הרמב"ם אינו שרלטן, האם הוא "פוליטיקאי"

באשכול אחר (אגדה כפשוטו או כמדרשו) כתבתי "ארתח מתכוין לומר שהרמב"ם "השחיל בכח" את הפרשנות שלו בתנ"ך ובחז"ל וספק אם גבורי המאורעות והדברים בעצמם חשבו כמוהו. ספק אפילו אם הרמב"ם באמת האמין שכל אלו חשבו כמוהו (מסתבר שחשב שהנביאים כן, אבל חכמי התלמוד? ספק גדול)

וריב רבה -  "לדבר אחד אינני יכולה להסכים בשום אופן, שאתה מטיל ספק שאת מראה המקומות מהתלמוד שהרמב"ם מביא כראיה לדבריו  במו"נ - אלה לא חשבו כמוהו ? - את זה, דומני שאפשר לומר רק על שרלטנים, ושרלטן הוא לא היה".

כבטוי המפורסם אני האחרון שיאחשוב שהרמב"ם שרלטן (לא האחרון כי ריב תהיה עוד אחרי..), אבל לפעמים חושבני שלרמב"ם יש לפעמים ציצין ופרחים שאינם מעכבים, ואין בקישוטים אלו בכדי לפגוע בעקרי דבריו.

שום דבר לא יוכל להסביר מדוע כמעט כל דברי המחשבה בתלמוד נקראים בפשטות כדברים שלכאורה רחוקים מהלך ת"ק פרסה מגישתו של הרמב"ם. אמנם כתב הרמב"ם שהוא רוצה להוציא חבור שיפרש את כולם פירוש מושכל והביא דוגמה מתורי זהב עם נקודות הכסף (דוגמה גאונית בעיני) אבל תשאר השאלה הכללית – מדוע בענייני הלכה יש פירוט כמה מדוקדק וענייני המחשבה כה "מוזנחים".

ולעניין שרלטנות – הנה דוגמה

אגרת תחיית המתים:

על השאלה מדוע לא הוזכרה תחה"מ בתורה עונה הרמב"ם " והיו בני אדם כולם בזמן ההוא מכת הצאבא...וכן יתחייב להם לפי אמונתם הכזבת המופתים ויחסו אותם לכישוף ותחבולה....והלא תראה איך אמרו מתמיהים היום הזה ראינו כי ידבר א' אל האדם וחי הורה שהיתה הנבואה אצלם מכח הנמנע ואיך יספר למי שלא היתה אצלו הנבואה בדבר שאין ראוי עליו אלא האמנת הנביא והוא ג"כ נמנע אצלם לגמרי לפי אמונתם...כי לולא המופתים לא היתה אצלנו תחיית המתים מכח האפשר, וכאשר רצה השי"ת לתת תורה....חידש המופתים... עד שהתאמת בהם נבואת הנביאים...ולא הוציאם מענייני העוה"ז בגמול ובעונש ומהעניין אשר הוא בטבע והוא השאר הנפש....ולא נכנס זולת זה מעניין התחיה והתמיד העניין כן עד שנתחזקו אלו הפינות והתאמתו בהמשך הדורות ולא נשאר ספק בנבואות הנביאים ובחדוש המופתים ואחרי כן ספרו לנו הנביאים .. שהודיעם ה' יתעלה מעניין תחיית המתים... (ןלפני כן. הוספה שלי) חשש עליהם עוד שלא יקבלו...התחיה...וידוע שהאנשים שרצה השי"ת שתראה התורה בימיהם התיישבו בהם דעות נפסדות מאוד, אמר עליהם..."ולא נתן ה' לכם לב לדעת... וידע הוא יתברך שאם יאמר להם חדוש תחיית המתים היה אצלם נמנע וירחקו ממנו מאוד"

לעומת זאת בשמונה פרקים בפרשנותו הידועה לחטא מי מריבה כותב הרמב"ם

"אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו."

סתירה לכאורה. ניתן ליישב בדוחק, אבל לכאורה התשובה הפשוטה היא שהרמב"ם לפעמים נטה לפרש פירושים בלתי מחוייבים ולא התייחס אליהם כעיקרים בשיטתו. אין ספק שהרמב"ם לא היה שרלטן, והאמין ברבריו באמונה שלימה, אבל קשה להסיק כי לא ייחס חשיבות עקרונית  לציצין ולפרחים שהביא. לא היה שרלטן אבל "פוליטיקאי" – היה (ופוליטיקה למען רעיון נכון אינה מגרעת).

אגב – האם פירושו בעניין מי מריבה הגיוני? האם זהו העונש על נפילונת כזו, יחידה ב 40 שנה רצופות סבל? (אם כן הרי בע"ב קבל את תשובתו אם עבירה היא כזו הנאה שיש צורך בתשובת משקל כבידה כזו לכפרתה). האם הרמב"ם היה משוכנע כי זה הפירוש הנכון (למרות הכתרים שהוא קושר לעצמו על פירוש זה), האם פירוש זה אינו פוליטיקה בכדי לבסס את הרעיון, הנכון לכשעצמו הנידון בפרק שם?

האם את משוכנעת שהרמב"ם האמין בפירושו שלו על מי מריבה (למרות שהוא טופח לעצמו על שכמו שם כמה פעמים

"אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו." -

ובכן מה הוא אומר כאן:
 
הציבור המונהג אחרי שחווה את ההתגלות היו אנשי מעלה, כלומר, לא במובן שהיו אלה בני אדם זכים וישרי דרך כיחזקאל בן בוזי - אלה באותו המובן שאלה חוו התגלות כמותו - מאחר וההתגלות שהם חוו היא  כש'משה רבינו הוא העומד בינו לבינם' כלומר הוא היה האמצעי להבאת דברי ה' להכרתם , מזה מתבקש שהיה לדמות החיקוי בעיניהם גם אחרי ההתגלות' כשהוא מייצג את 'התנהגותו' של ה', " וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו." - 

 על כן איזה שאלה היא האם אני משוכנעת, יתרה מזו, אני בטוחה !

הכותרת מאוד מוזרה, בסך הכל יש לך איזו סתירה מיניה וביה. 
התירוץ יכול להמצא בכמה אופנים, בבדיקת ההקשר והזמן, כל משפט נאמר על זמן אחר וציבור אחר, ובפרט שבכל אחד, בפרט ציבור, יש כמה פנים, יש פן חיובי ופן שלילי, לגבי עניין אחד הם היו באופן שלילי ועניין אחר חיובי.