הודעה שלי מהאשכול ההוא שלא הועתקה [פונה למיימוני]:
אתה מניח שיש מידע ידוע ויש מידע נסתר, וחכמים מנסים לשחזר את המידע הנסתר. ולפיכך אתה שואל מנא לן שהחומרא גורמת כך, ומנא לן שלדין אחד בשני דברים יש אותו טעם.
אבל כמדומה שהתנאים לא חשבו כך, אלא שהנתונים שנמסרו בתורה הם קיימים, ומה שלא כתוב אינו קיים, אלא ניתן ביד החכמים לקבוע לפי המידע הקיים,
[ניסוח חדש, בשביל חים ברטלר : אתה מניח שנותן התורה יתברך התכוון לפירוש אחד לכל הדורות, ולדין אחד לכל, ועל כל החכמים מוטל להגיע אליו, וכל מי שהגיע לפירוש אחר טעה.
אבל הגיוני יותר שנותן התורה יתברך ידע את לבב בני האדם, והתכוון שבכל דור יפרשו בני האדם לפי מיטב כוחם, ולפי מיטב שיקול דעתם, ודי בזה, ולא היתה הכוונה להגיע לאמת מסויימת]
ובזמן שיש סנהדרין, ציותה תורה שבכל דור הם קובעים את המשפט לכל, כדי לשמור על אחידות, וכשאין סנהדרין, העושה כדברי ב"ש יעושה וכדברי ב"ה עושה.
ונפקא מינה, שלדבריך אם בית דין שבטבריה חייב אדם סקילה על חילול שבת, וב"ד שבציפורי פטר, יש כאן חמשים אחוז ששפכו דם נקי. (וכשעשרה דיינים בבית דין אחד פטרו, יש 10 חלקי 23, ואם בב"ד אחר פטרו עשרים ושנים, יש 32 חלקי 46...). ולדבריי כך היתה כוונת נותן התורה, שכל בית דין יקבע לפי הרוב לפי שיקול דעתו, ורק "טעות בדבר משנה" היא טעות, כשכבר נקבעה ההלכה. ("טעות בשיקול הדעת" הרי נקבעת באמת לפי רוב מורי ההוראה שבאותו דור)
[ומדומה אני שלמעשה אתה אומר כמוני, שאין צורך לחוש לכל השיטות, ודי לעשות כשיטה אחת מוסמכת או לפי הרוב, וכבר כתבת פעם נגד המחמירים ככל השיטות, שמא חזרת בך?]
_________________
תלמיד חכמים ז"ל (די שטחי, חוששני)
 |
|
|
