פרשת השבוע באופן קבוע

 מפתח לחיים נעלים

בתפיסת העולם האנושית, המצוות שבין אדם לחברו אינן נחשבות כחובה, אלא כמעשים של רשות ושל 'לפנים משורת הדין'. לעומת זאת, ביהדות מצוות אלו הן חובה גמורה ואין הן פחותות בדרגת המחוייבות שלהן מהמצוות שבין אדם למקום. לדוגמה, במצוות גמילות חסד על ריבוי גווניה: הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה ולוויית המת, מחוייב כל יהודי לא פחות ממצוות תפילין או שבת.

התפיסה המעלה על נס את טוב לבו של האדם ורואה באדם וברצונו הטוב את חזות הכל, עלולה לגלוש לסגידה לאדם על מגרעותיו ועל חולשותיו, ולהופכו לפסגה שאין למעלה ממנה. רק זה המכיר בכך שעבודת האלוקים על כל ענפיה הינה הציר המרכזי בחיי האדם, אינו משלים עם חסרונות אנושיים והוא שואף לתקנם, במקום להנציחם או להעלותם על נס.

עינינו רואות לא אחת את הקרבנות הרבים שמקריבות כיום חברות נאורות ומתקדמות על מזבח חופש הפרט. בחברות אלו אין מקום לצוות על המנעות מאיסורים, כדוגמת נקימה ונטירה. לדעתם, "זכותו" הבסיסית של כל יחיד לשנוא כל אחד כאוות נפשו, כשם שהוא רשאי גם לאהוב את מי שיחפוץ. על אחת כמה וכמה שבחברות אלו אין מקום להטלת מגבלות על הדיבור, ואין מקום לאסור דיבורי רכילות או לשון הרע. כמו כן, אין להטיל מגבלות על רצונות כחמדה ותאוה. רק התורה, המתבססת על ההנחה שהקב"ה עומד במרכז ההוויה והתודעה, רואה תופעות אלו בחומרה. זאת מאחר שבכל אלו קיימת המגבלה הבסיסית של הבלטת האדם ודחיקת רגלי השכינה.

אהבת הזולת מסוגלת לפרוץ את חומת האנוכיות, להגביר את מידת הכרת הטובה ולהפנות  את האדם לאהוב את בוראו אהבת אמת.

בתורתם של חכמי המוסר למדנו שבכל עבירה שאדם עובר, טמון שורש של כפיות טובה כלפי הבורא. אילו אך היתה אישיותו של האדם חדורה בהכרת טובה כלפי אביו שבשמים, לא יתכן שהיה מעז לעבור על דבריו! לאורך כל ימי חייו מקבל האדם מתנות מהקב"ה, איך יתכן אם כן, שאין הוא חש מחוייבות להישמע לו ולמלא את הוראותיו? אין זאת אלא שהוא לקה בחיידקי כפיות טובה, וממילא "לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות".

בנקודה זו פועלת מצוות הצדקה את פעולתה הטובה. היא מהווה תרופה המסייעת לחלץ את עובר העבירה ממשבר כפיות הטובה. כאן מצוי הפתח להפנמת התחושה: " מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי " (תהילים קט"ז, י"ב). ככל שיעמיק האדם בהכרה זו, ישתנה יחסו אל החטא, וממילא תשתנה לטובה גם אישיותו.

הלל הזקן הצביע על עיקרון נעלה זה בהוראתו לאותו גוי שבא להתגייר. הלל גילה לו שתחום המצוות שבין אדם לחברו הינו המפתח לקיום כל התורה כולה. הלל לימד ששבירת מעגל האנוכיות גורם שינוי ערכים יסודי בחיי האדם. מפתח זה עשוי גם להפוך את החוטא לאדם נעלה, ובהתאם, גם גזר דינו של אותו אדם עשוי להשתנות באמצעותו לטובה.

הקב"ה נוהג עם האדם על פי כלל "מידה כנגד מידה". אם ייטיב האדם לזולת, גם מן השמים ייטיבו לו. הצדקה והחסד שהאדם עושה, מפעילים את מידת החסד של מעלה, והשפע והברכה ממרומים גדולים הם לאין ערוך מחסדו של בשר ודם.

  נא להתרחק

הדעה הקדומה והנגיעה האישית הן אויבותיה הגדולות של האמת. אדם מרכיב לעיניו משקפיים מן הסוג האמור, והן מערפלות את מראות החיים ומסלפות את המציאות האובייקטיבית. הגרוע מכול, שהוא כלל אינו חש בכך.

נדמה לו שדבריו, השקפותיו והגיגיו משקפים את האמת הצרופה, האחת והיחידה שאין בלתה. בעיני עצמו הוא פועל כראוי בלי לחוש באינטרסים הצרים והאישיים הדוחפים אותו. לכל מעשה ממעשיו ימצא הצדקה, והגינותו, לפי דעתו, היא למעלה מכל ספק.

לתכונה זו מקדישה פרשתנו שלוש מילים:

" מדבר שקר תרחק " (שמות כ"ג, ז').

חכמים התבוננו בפסוק והוא חשף לפניהם את צפונות לבו של האדם. הם ידעו היטב כי אין כתוב זה בא לאסור עלינו רק את השקר הפשוט, הגלוי והישיר. לכך הקדישה התורה צו ברור ביותר התואם את הנוסח הרגיל של צווי התורה: " לא תשקרו איש בעמיתו " (ויקרא י"ט, י"א).

מה רצתה התורה לחדש בפסוק נוסף זה?

הניסוח החריג שבפרשתנו פתח לפני חז"ל אפיקי הבנה חדשים במהות השקר. בפרשתנו אנו לומדים שעלינו גם להתרחק מהשקר. קיים תחום שבו יצאו דבריו של האדם מכלל השקר ה"תקני", אך עדיין לא הגיעו אל מחוז האמת המוחלטת. זו האמת הנקיה מכל סיגי התעיה והמרמה. על תחום ביניים זה כתבההתורה את דבריה: " מדבר שקר תרחק ".

אכן, תחום אנושי זה הוא שטח הפקר, שגלומות בו אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות, אשר נוצלו היטב על ידי בני אנוש.

חז"ל ציידונו בדוגמאות מוחשיות לשימושים בשקר, המצופה ציפוי דקיק של "אמת". רוב הדוגמאות לקוחות מהווי בית הדין, שכן הפסוק בתורה מופיע במסגרת האזהרות לדיינים, לעדים ועוד. אולם ברור שמסקנותיהן חלות על כולנו. הן ביחסנו אל הזולת, והן בהתנהגותנו כלפי החברה.

בלבו של השופט התעורר ספק והוא חש שמשהו בעדותם של העדים אינו כשורה. אם יחליט לקבל את עדותם, יעשה כחוק. הלא " אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ". איש לא יוכל לבוא אליו בטענות כי "על פי שני עדים... יקום דבר " (דברים י"ט, ט"ו).

אולם הפסוק: " מדבר שקר תרחק " מבהיר שלא כך הוא. הדיין אכן לא שיקר, אך אל האמת עדיין לא הגיע. פרשתנו מגלה שאם יקבל את עדותם, עדיין שרוי הוא במחיצת השקר. עליו לפסול את עצמו מלדון בדין זה ולהעביר את הדיון לשופט אחר. אולי יגלה הלה, האם רמאים הם העדים אם לא.

  חמור נופל בדרך

סודה של פרשת משפטים מתגלה היטב בפסוק הבא ובהלכות שניתן להסיק ממנו:

" כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו ..." (שם כ"ג).

מקבילה לפסוק זה אנו מוצאים בספר דברים: " לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמתם מהם, הקם תקים עמו " (דברים כ"ב).

מתוך עיון מדוקדק בכתובים הסיקו חז"ל כי מדובר בשתי חובות שונות. חובת הפריקה של משא הבהמה הרובצת על הקרקע באפס כוח, וחובת העזרה בטעינה על גב החמור העומד שוב על רגליו והכנתו לדרך.

והיה, אם הזדמנו לאדם שתי המצוות יחד בבת אחת, שני חמורים - אחד רובץ תחת משאו, והשני מצפה להטענה, חובת הפריקה קודמת לחובת הטעינה של הבהמה השניה. שכן על ידי פריקת המשא מגב הבהמה, מקיים האדם מצווה נוספת של מניעת צער בעלי חיים החייבת אף היא מן התורה.

עתה, שימו לב!

ההלכה האחרונה עשויה להשתנות. עלול להווצר מצב שבו יהיה האדם חייב לנהוג בצורה הפוכה, כלומר, קודם לעזור בטעינה ורק לאחר מכן בפריקה. הידעתם מתי? כאשר הנחלץ לעזרה שונא את בעל החמור המצפה שיעזרו לו בטעינה.

במקרה כזה פוסקת ההלכה, שעל הנחלץ לעזרה לנטוש את החמור הכושל ולעזור לשונאו להטעין את המשא. מדוע במקרה שקיימת שנאה דורשת ההלכה קודם להגיש עזרה לשונא?

התשובה היא: "לכוף את יצרו עדיף" (בבא מציעא, דף ל"ב).

אנו עוצרים ליד מילים אחרונות אלו, ולעינינו נפרשת התפיסה ההלכתית של מושגים כמו צדק, משפט ויושר. זוהי תיאוריה השונה מהותית מהשקפת משפט העמים על מושגים אלו. הבה נעמיד אותן זו מול זו.

הצדק המשפטי הטבעי, מגמתו להגן על האדם ועל רכושו מפני התנכלויות הזולת או החברה. מטרתו העליונה: תן לכל אדם את שלו, דאג שיישמרו זכויותיו הצודקות. זו מהותו - לשמור על גבולות הצדק והיושר. הגישה היא מעשית, נכונה, ואין לה כל יומרות מחנכות.

