה בידי אדם שעשו תשובה אין בית דין של מטה פוטרין אותם שייכת גם כן לבני נח. ונראה שיש הבדל יסודי בין חיוב מיתה של ישראל בדיני ישראל וחיוב מיתה של בן נח בדיני בני נח. המחייב של עונש מיתה של ישראל בדיני ישראל הוא הדין כפרה שיש בקיום עונש...ברם, בבן נח המחויב מיתה בדיני בני נח הטעם והמגמה של עונש מתה הוא לא לקיים דין כפרה בהגברא אל כדי שיהיה מעצור לעוברי עבירה שיהיה למיגדר מילתא לשאר בני נח שלא יתמידו בעברות... אם דייני בני נח לא יסדרו שום עונש לעברינים אז בית דין אינו מהווה שום מעצור ומגדר מילתא בעד העבריינים אבל אין הדיינים של בני נוח מחוייבים לענוש עונש מיתה בכל עובדא של עבירות ז' מצוות בני נח. העונש של מיתה הוא העונש הכי יותר גדול שדייני בני נח יכולים לענוש את העבריינים... כשדייני בני נח מוציאים לפועל את העונש המקסימום של מיתה נגד העבריינים בתנאים שאין בהם הלחץ והדחק של צורך השעה ומגדר מילתא גם אז אין על הדיינים דין של רוצחים חס ושלום מכיון שהעברינים מחויבים מיתה. ברם, מכיון שאין הדיינים מחויבים להוציא לפועל את העונש המקסימום של מיתה מצד חסר צורך השעה ומיגדר מילתא ממילא העונש של מיתה נחשב למעשה אכזריות מכיון שהדיינים יכולים לסדר עונש יותר קטן כדי להוות מעצור בעד העבריינים.
לפי הרמב"ם הטעם שיעקב אבינו כעס על שמעון ולוי הוא משום שבאותה עובדא לא היה נחוץ לסדר העונש הכי יותר גדול כדי להוות מעצור בעד העברינים והיו יכולים להוציא לפועל עונש שאינו של מיתה נגד בני שכם כדי להזהיר את אנשי שכם נגד השאיפה לעבור על ז' מצוות בני נח. שמעון ולוי לא נהגו ככה אלא הוציאו לפועל את העונש הכי גדול, זאת אומרת עונש של מיתה, לכך כעס עליהם יעקב אבינו."
לפי דבריו השאלה הראשונה מקבלת קצת יותר תובנה ולגבי פחות מש"פ מדוע בכלל לפטור?
