פילוסופיה: קונטיננטלית אנליטית אקסיסטנציאלית ועוד

צענע
טוב ורע משמשים כביטויים מרכזיים בשפה מוסרית. נאה ומגונה [יפה מכוער] משמשים כביטויים מרכזיים בשפה אסתטית.
הרמב"ם רומז לקשר בן הביטויים [ והוא לא היחיד] היינו אנחנו נוהגים לומר על יצירה אומנתית שהיא יפה אנחנו משתמשים פחות בביטוי טוב. אם כי אנחנו נאמר למישהו "אתה נראה טוב" ונתכוון ליפה. בדומה אנחנו נאמר על מעשה מוסרי בעיננו שהוא מעשה טוב. אבל גם נאמר לילד שהוא התנהג יפה. או למשל הביטויי פיינער מענטש. כך שיש קשר ביטויי בין אתיקה לאסתיטיקה.  
ראוי ולא ראוי שייך לדעתי למשפחה אחרת של מחוייביות. אלא אם את מתכונת למעשה ראוי אם כך זוהי דוגמה מעולה לתפר שבין אסטתיקה למוסר. ראוי במובן של נראה.

לחיימייאר

1. נכון, זהות המחבר לא וודאית. אבל לשון הספר משחדת. גם אם לא הרמב"ם המחבר, הספר מבוסס על מקורות עליהם הרמב"ם התבסס.

2. המושגים טוב ורע, הם לשון התורה. ולפי ביאורו של הרמב"ם (במו"נ) הם באו לכלול את כל ה'מפורסמות' שאינם 'מושכלות'. כך שגם נאה ומגונה או ראוי ושאינו ראוי וכדו', נכללים בטוב ורע. הרמב"ם בהמשך המו"נ מסביר ש'טוב' הוא כל מה שמתאים לעניינו הראוי לו (וזה הנאמר בבריאה והנה טוב מאוד על הנבראים שמתאימים לתכליתם). א"כ כל הלשונות הערכיים בסופו של דבר ייכללו תחת ה'טוב והרע'. כי מה שנאות או ראוי או נאה ומקובל הרי הוא טוב (הוא מתאים להתנהגות או מתאים להתייחסות הראויה).

3. במילות-הגיון הוא מתחיל את שער ח' כך. - המשפטים אשר יוודעו, ולא נצטרך ראיה על אמיתותם. ארבעה מינים,  המוחשים (כגון צבעי הגוונים וטעמי המאכלים וכד'). המושכלות הראשונות (כגון אמיתות מתמטיות וכללים לוגיים). והמפורסמות (כגון גנות העירום, ונכבדות גמילות חסדים). והמקובלות (אמיתות שהתקבלו מאנשים שהוכחה אמיתות מאמריהם). ע"ז הוא ממשיך שהשניים האחרונים ככל שירבו אומות לקבלם תגדל הוודאות בהם. מתחילת דבריו נראה שהוא משווה בין המוחש ומושכל למפורסם, ביחס לשווי האמת שלהם. (אלא שבמוחש והמורגש לשון האימות והסתירה, היא אמת ושקר, ולשון האימות והסתירה במפורסם הוא טוב ורע). האמת כאן היא לא אמת עובדתית (כמו במושכלות ומוחשיות) אבל היא אמת ערכית (שנובעת מתכלית התנהגות האדם) שלא תלויה בקבלתה ע"י בני אדם (אדם הראשון לא המציא את גנות העיירום, הוא רק התחיל להתעסק ברמת מושגים נמוכה מהשכילה, עיין המשך פ"ב במו"נ ח"א).

חוש המישוש חרפה, הוא כמובן מסוג הטוב והרע. (הוא עצמו כותב בח"ג פ"ח) על המישוש שהוא רע). אולי זה דוגמה טובה לסוג האמיתות של ה'רע'. הרמב"ם ראה בשקיעה בחושניות (הייחוס לה ערך נאות) 'רע' (החרפה היא כבר הקצנה בהתייחסות אליה). בגלל אמיתות ונצחיות השכילה לעומת ארעיות ושפלות של הגופניות. (נ.ב. למה המגיבים פה מילאו קצת פיהם מים, בנושא המישוש והחרפה).

שגעת
את טוענת שטוב לפי המו"נ הוא כל מה שמתאים לענינו הראוי לו. אני מעריך שכוונתך למו"נ ח"ג יג. האם אני צודק? שימי לב ששם הרמב"ם עונה על קושי שמתעורר בפרק א' . אם האדם יודע טוב ורע רק אחרי החטא איך התורה מדברת במונחים של טוב, והנה טוב מאד, גם לפני החטא. תשובת הרמב"ם היא שיש עוד משמעות למונח טוב, היינו טוב הוא שם מסופק, ובהקשר זה הוא "בהתאם לכוונה"  ואני מצטט:  "כי אתה ידעת מה שבארנהו באמרם:"דברה תורה כלשון בני אדם" ו'הטוב' אצלנו יאמר למה שיאות לכוונתנו ועל הכל אמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" כלומר התחדש כל מתחדש ולא יפסד כלל."
את חוזרת ומזהה טוב זה [ בהתאם לכוונה] עם הטוב המוסרי. הזיהוי אפשרי אך אינו הכרחי. בהחלט יש כאן עוד מונח שבו משתמשים בביטוי טוב אך הם זה אותו דבר? האם לומר המברג הזה עובד טוב. או המחשב הזה עובד טוב [בהתאם לכוונה] זהה לאיש זה מתנהג טוב? היינו האם אין יחודיות בשיפוט המוסרי?
לדעתי יש הבדל קודם כל כי לטעון המחשב עובד טוב זה מתקרב לרמה של מושכל ולא של מפורסם. בנוסף שיפוטים מוסריים בשונה משיפוטים אמתיים או בהתאם לכוונה הם שיפוטים הרבה יותר אמוציונלים.
שוב אני מקבל את הטיעון שלך ברמת האפשרות לא ברמת ההכרחיות.
[ הערתי את הערותיי על חוש המישוש אך האשכול התפתח לכיוון שלא היה לי בו ענין אולי נפתח זאת מחדש]