אולם בפרשתנו אנו מבחינים במוטיב נוסף היוצר תיאוריה שונה לחלוטין.

לאור ההשקפה המקובלת לפי הצדק הטבעי, חייב אני תמיד לעזור בתחילה לפרוק את המשא הבהמה הכושלת (ובכך גם למנוע את צערה בנוסף להושטת העזרה לבעל הבהמה). את החובה הזו מגמישה ההלכה בהתאם לנטיותי, אבל בצורה הפוכה. ההלכה מתאימה את עצמה ליצר השנאה שעלי לכוף ולשנות. הצדק ההלכתי אינו רק משפטי, כי אם גם מוסרי. יעדו העליון: חינוך האדם ועיצובו מחדש.

כפיית הלב להושיט עזרה לשונא, בכוחה להקהות עוינות זו ולפתוח פתח ליחסים משופרים יותר.

  משפטו של גנב

אדם שנכשל בעוון גניבה. כידוע, עונשו הוא תשלומי כפל. עונש זה עושה את הגניבה לבלתי משתלמת. יש להניח שגנב אשר חוייב להחזיר את הגניבה ולשלם כפל, יימנע מלעשות זאת שוב בעתיד. כאשר אין לו ממה לשלם, הוא נמכר לעבד.

לפי החוקים הרווחים כיום בעולם, נידון הגנב למאסר. לכאורה, יש בעונש זה כדי להרתיע את העבריין מגניבות. אולם המציאות טופחת על פנינו. במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, רוב האסירים מדרדרים שם. בבית הסוהר פוגש הגנב פושעים ותיקים ומועדים, אשר מלמדים אותו, בין חומות הכלא, שיטות מתוחכמות ומשוכללות של פשע ושל גניבה. התוצאה היא, שכאשר האסיר משתחרר מהכלא, הוא מלומד יותר בפשע וממשיך לחטוא.

לעומת זאת, על פי דין תורה אין כלל עונש מאסר על פשעים מסוג זה. אם אין לגנב כסף כדי לשלם את גניבתו, הוא נמכר למשפחה הגונה. שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום לא זכה לבית חם, וייתכן שבגלל זה גנב, עתה יקבל יחס מועדף אצל אדוניו החייב לדאוג שיהיה לו טוב עמו.

קיימת בפרשה זו הבחנה דקה מאד בכוחות הנפש של האדם. בדין של גנב שטבח או מכר, אומרת התורה: " חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה " (שמות כ"א, ל"ז). רש"י מביא את דברי רבן יוחנן בן זכאי: "חס המקום על כבודן של הבריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו".

אין ספק ששופט הדן על פי שכל אנושי היה פוסק בדיוק להיפך. גונב השה הנושאו על כתפו, הרי הוא גנב מועד, אשר אינו מתבייש ללכת ברחוב כששה על כתפיו. לדעת הבריות, אדם שהגיע לשפל כזה, ראוי לעונש כבד יותר מאשר גונב השור אשר אינו מתבזה. אך דעת התורה אינה כך. הבורא חס על כבוד בריותיו וניכה מגונב השור חמישית מעונשו. מובאת בחשבון הבושה שנגרמה לו בנושאו את השה על כתפו בפרהסיה. הבושה היא חלק מהעונש.

ואנו עומדים ותמהים: וכי מי הכריח את הגנב להתבזות? הרי הוא עצמו נטל את הביזיון על כתפיו, ובלבד שיוכל ליהנות מגניבתו. האם הוא חש ברגש כלשהו של פחיתות כבוד? לא מיניה ולא מקצתיה! בודאי הולך לו הגנב עם שללו על כתפו, שמח וטוב לב וזמר בפיו על ששיחקה לו שעתו. אם כן, מה המקום להתחשב בבזיונו ולנכות מעונשו?

אלא, שירדה תורה לסוף דעתו של האדם. כל אדם מורכב מגוף ומנשמה שהיא חלק אלוק ממעל. בתוך תוכו של אדם שפל זה, נאבקים כוחות החומר עם כוחות הרוח. במעמקי נפשו עדיין חבויים רגשי קלון ואי נוחות. רגשות אלה מעלים סומק סמוי בגנב, לנוכח הקלון של נשיאת השה על הכתף לעיני בני אדם, אשר אינם שותפים לדעותיו הנפסדות. אמנם, הוא עצמו אינו מודע להרגשת הבושה שבו, אך ה', חוקר לב ובוחן כליות, יודע את אשר במעמקי ליבו וחס על כבודו של כל אשר בשם אדם יכונה. וכיוון שאליבא דאמת אין הנאתו שלימה, לכן מחשב לו הקב"ה דבר זה בחשבון עונשו, והוא ישלם רק ארבע צאן תחת השה.

מה נפלאו משפטי התורה! איה משפטי העמים ושופטיהם, אשר לא ירדו למעמקי המעמקים של כוחות הנפש ולא הוציאו לאור משפט אמת?

  חוק ההלוואה הצמודה

כדי ללמדנו את חובת ההלוואה, כתבה התורה: " אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה " (שמות כ"ב, כ"ד).

די במחצית משפט זה שינוסח כך: "הלווה כסף את העני, ולא תהיה לו כנושה". המילים הנוספות יוצרות מנגינת רקע אנושית למצווה עצמה. היהודי, שהפסוק מופנה אליו, מכיר מיד את מקומו בחברה. הוא לומד שאין הוא העשיר המתנשא, המביט מגבוה על מבקש העזרה. האלוקים מודיע לו: "לא עמך הוא העני, אלא עמי הוא" (מדרש רבה). ואתה, שנדמה לך כי הישגי הממון והכוח מעניקים לך זכויות יתר, נדרש להלוות כסף למעוטי יכולת שהם עמי, קרובים אלי ביותר דווקא בגלל עוניים: " אל זה אביט, אל עני ונכה רוח " (ישעיה ס"ו).

די בידיעה זו לשפר את האקולוגיה החברתית, לשנות מן היסוד את יחסו של המלווה ללווה. את גישתו של כל מגיש שירות לנזקקים לו.

מילה נוספת המתנגנת בפסוק זה היא המילה: " את העני עמך ".

" עמך " הינה הדרישה להזדהות רגשית עם הפונה לעזרה. לא רק לחוש לעזרתו, כי אם גם לחוש את מצוקתו. "כאילו אתה עני". ההלוואה היא, איפוא, הלוואה צמודה. צמודה להשתתפות בצער הלווה, שחייב המלווה לטפח באותה שעה בלבו.

כך מצאנו שנהג אחד מגדולי ישראל במאה הקודמת.

בליל חורף רוסי נקש הרב על דלת ביתו של גביר העיירה. בעל הבית הופיע בפתח, בלבוש קל, והזמין את הרב פנימה אל הבית החם והמוסק.

הרב סירב, וכך אולץ העשיר להאזין על המפתן לבקשת הרב. הרב דרש סכום כסף גדול כדי לקנות עצי הסקה לבתי העניים שבעיירה.

הלה שניצב בפתח כשהוא חש היטב בקור, הסכים מיד לבקשת הרב. משנכנסו וישבו בסלון החמים, שאל בעל הבית את הרב: "מדוע הכרחת אותי להאזין לדבריך מחוץ לבית כשכולי רועד מקור?"

"רציתי", השיב הרב, "שתחוש קור מהו. ליד האח הבוערת לא תשכיל להבין עד כמה סובלים אחיך העניים בפרברי העיר".

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

  כולם כאחד

הארון מסמל את התורה. הארון נגנז לפני חורבן בית המקדש הראשון. הלוחות נגנזו עמו, ועקבותיהם לא נודעו. אולם נותר בידינו ספר התורה.

כל המשמעויות העולות מן הפסוקים של פרשת הארון, חלות גם על התורה, נושאת דבר האלוקים.

צווים רבים בפרשתנו, הקשורים לבניית הארון, שונים מהאמור בשאר כלי המשכן. הבה נבחן את אחד הציוויים המצביע על הגישה העקרונית השונה, הקיימת בבניית הארון. בפסוק הפותח את הוראת בנייתו, נאמר:

" ועשו ארון עצי שטים " (שמות כ"ה, י').

לא נאמר כך בשאר כלי המשכן. תמה המדרש: "מפני מה בכל הכלים כתוב: ' ועשית ' (בלשון יחיד) ובארון כתוב: ' ועשו ' (בלשון רבים)?

וזו תשובת המדרש: "אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה" (שמות רבה ל"ד, ג').

בל ייווצרו מעמדות, עדות ושכבות מיוחסות יותר או מיוחסות פחות, כשמדובר בתורה, במהותו הפנימית של עם ישראל. התורה מעניקה לעם את אופיו ואת מעמדו הרוחני. כתוצאה מכך, היא פתוחה בפני כל בן ישראל.

אין יחיד או שכבה חברתית המסוגלים לקיים לבדם את התורה כולה. "אין גופה של התורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל" ("אור החיים"). תרי"ג המצוות בנויות כך, שרק בשיתוף כל חלקי העם ניתן להגשימן. בן ישראל מנוע מקיום חלק נכבד של המצוות הקשורות לכהן ולתפקידיו. הכהן, מעצם מעמדו, אינו יכול לקיים חלק מן המצוות שנצטוו בהן בני ישראל. קיימת מערכת מצוות שרק הנשים יכולות לקיימן, ובלעדי קיומן אין לגבר את כל התורה כולה.

