שלום,
כיוון ששאלת החירות שיש לאדם היא בראש ובראשונה שאלה אישית מן החשובות ביותר, ראוי לי ורשות לי לנסות להשיב עליה בעצמי, כפי יכולתי.
כאשר אני מתבונן בעצמי מתוכי, ולא מבחוץ, כיצור המותנה על ידי דברים חיצוניים לי, הכרת החירות, חופש הרצון, היא עבורי עובדה נתונה.
עובדה זו מתנגשת בתפיסה הרואה את העולם כבעל חוקיות שנקבעה מראש ונכפתה על העולם מבחוץ. על פיה, כל דבר שיארע לי נקבע על ידי שרשרת סיבתית שגבר נקבעה. עובדת החירות נראת כמתנגשת גם בתפיסה שיש לאנשים ביחס לאל כמי שיודע הכל וקובע הכל וממילא הדברים חוזרים לתפיסה הדטרמיניסטית שתוארה קודם.
דווקא שיוך האל לעניין נותן הצעת פתרון קלה יותר. עובדה היא שיש מציאות, ומציאות זו אינה הכרחית מצד עצמה, אלא היא מעשה אלהים, חסד שעשה. והוא אף נתן בו סיבתיות מנוסחת בחוקים, שהרי יכול היה העולם להיות אנרכי לגמרי. ועוד הוסיף שהחי יכול לפעול באופן ספונטאני, מקרבו. יכולת שאינה קיימת במציאות הדוממת. מכאן אלמד שאם נתנה יכולת זו משמע שהגביל האל את עצמו ביכולותיו המנוגדים, כדי לתת לה מקום ובטוי.
כך אני קורא את דבריו של רבי עקיבא:
1. הכל מותקן לסעודה – עולם כמנהגו נוהג, ועל שולחנו שלל דברים מגוונים לשימוש.
2. הכל צפוי, רשות נתונה, החנות פתוחה והחנווני מקיף, הפנקס פתוח והיד כותבת – כל האפשרויות פתוחות ומזמנות אותך לפעול כדרך שאדם פועל בשווקים שיש לו הצע של סחורות ומציאים לו תנאים למסחר.
3. הרשות נתונה, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה – חופש ובחירה ומעשה ספונטניים, כדרך שאדם פועל בשווקים, רשותו לבדוק את הסחורה אם טובה היא עבורו ויכול לקנות או ללכת למקום אחר. גם תנאי אשראי מצויים לפעולותיו, והוא יכול לבצע עסקאות למשך זמן ארוך. כמובן, עליו גם לשלם על הקניה שקנה, כדרך שאחרים שלמו לו כשקנו ממנו סחורה או עבודה. כל אלו הם תאור של פעילות עיסקית חופשית וארוכת טווח, הנתנת לאדם על פי רצונו ובחירתו.
4. העולם נדון, היד כותבת, הכל בערבון, מצודה פרוסה על החיים, הגבאים מחזירים, נפרעין מן האדם, דין אמת – אתה עושה ופועל מתוך רצון ובחירה חופשיים, אבל משעשית, אתה גם נושא באחריות, נותן את הדין ומפצה את הניזוק. כאן מתבטא יסוד חדש באותה פעילות חופשית, המוסר. המוסר אפשאי במקום שאפשר לדרוש אחריות, ואחריות קימת במקום שאדם עומד ברשות עצמו, חופשי לבחור ולעשות.
5. הכל מותקן לסעודה – כאן אנחנו מסיימים בחזרה אל ההתחלה. גם אתה מכין ומבשל לאותה סעודה, וטיבה של אותה סעודה תלויה גם בך, ואתה אוכל ממנה ומשלם עליה, ומשאיר את השולחן ערוך לברים אחריך.
אם אני מבקש להוציא את האל מן הדיון ולהניח עולם דטרמיניסטי מחד ולדרוש חופש רצון מאידך, קשה הדבר הרבה יותר. אני פונה לקאנט, אשר תורת המוסר שלו נשענת גם על עקרונות יהודיים. משום כך, ומשום הקושי של תורתו, גם משום חשיבותה העצומה, אני מעדיף לעסוק בא בנפרד, בתקווה שימצאו לי קוראים. אכן, לא קל לאדם בעולמו של קאנט. הוא נדרש להיות בוגר.
מה שאמצא בדברי ראוי לתיקון אתקן
עודד
