סתם קטע?
לא, כלל לא סתם.
יש גיל, שבו כל אחד מתעורר לתהות על עצמו, על דרכו. מהיכן באתי? לאן אני הולך? איך זה שאני כאן, שהרי יכול היה להיות עולם שלם בלעדי?
אז ההתחלה, ההתחלה שלפני הכתיבה, היא מצויינת. היא מעידה שהכותב כבר עשה את הצעד הראשון. הוא החל לחשוב. הוא החל לחפש.
הבה נתבונן הלאה.
במה אני, או כל אחד מאיתנו, מאמין?
ולמה אמונה, למה לא ידיעה?
כמובן, אנו מתחילים מאמונה. אנו אפילו איננו רואים עד כמה הידיעות שלנו על העולם אינן אלא מערכת אמונות. אמנם, מערכת מבוססת היטב על מקורות מידע אמינים בדרך כלל.
אבל השאלות החשובות ביותר תלויות ועומדות באויר.
אני מאמין כיון שנוח לי...".
לא, לא בהכרח.
יש מי שמאמין מפני שנוח לו, מפני שהוא חושש לבדוק.
יש מי שמאמין, מפני שהגיע למסקנה שאין ודאויות, שכל אמונה מתבססת על "קפיצה", כפי שקוראים לכך האקזיסטנציאליסטים הדתיים.
ויש מי שהתייאש מעצמו. הוא אינו מאמין בעצמו. הוא מעדיף להגדיר את עצמו כמי שמאמין מטעמי נוחות ותו לא.
למה להישאר במצב זה?
החירות קוראת לנו!
האמת קוראת לנו!
הקב"ה קורא לנו דרך השליחים שלו, דרך החירות והאמת.
זה מתחיל מבפנים. הלא שום דבר אינו יכול לגעת בנקודה הפנימית ביותר. היא שלך ורק שלך. רק אתה נמצא שם. רק אתה יודע מה אתה חושב, בזהירות, בסבלנות, לברר ביסודיות.
כלפי חוץ, אתה עוד אדם. בפנים, הפכת לאדם אחר. לאדם חושב. אדם מתבונן. אדם שאינו נשאר עם ההרגל של הנוחיות, אלא מתחיל להתבונן בעולם ובעצמו בעינים פקוחות.
נראה לאן זה יוביל אותך.
היה פעם מישהו שחיפש. הוא עשה נסיונות גדולים. הוא כמעט נסע לטיבט, אלא שטיבט היתה רחוקה, אז הוא עשה טיבט משלו, סגד לשמש ולירח, ומה לא.
אבל האמת לא הניחה לו, ובסופו של דבר הוא שבר את כל הפסילים.
וממנו בא העם היהודי.
קראו לו אברהם.
אתה הנכד שלו.
בהצלחה!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