אין אדם בישראל שלם בלא רעהו. אין קבוצה היכולה לעשות שבת לעצמה. התורה אינה תורתו של היחיד, אלא תורתה של האומה. הדבר בא לידי ביטוי כבר בבניית הארון, משכן התורה. כולם בשווה חייבים היו לתרום לבנייתו. המיוחד והפשוט, הנעלה וההמוני, היטו שכם כאחד לפעולה משותפת למען הארון, בידיעה ברורה שזו דרישה אלוקית, הבאה להשריש בלבם את שותפות גורלם ואת תלותם איש ברעהו.

כך בעת בניית המשכן, וכך גם בימינו אלה. רק שיתוף פעולה של כל חלקי העם, מסוגל להביא לקיום כל המצוות. הערבות ההדדית והאיחוד הם המחשיבים כאילו כל אחד מהעם אמנם קשור לכל חלקי התורה.

  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

החיד"א (רבי יוסף חיים אזולאי, מגדולי התורה וממנהיגי הישוב בארץ ישראל לפני למעלה ממאתיים שנה), מוצא הקבלה נפלאה בין פרטי המשכן לבין העבודה הרוחנית הפרטית של כל אדם מישראל בכל הדורות.

הפסוק: " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם " (שמות כ"ה, ח'), מחזק את משמעותה של קבלה זו. עשיית המקדש (או המשכן) תביא להשראת השכינה "בתוכם", בתוככי ליבו של כל אדם.

v         במשכן עמד מזבח הנחושת, ועליו דלקה אש תמיד. להורות על ההתלהבות התמידית הרצויה בעבודת ה'. תפילות נרגשות, לימוד תורה בחשק רב ועשיית מצוות מתוך שמחה יוקדת.

v         על המזבח ירדה אש מן השמים, אולם עם זאת, מצווה להביא אש משלנו ולהזינה בעצים. ללמד, שאמנם בכל יהודי טמונה נקודה זכה וצרופה, נשמה טהורה ועליונה הלוהטת מעצמה, אולם אין להסתפק בכך. עלינו לעורר את עצמנו לעבודת ה' ולהזין את ההתלהבות על ידי שמיעת דברי התעוררות ולימוד ספרי קודש.

v         מידות המזבח הן חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב ושלוש אמות גובה. המספרים מצטרפים לשלוש עשרה, כמנין "אחד". להורות שתהיה כל כוונתנו ל"ה' אחד" לבדו!

v         על המזבח מקריבים קרבנות, מלשון קירבה. לרמוז לנו שמוטל גם עלינו לקרב בריות לתורה ולהאהיב עליהן את האמונה והמצוות.

v         בכל יום היה עולה כהן למזבח ומסיר את הדשן, כלומר, את האפר שהצטבר מאש הקרבנות. להורות שהיצר הרע פועל באדם ומעלה בו הרהורים רעים. לכן, האדם חייב ללחום כנגדם ולהסירם מלבו מדי יום ביומו בעקביות ובמסירות.

v         בקודש הקודשים, שהוא המקום הפנימי ביותר, היה מונח ארון הברית ובתוכו לוחות הברית, לרמוז שישתדל האדם להשרילהחדיר ללבו פנימה את התורה הקדושה ולהרבות בלימודה ככל יכולתו.

v         על הכפורת שעל ארון הברית ניצבו הכרובים, ופני פעוטות להם. לרמוז שמעשי האדם יהיו זכים כמלאכים וכתינוקות שלא חטאו.

v         הכרובים פורשים את כנפיהם, להורות שישתדל האדם לסוכך בכנפיו על בני משפחתו, ללמדם, להשפיע עליהם טובה ולקדמם ברוחניות.

v         בארון הברית היו קבועים בדי הארון (המוטות) שבאמצעותם נשאו אותו. הם רומזים לתומכי התורה ומורים לאדם שישתדל לתמוך בלומדי התורה ולסייע להם. בזכות מצוה זו יקויים בו הפסוק: " לא יסורו ממנו " (שמות כ"ה, ט"ו), פסוק שנאמר על המוטות. משמעות הרמז היא, שגם לעתיד לבוא יהיה חלקו של תומך התורה צמוד לחלקם של הלומדים, והוא יזכה יחד עמם לעתיד לבוא בכל הטוב הצפון לצדיקים שהוא תמך בהם.

v         המנורה המאירה היא רמז למידות הנפש הנעלות. שש נרותיה משני צידיה פונים אל הנר האמצעי, לרמוז שעל האדם לנקוט דרך אמצעית, בלי לנטות במידותיו לכיוון הקיצוני.

גם את המנורה מצוה לדשן ולהיטיב את נרותיה. הדבר מורה שגם את המידות יש לזכך בעמל תמידי.

v         השולחן עמד לנוכח המנורה. מידותיו של האדם ניכרות ביתר-שאת בשבתו ליד שולחנו. שם נבחנים מידותיו ונימוסיו. על השולחן ניצב לחם הפנים, לרמוז שגם לחמנו יהיה כולו קודש, לחם שהושג ביושר וראוי להגישו לפני ה'.

v         במשכן עמד מזבח הקטורת. מובא בתלמוד שלא היו צריכים להתבשם בבשמים בכל שטחה של ירושלים, כי ניחוח הקטרת הגיע לכל מקום, וחשו בו עד יריחו. להורות שעל האדם לנהוג בשלמות המידות ובהתנהגות נאותה, עד שהכל יהנו ממנו, יתבשמו מריחו, יקלסוהו וישבחוהו. בזכות זאת הוא יקדש שם שמים בהליכותיו, ושם שמים יתאהב על ידו.

v         מי הכיור שימשו לרחצה ולטהרה. מכאן ילמד האדם שעליו להשפיע על זולתו חסד והטבה, טהרה וקדושה, שנמשלו למים חיים. על האדם להיות מקור טובה וברכה עבור הסובבים אותו.

אם כה יעשה האדם וכך ינהג, הוא יהיה בעצמו מעין משכן להשראת השכינה, ויתקיים בו הפסוק: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

  שלושת הכתרים שבמשכן

מכל כלי המשכן נתייחדו הארון, השולחן והמזבח בזר זהב שהיה מעליהם. שלושת הזרים רומזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל. הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה, השולחן וזרו רומזים לכתר מלכות, וזר המזבח רומז לכתר כהונה.

זר הזהב מהווה מכנה משותף לכלי קודש אלו, אולם קיים הבדל במידות הכלים. מידות הארון כולן חצויות: " אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו " (שמות כ"ה, י'). מידותיו של המזבח היו כולן שלמות: " אמה ארכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו " (שמות ל"ז, כ"ה). גם מידות מזבח הנחושת, שעמד בחצר המשכן, היו שלימות. השלישי מבין הכלים, שהיה עליו זר זהב, השולחן - חלק ממידותיו היו שלמות וחלקן חצויות: " אמתיים אורכו, אמה רוחבו ואמה וחצי קומתו " (שמות כ"ה, כ"ג).

השינויים המהותיים במידות אלו רומזים לדרכי הנהגה שונות הנדרשות מהאדם.

כאמור, ארון הברית רומז לתורה. הזר שעליו הינו סמל לכתר תורה. בהקשר לידיעת התורה, ראוי שכל המידות תהיינה חצויות. החפץ לזכות בכתרה של תורה, עליו לעמול ולהתייגע, לא לראות את עצמו לעולם שלם ומושלם.

המידות החצויות של הארון רומזות ללומד, כי החצי השני הוא עדיין ממנו והלאה, ועליו לחתור להשלמת החסר.

השולחן אשר לפני ה' - מידותיו היו מקצתן שלמות ומקצתן שבורות.

כאמור, חצי מידה בא להורות על תחושת חסר. לעומת זאת, בשולחן הרומז לכתר מלכות ולקנייני החומר, מופיעות מידות שלמות. ללמדנו, שבתחום זה על האדם לסגל לעצמו תחושת שובע והסתפקות במועט. ביחס לחמודות תבל יש להתייחס ברגש של רוויה, בלי להתאוות לשולחנם של אחרים.

עם זאת, המידה החצויה בשולחן מידת הגובה, רומזת שגם בתחום החומר קיים ממד של רצון להישגים נוספים. ביחסו לזולת, אל לו לאדם להסתגר בתוך עצמו, אלא חייב הוא לרדוף חסד. מפורסמת היא האימרה: " העולם הזה של הזולת, הוא העולם הבא שלי... "

מידות אורכו של השולחן ורוחבו - שלמות הן, אולם המידה הרומזת למגמה שיש להגביה את השולחן ולהעלות את רמתו הרוחנית - חצויה היא.

בשונה מהארון ומהשולחן הם המזבחות, מזבח הזהב ומזבח הנחושת - כל מידות המזבחות טבועות בחותם השלמות.

תפקיד המזבחות היה לכפר על היחיד ועל הציבור. החטא, כשמו כן הוא, חסרון והחטאת המטרה. החטא מקפח ומחסר את דמותו של האדם. תפקיד המזבחות הינו להשלים חסר זה. מטרת כל הקורבנות, להוסיף שלמות לאדם ולקדמו בסולם הרוחני.

נאה לו איפוא למזבח שיהיו כל מידותיו שלמות, שהרי תפקידו השלמת האדם. בנוסף, מעשי המזבח נעשים בתמימות ובשלמות. ובעקבות כך גם כח כפרתו נובע משלמות עילאית זו.

