לאחרונה ראיתי ראיון (
http://www.archive.org/details/this_is_your_life_hanna_bloch_kohner) עם ניצולת שואה בשם חנה קוהנר. הראיון קשה לצפייה מכמה סיבות. גם מבחינה רגשית וגם מתוך המחשבה שאולי אתה חודר לפרטיות של בן אדם ללא צדק. ראיון זה הוא הראיון הראשון עם ניצול שואה ששודרה בטלויזיה והוא יותר הצגה מאשר ראיון. למרות שהאשה לא יודעת מראש (לפחות כך זה נראה) על הסצנות של ההצגה, היא עדיין משתפת פעולה בכל צעד של ההצגה.
סרט זה העלה אצלי שאלה מורכבת שאולי אין להעלות אותה, כי באמת אי אפשר להבין את הנפש הפועלת. מה יכול לגרום לאשה שעברה שבעה מדורי גהינם, להפוך את החיים שלה להצגה? למה כל החברים מסביב שיתפו פעולה? האם לא היה אחד שהרגיש שיש דברים שאינם ראויים להציג ברשות הרבים, אלא שלעולם יישארו ברשות היחיד? מה זה אומר על החברה האמריקאית של שנות החמשים? האם הניצולי שואה ששתפו פעולה הפנימו כל כך את התרבות והערכים של החברה האמריקאית עד כדי איבוד הכבוד העצמי? האם יש פה אכן איבוד כבוד עצמי?
אזהרה: הסרט אינה צנועה כל כך.