  השבת ומלאכת המשכן

אחד הטעמים לאיסור עשיית ל"ט מלאכות בשבת הוא מפני שבשבת אנו שבים למצב בו היה נתון אדם הראשון קודם חטאו. לכן, אל לנו לעשות בו מלאכה, אלא עלינו לעסוק ביום זה בענייני קדושה. עבודת הקודש של ששת ימי המעשה היא להפוך את המעשים הגשמיים למעשי מצוה וקדושה, ואילו בשבת כל עסקנו הוא רק בקדושה עצמה.

בכל מלאכה ניתן לקיים מצוה: אדם החורש את שדהו, מקיים את "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", זורע, מקיים "לא תזרע כלאים". כל מלאכה מובילה את עושיה לדעת את ה' ולהתקרב אליו. אם אכן האדם יוצק תוכן רוחני למלאכתו, הוא יוצר בכך כלי לעבודת ה'.

יסוד הקמת המשכן היה אף הוא מושתת על דרך זו. העם לקח חומרים גשמיים והשתמש בהם לעבודת ה', תוך כדי עשיית ל"ט מלאכות, מתוך מטרה לבנות מקום לשכינה.

טמון כאן יסוד עמוק: במה בונים בעולם הזה מקום למלכות שמים? דוקא בעזרת סממני העולם הזה. רצון הקב"ה הוא שננצל את הגשמיות כולה לצורך הכנת מקום לשכינה, ובאופן זה יוכל ה' למלוך עלינו ועל מעשינו כאן, למטה. במשכן שימשו כל המלאכות הגשמיות הללו לעבודת ה'.

בהתאם להנחה זו נבין את הקשר בין ל"ט מלאכות שבת לבין מלאכת המשכן. השבת היא כעין בנין המשכן: פעולת ישראל במשכן בימות החול תוך כדי עשיית ל"ט המלאכות לשם הקדושה, בהופכם את הגשמיות לעולם רוחני, ובאותו אופן בשבת אנו עושים זאת בצורה הפוכה: על ידי שביתה מל"ט המלאכות ההופכות את החול לקודש.

שבת היא "מעין עולם הבא". לכן, עלינו להפסיק ביום זה את עיסוקינו. השבת כולה קודש, לא מעורבים בה יסודות של חולין, ובאופן זה שורה בה הקדושה ששרתה במשכן בעומדו על תילו.

  מי נטע את העצים?

המשכן היה עשוי עצי שיטים מצופים זהב, עשר אמות גובהם. אברהם אבינו ידע ברוח קודשו כי בני בניו עתידים ללכת במדבר, ולהצטוות לבנות שם משכן לה' מעצי שיטים. לכן הוא נטע עצי שיטים. הנטיעות גבהו, התעבו ושלחו שורשים באדמה. כשירד יעקב אבינו למצרים, הוא קצצם והביאם עמו לשם.

לאחר שבא משה רבינו הוא בישר לבני ישראל את בשורת הגאולה, העם כבר היה מודע לכך שהוא עומד לצאת למדבר, לארץ לא זרועה, אולם בחוזק אמונתו ובתוקף בטחונו בה', הוא לא הכין צידה לדרך הארוכה, כפי שנאמר בתורה: " גם צידה לא עשו להם " (שמות י"ב, ל"ט). ליוותה אותם מחשבה: מדוע עלינו להכין צידה, אם אנו אורחיו של הקדוש ברוך הוא, ואנו מוזמנים לסעוד על שולחנו?

צידה הם לא הכינו, אולם את העצים העתיקים שהביא יעקב אבינו מצרימה, הם נטלו אל המדבר, כדי שיהיו מוכנים לציווי לבנות את המשכן.

לכאורה הדברים צריכים ביאור, שהרי כפי שבני ישראל סמכו על הקדוש ברוך הוא שימציא להם מזון במדבר, כך גם יכולים היו לסמוך עליו שימציא להם עצי שיטים לבניית המשכן?

ומעבר לכך, לשם מה טרח אברהם אבינו ונטע את עצי השיטים הללו? לשם מה טרח יעקב אבינו לשאת משא כה כבד למצרים? אין זאת, אלא שיש בדבר מסר לדורות.

במשכן ניצב ארון הברית, ובתוכו הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדברות. המשכן היה מקום השראת השכינה, מעוז הדת וביצור האמונה.

מהו חומר הגלם שנבנה ממנו המשכן? מהו המקור של כל הקדוש והיקר, מקור האמונה והטהרה? התשובה היא: האבות! העצים שנטע אברהם אבינו.

סימליות רבה יש בדבר! סימליות זו משמעותית מאד בדורנו. את כוחנו אנו יונקים מהעצים שגדלו במשך מאות בשנים והושקו בדמעותיהם ובתפילותיהם של אבותינו. על העצים הם שמרו ונצרו בגלות הדוויה, אותם הם נטלו עמם בעת גאולתם. ומהם הם בנו את משכנם.

האמונה והשראת השכינה אינן נשענות על מורשת האבות לבדה, על האדם עצמו לעסוק בתורה ובמצוות, בתפילה ובעבודת ה'. כך מתאפשר לו לצפות את עצי השיטים בזהב טהור. אולם תמיד העיקר והפנים, התוך והתוכן, יהיו מן המעיין העתיק, מהמורשת המושרשת.

אנו מקימים משפחות, מעצבים דורות, מגדלים ילדים, מייחלים לרוות מהם רוב נחת, לראותם פורחים ומלבלבים, מאושרים ובונים בתים לתפארת. בונים משכן משלהם. משכן לתורה ולקדושה, למסורת האבות ולהשראת השכינה.

אולם עלינו לדעת, אם רצוננו שהם יבנו את משכנם, עלינו לספק להם את חומר הגלם. עלינו לטעת למענם את עצי השיטים, להשריש בהם את היסודות ואת השורשים!

מובא בגמרא: חוני המעגל ראה אדם נוטע עץ חרובים. שאל אותו חוני המעגל: כעבור כמה שנים יניב העץ פירות? ענה לו אותו האדם הנוטע: כעבור שבעים שנה. תמה חוני המעגל: סבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה? ענה לו האדם הנוטע: כשנולדתי מצאתי עצי חרוב מניבים פרי. כשם שאבותי שתלו עבורי, כך גם הנני שותל בעבור בני..."

אבותינו השרישו בנו אמונה ומורשת, הבה נמשיך גם אנו להשרישן בבנינו!

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

  הלב של ישראל

בגדי הכהונה של אהרן הכהן ובניו הוסיפו מימד של קדושה לשבט הכהונה. הם העניקו חשיבות ופאר ללובשיהם, כבגדי מלכות המכבדים את לובשיהם.

כהן הניגש לעבודה בבית המקדש מבלי ללבוש תחילה את בגדי הכהונה, ואפילו החסיר רק אחד מהבגדים, פסול הוא לעבודת הקודש.

בבגדים אלו יש הרבה מעבר לפאר חיצוני. בפנימיותם מכילים בגדים אלו עניינים רמים המקדשים את הכוהנים ומכשירים אותם לעבודת המקדש.

הכהן הגדול נכנס למקדש כשהוא לבוש בשמונה בגדים. מבין הבגדים שנוספו לכהן הגדול בלט חושן המשפט שהיה נתון על לבו.

בתוככי החושן נתונים היו האורים והתומים המכילים את השם המפורש של ה'. שתים עשרה אבנים יקרות היו קבועות בחושן, ועל כל אחת מהן חרות היה שמו של אחד השבטים. בעזרת אותיות אלו יכול היה עם ישראל לקבל מענה לשאלות הציבור שעלו על הפרק. האותיות שבחושן היו מאירות, והכהן הגדול, ברוח הקודש שהיתה שורה עליו, היה מצרף את האותיות למילים, ואלה היוו את התשובה לשאלה.

עניין מהותי ועמוק טמון כאן. שמותיהם של שבטי ישורון הביעו את מהותם הייחודית של השבטים. שמו של כל שבט לא היה שם סתמי, אלא היה מכוון לעניינו הפנימי והרוחני של אותו שבט. הקדושה האלוקית שאפיינה את סגולתו של השבט, מסוגלת היתה להאיר ולהעניק תשובות אלוקיות לדורשי ה'.

אמנם לא כל אדם ראוי היה לשאת בגד תפארת זה. סגולותיו המיוחדות של אהרן הכהן, הן אלו שעשו אותו מוכשר וראוי לענוד את חושן המשפט. כח רוחני זה הוא הוריש לכוהנים הגדולים הבאים אחריו. לבו האוהב, הרחום והטהור של אהרן התאחד עם נשמות כלל ישראל כאשר נשא על לבו את חושן המשפט.

כשביקש הקב"ה להטיל על משה רבינו את השליחות הגדולה לגאול את ישראל ממצרים, הוא חשש שעלולה להיגרם לאהרן, אחיו הגדול, חלישות דעת כלשהי. משה רבינו העדיף לוותר על התפקיד, ובלבד שלא לגרום עוגמת נפש לאחיו.

אלא שהקב"ה הודיע למשה, שאהרן נעלה הרבה מעבר לכל חישוב אנוכי. כל חלל לבו של אהרן היה גדוש באהבת ישראל ללא מצרים. להפך הוא עוד שמח בלבו פנימה שמשה יקבל את התפקיד הנשגב. בשכר נקיות לב זו, זכה אהרן ללבוש את החושן ולהאיר ממנו לכל ישראל.

כאשר לבש אהרן הכהן את בגדי הכהונה, היו כל כוונותו וכל מעייניו נתונים בכוונה לשם שמים. נאמר על אודות אהרן: " ויעש כאשר צוה ה' את משה " (ויקרא ט"ז, ל"ז). וביאר רש"י שם: " מלמד שלא היה אהרן לובשם לגדולתו, אלא כמקיים מצות המלך (מצות ה')".

זאת ועוד, כדי להאיר את חושן המשפט הוצרך אהרן להיות חדור בתכונה נוספת, שאף היא דרשה טהרת לב, הכוונה היא לאהבת ישראל.

משמעות הפסוק: " ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו " (שמות כ"ח, כ"ט), כוללת בפנימיותה את הקביעה שאהרן נשא את שמות בני ישראל בתוככי לבו. לבו האוהב של אהרן מסוגל היה להוות סמל לדברי המשנה במסכת אבות, המתייחסת לתכונותיו של אהרן: " אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה " (מסכת אבות פרק א', י"ב). אהבת ישראל זו סייעה אף היא להארה השמיימית שנראתה על חושן המשפט.

  ערכו של דיבור

מעלתם הגדולה של בגדי הכהונה לא התמקדה בפאר החיצוני שלהם, אלא בתוכנם הפנימי.

המעיל שלבש הכהן הגדול נועד לכפר על עוון לשון הרע. על שולי המעיל סביב היו מחוברים פעמוני זהב. כאשר היה הכהן הגדול לובש את המעיל ומתהלך בו, היו הפעמונים משמיעים קול. קולות אלו רומזים לכפרה על חטאי הדיבור והקול. סגולה מיוחדת היתה לפעמונים. בבוא הכהן אל הקודש, כפי שנצטווה על ידי ה', היה עוון חמור זה של דיבור לשון-הרע מתכפר.

אילו היינו נשאלים אלו בגדים ראוי שילבש הכהן הגדול, כדי שהללו יכפרו על חטא לשון הרע, לבטח היינו משיבים, כי ראוי שיהיו אלו בגדים שאינם משמיעים קול כלשהו. הדממה שבגדים אלו משרים, היתה מלמדת על חובת השתיקה של בני האדם.

לדעת התורה, הכיוון הוא הפוך. על שולי המעיל נתלו פעמונים שהשמיעו קולות בעת הילוכו של הכהן. משתמע מכאן, שלא בדממה הקב"ה חפץ, אלא דווקא בקולות. הקולות צריכים להיות כשרים, קולות שאין בהם לשון הרע.

אמנם השתיקה היא אמנות נפלאה, אך עם זאת, יש להשתמש בסגולות הדיבור שנטע ה' באדם כדי לפעול באמצעותן להשגת מטרות נעלות.

מהתבוננות במשנתו של רבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר "חפץ חיים", ובמסירות נפשו להחדרת ההכרה בחומר איסורי לשון הרע ורכילות, ניתן היה להבין שהוא עצמו היווה דמות של שתקן נצחי. ולא היא! אלו שזכו לשהות במחיצתו סיפרו כי מרבה היה בדיבור. בכל עת היה נושא את דיברותיו בהלכה וביראת ה'. נוסף לכך, הוא לא נמנע מלגלות את דעתו בעניינים שעמדו על הפרק, הן בנושאי הכלל והן בנושאי הפרט. ורבים נהנו ממנו תדיר עצה ותושייה.

ברוח זו ביארו חכמים קדמונים את האמור במשנה: " סייג לחכמה שתיקה " (אבות ג', י"ג). מדברי המשנה משתמע שהשתיקה מהווה סייג השומר על החכמה. מהי איפוא החכמה עצמה? הווי אומר, החכמה היא הדיבור, דיבור שאין בו גלישה לתחום האסור.

את הדיבור המותר ואת הדיבור הקדוש סימלו הפעמונים שהשמיעו את קולם כאשר נכנס הכהן הגדול אל הקודש, אל המקום בו שרתה השכינה. הקרבה אל הבורא יחד עם התשובה כיפרה על אחד החטאים החמורים, חטא לשון הרע.

נוסיף פרט מעניין. נאמר בתורה שהשמעת קולם של הפעמונים נדרשה לא רק בהיכנס הכהן אל הקודש, אלא גם בצאתו: " ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות " (שמות כ"ח, ל"ה).

התורה רמזה שרישומה של הקדושה חייב להוותר אף לאחר היציאה מבית המקדש. תפקיד האדם להשתדל שכל התעלות שהוא זוכה להגיע אליה, לא תחלוף ותעבור, אלא תותיר רושם רב לאורך זמן.

  קיום המצוות - נתינה שהיא לקיחה

בתחילת פרשת תרומה נאמר: " וייקחו לי תרומה " (שמות כ"ה, ב') . וכן בפתחה של פרשת תצווה נאמר: " וייקחו אליך שמן זית זך " (שמות כ"ז, כ') . עיון במשמעותה של המלה "וייקחו" מוליך אותנו לעבר השקפה ברורה על תרי"ג המצוות ועל עבודתנו הרוחנית.

מובא בחז"ל: "כיון שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', מיד אמר הקב"ה וייקחו לי תרומה". מהו הקשר בין "נעשה ונשמע" לציווי " ויקחו לי תרומה "? ומהו פשר הלשון " ויקחו ", בשעה שמדובר בנתינה?

פסוק זה מלמדנו שרכושו האמיתי של האדם הינו הממון שהוא נותן לצדקה. הון רב ספון באוצרותיו של עשיר, אך הוא אינו נחשב לממונו. דומה הדבר לזבוב הכלוא בתוך תיבה שמונח בה גוש סוכר. יכול הזבוב להלך על פני גוש הסוכר ולאכול ממנו, אך כלום יוכל הזבוב להתפאר ולומר הנני עשיר? והרי אין ביכולתו לצאת מן התיבה ולקחת את גוש הסוכר לעצמו!

היחס בין האדם לעושרו דומה ליחס שבין הזבוב לגוש הסוכר. אמנם העושר נתון באוצרותיו, אך היוכל הוא ליטלו עמו לעולם הבא? לעומת זאת, את שכר הצדקה שחילק הוא אכן עתיד ליטול עמו לעולם הנצח.

מכאן אנו למדים, שנתינה לצדקה היא בעצם לקיחה. עתה מובן מדוע דקדק הכתוב לומר: " ויקחו לי " – " ויקחו אליך ". התורה באה ללמדנו שלא נתינה היא זו, אלא לקיחה. אמנם הנודבים למשכן הזילו זהב מכיסם וביצעו פעולה של נתינה, אך במבט מעמיק יותר היתה זו לקיחה.

כל מצוה ניתן לראותה כנתינה, אולם ניתן גם להגדירה כלקיחה. התורה מלמדת אותנו את ההיבט האמיתי, המצוות אינן מהוות נתינה כי אם לקיחה.

הדבר דומה לאדם המשקיע סכום כסף בעסקה העתידה להניב רווחים גדולים. כל בר דעת מבין שנתינה זו - לקיחה היא, שכן תמורת ההשקעה הקטנה עתיד המשקיע לגרוף הון רב!

לאחר ההכרה בערכם הנצחי של החיים הרוחניים, עלינו ללמוד שכל הקרבה למענם היא בבחינת השקעה בעסקה אשר עתידה להביא בעקבותיה רווחים גדולים ועצומים יותר מכל עסקה אחרת.

חז"ל ממשילים זאת לאדם שישב על פרשת דרכים, ולפניו שני שבילים. ומודיע לעוברים ושבים ואומר להם: "שביל זה שתחילתו מישור, סופו קוצים. שביל זה שתחילתו קוצים, סופו מישור". כך אמר להם משה לישראל: "אתם רואים את עוזבי התורה מצליחים בעולם הזה, סופם להדחות באחרונה".

העולם הזה מפתה את האדם ומזמין אותו לחיים מאושרים. מול פיתוי זה בא הציווי: ו" בחרת בחיים ". מתיקותם המדומה של חיי שעה - מטעה היא.

האדם שבמשל ממשיך להנחות אותנו תמיד. הוא מצביע על השביל שתחילתו קוצים - לכו בדרך אשר כעבור שתיים-שלוש פסיעות כולה מישור. אמנם הקוצים שבתחילתה יוצרים אשליה כאילו נדרשות מאיתנו הקרבה ו"נתינה", אך חיש מהר מתברר שכולו מישור, שכולו "לקיחה". כאן טמון האושר האמיתי הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

 מסביב לשלהבת אחת

הפרשה פותחת בפסוקים העוסקים בהעלאת האור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן היא תעמוד במשכן, שעדיין לא הוקם.

וכך נאמר בפסוק: " ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד " (שמות כ"ז, כ').

פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: " באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו " (שם, כ"א).

הפרוכת חצצה בין קודש הקודשים לבין שאר חלקי המשכן. בקודש הקודשים עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה היתה אסורה בתכלית. רק ביום אחג בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?

תשובה: "המנורה נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה".

פילוסופיית חיים שלמה נלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי, כאילו הוא זקוק לקשר זה. דעה פסולה זו פוגמת בחירותו המוחלטת של האלוקים, ומכחישה למעשה גם את חרותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו היא הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם כן, שוב אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו של האדם לטוב ולרע.

המדרשים לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מהשמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.

כשאר כלי המשכן, גם הנר מהווה סמל לאדם.

סמל - בעצם מקור אורו אשר בא מ"שמן זית זך". שמן הזית שונה מכל המשקים המתערבים זה בזה, "השמן אינו מתערב. כך ישראל אינן מתערבים עם שאר העמים" (שמות רבה, פרשה ל"ו). חוק העם כחוק השמן. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה הוכיחה את "חוק השמן היהודי".

אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאיפשרה לנו "להאיר לכל" באור מיוחד. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו. תרומת היהדות לתרבות העולם הינה מקיפה ועמוקה מאד.

בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה " מערב עד בוקר " (שם פסוק כ"א). היא לחשה לאדם מישראל כי הנר המאיר לאדם, בכוחו לגרש אפילה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: "שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום". היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים, והיא המאירה לו בשבילי עולם אפלים לבל יכשל.

שלהבת הנר רומזת על ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: "כי כל מי שעושה מצווה, כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחייה את נפשו" (מדרש).

מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחייה אותה.

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

  חטא העגל

על חטא העגל נאמר: " וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם " (שמות ל"ב, ל"ד). מבאר שם רש"י: "תמיד כשאפקוד עליהם את עוונותיהם, אפקוד עליהם גם מעט מן העוון הזה. אין פורענות באה על ישראל, שאין בה מעט מפרעון חטא העגל".

יתירה מזו, בעת קבלת התורה התעלו ישראל לפסגה גבוהה ביותר ברוחניות, עד ששוב לא שלט בהם המוות. אלא שחטא העגל גרם לכך שחלה ירידה חדה בדרגתם הרוחנית, ושוב חזר עונש המוות לעולם. עד ליום הגאולה השלמה, יום שבו יבולע המוות לנצח, הכל עדיין חיים תחת רושם חטא העגל והשלכותיו.

ואכן, אם נתבונן בחטא ובפרטיו, נמצא שההאשמה הכללית שהוטלה על העם כולו בעקבות חטא העגל, נובעת ממעלתם הגבוהה של בני ישראל שחיו באותו דור.

מספר החוטאים היה כמחצית האחוז ממספרם של בני ישראל. רק כשלושת אלפים איש חטאו, כפי שמצוין בפסוקים, בעוד העם מנה שש מאות אלף גברים, מלבד נשים, טף וזקנים. מספרם הכולל של העם הגיע למיליונים.

האחראים לכישלון בחטא היו בני עמים שונים שהצטרפו אל בני ישראל בצאתם ממצרים, הם אלו שדיברו אל בני ישראל בלשון נוכח ואמרו: " אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים " (שמות ל"ב, ד'), בהתכוונם לעגל הזהב.

והנה, למרות שהאחראים לחטא היו אנשי הערב רב, האצבע המאשימה מופנית כלפי עם ישראל כולו. העובדה שהתאפשר ביצועו של חטא חמור זה במחיצתם של בני ישראל בשעה כה נשגבה, זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, מהווה תביעה נגד העם כולו. שכן אילו היה העם עומד בשיא השגתו הרוחנית, גם השוליים - אנשי הערב רב, לא היו פורשים ממנו.

דור המדבר, לאחר מעמד קבלת התורה, נסק לגבהים רוחניים. לנוכח גדלותם באותה עת, כל פגם שאירע נחשב כפגם חמור ביותר. היה עליהם להציג דוגמת חיים למופת, לדורם ולדורות הבאים אחריהם, ומשלא עשו זאת – הם נתבעו על כך ממרומים.

כאמור, עובדי העגל היו רק אחוז מזערי מהציבור בכללותו. גם המעטים הללו היו זמורה זרה שנתווספה לכרם בית ישראל. קצפו של הקב"ה על כלל העם נבע מהעובדה שנטע זר כזה יכול היה להימצא בתוכם. העובדה ששורש פורה ראש ולענה מסוג זה נמצא בתוכם, מוכיחה שכל שאר חלקי העם אינם נקיים לחלוטין מחטא. שורת הדין האלוקית אינה מוחלת אף לשותפות סמויה כזו בביצוע החטא. כאמור, אילו עמד העם על בגובהו הרוחני הנדרש, לא היו יכולים להימצא, אף לא אי שם בקצה המחנה, אנשים שיעבדו לעגל הזהב.

  משה במורד ההר

משה רבינו שומע את קול העם ברעו, צופה בעגל הזהב ובשמחת המחולות מסביבו, לוקח את הלוחות שבידו, הלוחות שחרותים עליהם עשרת ציוויי הנצח, הלוחות הכתובים משני עבריהם מזה ומזה, את לוחות האלוקים... ושוברם.

" ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר " (שמות ל"ב, י"ט).

"תחת ההר" - מוסיף ומציין הפסוק, בתחתיתו של ההר. בתחתית, שאליה התדרדרו אלו שעמדו ליד ההר, הר סיני.

ואז - ברגע השבירה, התחדשה התקווה. מתוך הלוחות השבורים עצמם היא צמחה.

משה לא השליך את הלוחות מתוך חרון אף של ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של מודה בכישלון. להיפך, זו היתה שבירה... בונה. לוחות האבן המתנפצות פתחו פתח של אפשרות לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.

כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, בלא קשר לתוכנם הרוחני.

הוא חשש שמא בחלוף סערת חטא העגל, יקומו הם באחת מתחנות חייהם ויהפכו את הלוחות עצמם לאליל. ינתקו אותם מאמיתם הפנימית החרותה עליהם, ויעניקו עוצמה אלוקית לאבן עצמה. יראו בה את התכלית, ולא דווקא בבשורה, הכתובה עליהם.

ואז, במעשה נועז, זעזע את העם ושבר את הלוחות. למען ילמדו וידעו, לעד ולנצח, כי אין קדוש ומוחלט אלא אחד - האלוקים. אין אמת אבסולוטית אלא מצוותו, זו, המורה את הכיוון, המדריכה את האדם, המעלה אותו מעל הטבע ושעבודיו, מעדנת את אופיו ומקרבתו אל האלוקים עצמו.

אין קדושה, אמר להם מעשה השבירה, אין קדושה עצמית בסמל כלשהו. יהיו אלו לוחות האלוקים או המקדש, הר או מעיין, כל אלו משרתים הם במקרה הטוב את האלוקים. את זכות קיומם יונקים הם כל עוד קשורים הם למוסר האלוקי, המנחה אותם בדרך.

אמנם נשברו הלוחות בתחתית ההר, אך ניצלה החרות! נפתחה הדרך לתיקון העם.

  סליחה, מיכאל אנג'לו!

בכנסיה שברומא ניצב פסלו של משה, מעשה ידי האמן המפורסם מיכאל אנג'לו. דמותו המתנשאת של אדון הנביאים, כפי שדמיין אותה האמן האיטלקי, מעוטרת בראשה בשתי קרניים הדומות לקרני שור. האמן מתקופת הרנסאנס, תרגם את הכתוב בפרשתנו על קרינת פניו של משה, לפי הבנתו, כצמיחת קרניים...

למעשה, טעות בידו. טעות חמורה.

למען האמת ההיסטורית, יש לציין, שאין קולר האשמה תלוי בו. הוא, קרא את דברי התנ"ך שתורגמו לשפה הלטינית על ידי הירונימוס בתרגום הוולגטה, ומשה בפסלו יצא כפי שיצא. אולם זוהי שטות שאין למעלה הימנה.

הקורא את הפסוקים המתארים את קרינת עור פניו של משה, חש בחגיגיות שבדיווח. פרשני המקרא עמדו על השגב וההוד שבפסקה זו. אולם אם צומחים לאדם קרני שור, מה מקום יש לחגיגיות? מעבר לכך, מדוע יש לדווח בהרחבה את אשר ראוי להסתירו מחמת הבושה?

הבה נקרא את הפסוקים עצמם:

" ויהי ברדת משה מהר סיני, ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו... וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אליהם משה וישובו אליו... ויצוום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני. ויכל משה... ויתן על פניו מסווה " (שמות לד, כ"ט-ל"ג).

מה מהותה של קרינה זו? מדובר בקרינה רוחנית בעלת עוצמה רבה (לא קרן אלא קרינה), עד היותה ניכרת היטב על פניו הגשמיות של האדם הראוי לכך. קרינה רוחנית זו נובעת מן המפגש בין אדם ילוד אשה, לבין האין סוף האלוקי. השתקפות מה של קרינה זו, אנו יכולים לחוש, כאשר אנו מתבוננים בפניו של אדם אצילי ורוחני במיוחד, בבחינת: "חכמת אדם תאיר פניו".

מי שהכיר גדולי תורה, הלא הם האישים שהשקיעו עמל חיים כדי לרסן את עצמם וכדי להגיע לשליטה מוחלטת על מעשיהם ועל מחשבותיהם, מי שעמד אי פעם במחיצתו של ענק רוח מסוג זה - טעם משהו מההוד הזה. הוא חש בקרינה שמקרינה האישיות ההיא. קרינה זו היא אחת מתעלומות נשמתו של האדם, ומקורה באין סוף האלוקי.

באותם ארבעים יום בהם שהה משה על ההר, הוא זכה לתורה על כל מעמקיה וסודותיה. אישיותו טוהרה כליל מכוח אותה תורה אלוקית, שדבק בה בכל מאודו. סגולתה הרוחנית של נשמתו פרצה את גבולות גופו, והארתה הפנימית העזה ניכרה היטב על פניו. אלו הם "קרני ההוד" או "זוהר השכל", אשר עם ישראל חש בהם בעת רדת משה מן ההר.

הבה נצעד צעד נוסף. מהו אותו המסווה ששם משה על פניו?

המסווה הוא המחיצה שכפה משה על עצמו. מחיצה בין האלוקי והאנושי שבנפשו, בכדי שיוכל להתקרב אל בני ישראל ולשוחח עמם. אותן שעות שבהן "שם את המסווה" על פניו, היו השעות בהן הפריד את עצמו מהדבקות המוחלטת של מחשבותיו באלוקים ובתורתו. וכך שוב נוצר קשר בינו לבין העם. מסווה זה היה על פניו, רק כשעסק בענייני החולין של עצמו ושל העם, אך לא כשלימדם תורה או כאשר זכה לשפע נבואי.

  אמינות במבחן

משה רבינו מעמיד את אמינותו במבחן חריג ויוצא דופן. לא קם עוד בתולדות האנושות איש רוח שהעז להציע מבחן דומה כהוכחה למקורה האלוקי של תורתו. הוא מבשר להם מה יארע להם, כאשר יעלו לרגל, לבית המקדש:

על כל עם ישראל חלה החובה לעלות בימי הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות ירושלימה, אל בית המקדש.

" שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל " (שמות ל"ד, כ"ג).

כל הגברים חייבים לקיים מצווה זו, כמובע במילים - " כל זכורך ". הפסוק כלל איפוא גם את תושבי עיירות הספר.

כל הגברים, ללא יוצא מן הכלל מתייצבים בירושלים. עליהם לעזוב מאחוריהם בלב שקט ובוטח את בתיהם, את משפחותיהם ואת רכושם, וכל זאת ללא שמירה מינימלית. שכן בשבוע החג אין לחשוש מפני האויב. מדוע? הוא פשוט לא יחמוד באותו שבוע את ארצך.

" כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך, בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך " (שם, כ"ד).

הצהרה זו כה מוזרה וכה נטולת הגיון, עד כי ברור לנו, שמשה לא היה מעז להשמיעה, לולא היה ברור לו בבהירות שאין למעלה הימנה, שדבר האלוקים - הכל יכול - יצוק בדבריו. הוא האלוקים, המסוגל באמת להשקיט את גבולות הארץ בשעה שהעם ישהה בימי החג בירושלים. לעולם לא היה משה כובל את עצמו במבחן, העלול לפגוע קשות באמינותו ובאמינות תורתו. זהו מבחן, שכולו אבסורד, חסר פשר, אף מסוכן ביותר לעצם קיום העם והארץ. כלום לא היה משפט זה מגרה את העמים לתכנן את פלישותיהם דווקא לימי חג הפסח?

אם אנושיים הם הדברים ולא אלוקיים, אזי ניצבים אנו בפני קושי הגיוני בלתי עביר - כיצד ליישב את ההבטחה המוזרה עם הידוע לנו על תבונת האיש משה ועל רחבות אופקיו.

  מנוחת השבת קשורה גם למחשבה

נאמר בתורה: " ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה " (בראשית ב', ב'). למקרא פסוק זה מתעוררת השאלה: כלום ביום השביעי סיים ה' את מלאכתו, הן ביום השישי נסתיימה מלאכתו?

היצירה שנוספה עתה לבריאה היא מנוחת השבת. אין הכוונה למנוחה פסיבית שאינה תורמת מבחינה מהותית. השבת היא יצירה חיובית של מנוחה, והיא זו שהעניקה את השלמות לבריאה. "מה היה העולם חסר? מנוחה! באה שבת באה מנוחה! כלתה ונגמרה המלאכה". על ידי מנוחה זו נסתיימה המלאכה של ששת ימי בראשית.

בעשרת הדברות נאמר: " ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך " (שמות כ', ט'-י'). אף למקרא פסוק זה מתעוררת השאלה: האומנם חייבים לעבוד ששה ימים כדי לנוח בשבת?

כלום ניתן לעשות את כל המלאכה בששה ימים? אמנם אדם העוסק בעבודתו בימות השבוע, פוסק ממלאכתו בבוא השבת, אולם במקרים רבים הוא עדיין לא סיים אותה, ולאחר השבת אמור הוא להמשיך אותה.

אלא כוונת הכתוב: " ששת ימים תעבוד " להורות שמנוחת השבת מחייבת שכל מלאכת האדם תסתיים בששת ימי המעשה. כלומר, שלתודעתו של האדם הנח בשבת, לא תצטרף הטרדה של ימי החולין, הכל שובת!

כיצד איפוא ניתן להפסיק להרהר בעבודות שנקטעו באמצען? חז"ל נתנו עצה לכך: עליך לחשוב כאילו סיימת כבר את המלאכה.

הפסקת האדם ממלאכתו, עדיין אינה סימן מובהק למנוחתו. רק שלוות נפש פנימית, זו הבאה מתוך שלמות, היא המנוחה האמיתית. רק כך מגיע האדם למטרתו ולשלמותו.

כאשר יגיע האדם להכרה שה' ברא את העולם, ובריאה זו ממשיכה בכל רגע ורגע, שהרי הכל נתון בידי הקב"ה, יזכה להתרומם ויחוש בלבו פנימה כי עשה במשך ששה ימים את כל המוטל עליו. ממילא הוא ידע שכל התוצאות הן ביד ה', ואין לו לאדם, מה להוסיף ומה לחשוב עליהן, "כאילו כל מלאכתך עשויה" כנאמר בפסוק: " ועשית כל מלאכתך ".

זוהי איפוא היצירה של מנוחת השבת: הסיפוק והשלוה הנובעים מהרגשת השלמות – מלבו של אדם החש שעשה את ההשתדלות הנכונה המוטלת עליו, ומעתה הוא בוטח בה' שידאג לכל ענייניו.

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."

  הנשיאים ותרומת המשכן

בסוף תיאור ההתגייסות הנלהבת של העם למגבית המשכן, מופיע הפסוק: " והנשאים הביאו את אבני השוהם... לאפוד ולחושן " (שמות ל"ה, כ"ז).

האות יו"ד, החסרה במילה " נשאים " ("נשאים" במקום "נשיאים"), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, שבה נכשלה קבוצת העילית בעת הקמת המשכן.

המדרש מתאר מה שקרה באותו יום: "בשעה שאמר משה: 'כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן' (שמות ל"ה, ה'), ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא".

אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו".

לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: " ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה ".

תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו כי היה צורך להפסיקה, לאחר ההיענות הגבוהה.

במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל - נבחרי העם, השולטים בגורלו - לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. הם ידעו כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב יד ולב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור את העגל. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו - כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב.

אולם, מגלה המדרש, הנשיאים הללו, החייבים מטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות זו.

ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בליבם, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלמה יותר.

אולם המקרא החסיר משמם של הנשיאים את האות יו"ד. בכך גילה שבאותה שעה חסרה לנשיאים אלו תחושת "היחד" עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסויים, על ריחוק רגשי כלשהו, מהמתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, ללא חשבון.

אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעותם. היה זה רגע קשה בחייהם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם, היא זו שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף.

  המשכן - היענות לאתגר

מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים לבניית המשכן? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים? הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות, כדי לבנות את המשכן. משכן בו עמדה מנורת זהב שכולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן בו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. ובנוסף לכך את עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הנסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו "הצד החזק" של העבדים הנרצעים והמושפלים, אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. כיצד אם כן, "יצוצו" לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?

הפתרון לשאלה זו הוא, שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות, ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.

תשובתם היתה יכולה להיות אחת מן השתים. הם יכלו לענות לו: "משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין..." אם אמנם כך היו עונים, הם היו מגלים שלמעשה נותרו עבדים בלבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם. היה מתברר שדור שהחזון להמריא לשחקים, הוא מהם והלאה. ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!

במחנה ישראל אירעה תופעה הפוכה. הם שמעו את רצון ה' והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו מתוך התלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.

איך? באילו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. האנשים התנערו מעפר עבדותם והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.

רעיון זה גלום בפסוק: " ויבואו כל איש אשר נשאו לבו " (שמות ל"ה, כ"א). לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב.

היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח. הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות. חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר - "עם סגולה", התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג'ונגל העמים.

כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה - לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!

ומכאן, לאדם עצמו. מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות, אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים. רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מיהו באמת ומהם הכוחות הטמונים בו, כוחות שטרם התגלו עד כה. הדברים אמורים בכל תחום חומרי, ובעיקר באתגרים רוחניים, בהם "השמים הם הגבול".

  "ופניהם איש אל אחיו"

אחת האזהרות התקיפות ביותר ששמע עם ישראל בהיותו במעמד הר סיני, היתה האזהרה מפני הדימוי שבין הבורא לבין פסל כלשהו. שכן אין לשוות לבורא דמות ואין להעניק לו צורה מוחשית. על העם נאסר ליצור פסל או תמונה שתמחיש את האלוהות כמנהגי העמים, עובדי האלילים. אזהרה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה, כדוגמת הפסוק הבא: " לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם " (שמות כ', כ').

העם היה מודע לכך שההתייחסות לאלוקים חייבת להיות התייחסות רוחנית טהורה. אין מקום לסמלים ויזואליים, מייצגי דמות כלשהי.

ולפתע, צו שכזה. במוקד הקדושה, בקודש הקודשים, על ארון העדות נושא לוחות הברית - דמות פסל ותמונה. דמות כרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת. כיצד יכולה הדעת לעכל ניגוד כה תהומי?

התבוננות בנושא הכרובים, מגלה שבעצם אין כאן כל סתירה. דווקא הכרובים משרתים בעומקם את רעיון המלחמה באלילות! כאן מתגלה פשר חדש של מושג האלילות.

האלילות אינה רק יצירת פסלי זהב, נחושת ועץ, כולל הסגידה להם. ולא רק ההשתחוויה לצבא השמים, להר נישא או לעץ כלשהו. אלילות פירושה: כל רעיון המשעבד את רוחו של האדם ומנתק אותו מהמוסר האלוקי, מאמת המידה העליונה המתגלה בתורה.

קיימת הרחבה של מושג האלילות הנוגעת בהחלט גם לדורנו. השמות מתחלפים, הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - הנה לפניך סקירה קצרה ובלתי שלימה של פנתיאון האלים של בן זמננו. מי יכחיש את מציאותם של אלים אלו? מעולם לא סגד עובד אלילים לאלילו ביתר הקרבה וביתר אמונה מאשר בן זמננו לאלים אלו.

העוקב אחר גלגולי ערכים בתולדות האנושות יבחין היטב, שהניוון החברתי החל בשעה שבני אותה חברה הרחיקו מחייהם את השיקול המוסרי האובייקטיבי. הדמוקרטיה הפכה לערך עליון, שבשמו הותר כל רסן. רבים נפלו על מזבח זה ללא הצדקה. גם רעיון "זכות הציבור לדעת" רומס ומשפיל אלפי אנשים. בשם זכות זו, פולשים עתונאים נעדרי מצפון פלישה נואלת לחיים פרטיים. אלו הן רק דוגמאות.

את זאת לימדו הכרובים. אפילו איסור עשיית פסל - אינו צו העומד בפני עצמו. אל מול פני הכרובים שהוצבו בקודש הקודשים, הבין היהודי כי במציאות חיינו קיים רק דבר ה', הציווי המוסרי הטהור. כל רעיון וערך כפופים לו ויונקים ממנו את השראתם. ברצונו אוסר הוא פסל ותמונה, וברצונו מתיר הוא עשיית כרובי קודש מוחשיים. מהם ילמד האדם על מקומם הנכון של שאר הערכים המקובלים בסולם חייו.

מראה העיניים לא יטעה את היהודי. אין סכנה שיעלה בדעתו שהכרובים הם, חלילה, תחליף לאלוקות או המחשתה. הוא מבחין, ששניים הם הכרובים ולא אחד. יחסיים הם ולא מוחלטים, בעוד אלוקי ישראל אחד הוא, ואין עוד מלבדו.

  "מקדש הזמן"

כדרך שקיים בית מקדש שנבנה במקום המקודש ביותר בארץ, כך השבת הינה המקדש שבזמן. מכאן מתבקשת המסקנה: מקום קדוש דורש שיוטלו סייגים ומגבלות על הבאים בשעריו. לדוגמה, ההלכה מלמדת שלאדם טמא אסור להיכנס למקדש, וכמו כן, אין להכניס חולין לעזרה. מגבלות אלו מתבקשות מעצם קדושת המקום. באותה מידה דורש המקדש שבזמן, שלא הכל יהיה מותר בו. קדושת השבת מחייבת שלא לפגוע בה על ידי עיסוקים מתחום החולין.

התורה כותבת: " אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם " (שמות ל"א, י"ג). בשביתה ממלאכה בשבת כלולה עדות. השבת מעידה על אמונתו של עם ישראל בבריאת העולם על ידי ה'. כשם שברא ה' את העולם בששה ימים ושבת ממלאכה ביום השביעי, כך נוהגים גם אנו. השבת גם מעידה על החיבה הגדולה שרחש הקב"ה כלפי עם ישראל, כשהנחיל לו את יום מנוחתו, את יום השבת.

לנוכח העובדה שנשמתה של השבת היא העדות החיובית שבה, מובן היטב מדוע היא אינה נדחית אפילו לצורך בנין המשכן. התורה מלמדת אותנו כי "מקדש המקום" אינו יכול להיבנות על חשבון "מקדש הזמן".

דברים אלו יובנו על פי האמור בהמשך הפסוקים אודות השבת: " ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם " (פסוק י"ז). כלומר, חשיבותה של השבת נובעת גם מעובדת היותה אות בין הקב"ה לבין ישראל. הביטוי "אות" מופיע בתורה רק ביחס למצוות בודדות בלבד. הוא מצביע על חשיבות מיוחדת שמעניקה התורה לאותן מצוות.

מכיוון שהשבת היא אות ברית בין ה' לבין כל יהודי, לכן, חילול השבת הינו הפרת ברית וניתוק הקשר עם הבורא. מאמר חז"ל: "כל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה", מבטא אף הוא רעיון זה.

הבה נמחיש נושא זה באמצעות משל ידוע: בעל חנות קובע שלט פירסום מעל דלתו. בשלט זה, מוסבר באותיות גדולות מה טיבה של החנות. השלט גם מעיד שהעסק פעיל. אם השלט הוסר, מעיד הדבר שבעל העסק סגר את עסקו.

השבת אות היא בין בורא העולם לבין עמו ישראל. השבת מעידה על הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין עמו ישראל. גם אם אירע שיהודי עבר חס ושלום על אחת ממצוות התורה – עדיין הברית קיימת, השלט עדיין לא הוסר. כל עוד שומר היהודי את השבת, עדיין הוא בעל העסק.

לעומת זאת, אם מחלל הוא את השבת, מעיד הוא על עצמו שנשמתו שוב אינה מקיימת את עסקיה עם בורא העולם.

על פי דברים אלו נבין את דברי חכמינו, שהובאו לעיל, שכל המחלל את השבת, כאילו כפר בכל התורה כולה. חילול שבת הוא ניתוק ממורשת היהדות, יש בו מעין הכרזה על הפרת הברית עם ה' ועל נטישה של דרך המצוות לכל אורכה. ומאידך שמירת השבת צופנת בחובה קשר עמוק עם הבורא, מרוממת את שומר השבת ומגדילה את מעלתו הרוחנית.

  סוף דבר בהתחלה טובה

הקב"ה רצה שתהיה הורתו ולידתו של המשכן בקדושה ובטהרה, כי ראוי מקום העשוי לשמש משכן להשראת השכינה, שיבנה מהמסד ועד הטפחות בקדושה. לכן נבחר בצלאל שהיה נין ונכד לחור, שמסר את נפשו על קידוש ה', בעת שחטא העם בחטא העגל. "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר ציווה ה' את משה" (שמות ל"ח, כ"ב).

משמו של הגאון מוילנא נמסר כי אילו היה נבנה בית כנסת, באופן שגם הקרדום שבו בקעו את עציו, נחטב בקדושה, לא היתה נופלת מחשבה זרה בראשו של מי המתפלל בהיכל זה. כי מקום הנבנה על יסודות הקדושה משרה את קדושתו על כל באיו.

רבי חייא מעיד על עצמו כיצד לימד את ילדי ישראל בקדושה ובטהרה: "עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל. מה עשיתי? הלכתי וזרעתי כותנה, קלעתי ממנה רשתות ציד, וצדתי צבאים. מבשרם האכלתי יתומים, ומעורותיהם עשיתי מגילות קלף, ועליהן כתבתי חמישה חומשים. אחר כך הייתי הולך לעיר (למקום שאין בו מלמדי תינוקות), והייתי מלמד חמישה חומשים לחמישה תינוקות (ילדים), וששה סדרים לששה תינוקות. אחר כך הייתי עוזב את המקום (כדי ללכת למקום אחר), ואומר להם: עד שאחזור ואבוא, למדו זה את זה מקרא ומשנה. וכך עשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל. אמר על כך רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא!" (בבא מציעא פ"ה).

הצלחת מפעלו הקדוש באה לו מפני שגם החומשים שבהם למדו התלמידים, נעשו בקדושה. גם זריעת גרעיני הכותנה וגם קשירת רשתות הציד נעשו מתוך מחשבות קדושות, למען האכלת בשרם ליתומים עניים והכנת עורותיהם לספרי תורה.

בזכרונה של יהדות ליטא שמורה פרשת הנחת אבן הפינה לישיבת וולוז'ין, אותה אכסניה של תורה שהוציאה את גדולי הדורות האחרונים מאז ימי הגר"א.

היו אומרים בליטא כי מדמעותיו הרותחות של רבי חיים מוולוז'ין, אשר נשרו מעיניו במשך שעה ארוכה, היה אפשר לגבל את החימר לאבן פינה. ואמנם, דמעות טהורות אלו שנמהלו בעפר יסודה של הישיבה ונספגו באושיות עמודיה, הן שעמדו לישיבה במשך שנים רבות, תחת מטות הרשע של ניקולאי ועוזריו, והם ששמרו על טהרת תורתם של לומדיה.     

גם בגדי הקודש שהוכנו לאהרן הכהן, נעשו מתחילתם בקדושה יתירה, כדי שישפיעו שפע קודש על הלובש אותם.

ככל שמחשבת ה"לשמה" מושקעת יותר ויותר, אף בשלבים המוקדמים של ההכנה, כן היא פועלת יותר לאורך השנים. לכן הצטווה משה להזהיר את האומנים העוסקים במלאכת עשיית הבגדים, אשר לבטח היו בעלי מדרגה גדולה ביראה ובצדקה, כי יעשום בקדושה יתירה.

בית המקדש הראשון, הבניין המקודש בעולם ומקום השראת השכינה, מאחר שבבנייתו סייע חירם מלך צור, סופו שנחרב. כזה גם היה גורלו של המקדש השני, אשר נבנה בסיועו של כורש מלך פרס. מכיון שכספו, ונדבתו לא באו רק מכיסם של ישראל טהורים, לא עמדה לו קדושתו לאורך ימים והוא נחרב.

לעומתם, נבנה המשכן על ידי משה רבנו ובצלאל בן אורי, יחד עם אומנים צדיקים ויראי שמים שבעם. ואכן, יד זר לא שלטה בו והוא נגנז, אך שמור וקיים.

עתה נותר לנו לצפות לבנייתו של בית המקדש השלישי שיבנה ממסד עד טפחות בקדושה ובטהרה, כך לא ישלטו בו לעולם ידיים זדוניות, והוא ילוונו לדורות עולם.