ודה על הבדיחות מהייגדר וההיפופוטם הם אחלה!
אין לי בעיה לנסות להסביר את היידגר ככל שאוכל. יש לי גם עמדות משלי ואני תקוה שהם יבואו לידי ביטוי בהמשך.
לשאלותיך. אתה יוצא מנקודת מוצא קאנטיאנית. אתה מבין את תפקיד ההכרה כקאנטיאני ולכן נראה לך שהיידגר חורג מעבר לגבולות הברורים שקבע קאנט להכרה. במובנים מסויימים יש בכך מן האמת וככל שהיידגר מתקדם בהגותו הוא אכן יותר משתחרר מהגבולות הקאנטיאניים. אני חושב שב"הוויה וזמן" הדברים הם לא כך.
אני לא מכיר כ"כ את השלבים הראשונים של חשיבתו ואת דרך התפתחותם, אם תוכל תרחיב.
[ודרך אגב אם קראת הוויה וזמן זה היה בוודאי משמאל לימין ולא מימין לשמאל אולי בהמשך שנה זו תוכל לקרוא את הויה וזמן מימין לשמאל].
[היה זה ספר בעברית. אם הוויה וזמן (או זמן והוויה) לא תורגמו לעברית עדיין, או שהיה זה ספר אחר שלו או שהיה זה ספר ביאור לתורתו, הספר לא בסביבתי ואינני זוכר את שמו].
בעקבות הקבלה שלך של הטיעונים הקאנטיאנים הדרך היחידה שבה אתה יכול לתת מובן להיידגר זה על ידי הסברה שלו כפסיכולוגיסט, היינו הוא לא פילוסוף הוא לכל היותר פסיכולוג.
דא עקא שהיידגר הוא תלמיד של הוסרל ולפחות בחלקים מרכזיים ב'הויה וזמן' הוא פנומנולוג ולא פסיכולוג. למעשה ההגות של הוסרל התפתחה כמענה נגד הפסיכולוגיה או הגישה הפסיכולוגיסטית. כמובן אינך חייב לקבל את ההבדל הזה אבל הוא קיים.
היא התפתחה נגדה?, היא התפתחה ממנה וקנתה עצמאות ממנה.
הפנומנולוג מנסה לתאר תופעות גם מבלי לשאול על אמיתותם ואולי מתוך השהייה של שאלת האמת.
אני חושב שיותר מדויק לומר שהפנומנולוג לא סבור שניתן לדון על האמת שלא במסגרת הפנומנולוגיה. האמת היחידה שניתנת לנו היא תוצאת ההגדרות הפנומנולוגיות, הוא היה פיתוח בכיוון מסוים של האידיאליזם הקאנטיאני [גם אם בתחילתו הוא לא הכיר בכך].
במובן זה בהגיונות הקרטזיאנים שלו הוסרל בונה מתודה דומה לזו שיצר דיקארט. לפני שאני מאשש את שאלת הקיום של דברים אני יכול לתאר אותם לכל הפחות כפי שהללו מצטיירות אצלי במחשבה. למשל יכול להיות שהמחשב שאני כותב עליו אינו קיים אבל אני יכול לנתח את המתרחש במוחי כאשר אני חושב שאני כותב במחשב ולתת דין וחשבון על כך.
אני חושב שהוא בעיקר ניסה לומר שרק ההיבט של הופעת הדברים במוחי הם מה שחשוב לראות כקיום הדברים, ה"מושא" של ההתכוונויות הוא חלק מהאינטנציה. הוא קרטזיאני בזה שהוא מניח את ה"אני" כבודק את תכונותיו הוא, ועל פיהם הוא בונה את ההכרה. אבל הוא גם קאנטיאני בזה שהוא מנסה לראות בצורות הפנומנולוגיות את צורת תפיסת המציאות.
.
אם להגדיר את הדברים פנומנולוגיה היא תנועה פילוספית או גישה פילוסופית החוקרת את המבנים של המודעות כפי שהם נחווים מנקודת המבט של האדם החושב אותם. במובן מילולי פנומנולוגיה היא חקר התופעות או חקר הדברים כפי שהם באים לידי ביטוי בנסיון של האדם החושב אותם. פנומנולוגיה יכולה לחקור מהו זיכרון ? מהי מחשבה ? מהו דמיון? וכדומה.
זו גם חלק מהבעיה שלה. היא מנסה לחקור בכלים שהם חלק מאותה נסיוניות. היא כל הזמן מניחה "אני" חוקר ומבין את רובדי ההתנסות הזאת. כשה"אני" הזה איננו יותר מאשר חלק מההכרה הנחקרת. אבל הכיוון הזה שכל ההכרה מתחילה מתיאור ההקשרים הפסיכולוגיים שבין הפעולות האישיות שלנו ומושאי ההכרה שלהם, נראה לי מאוד נכון. אני חושב שהוא השפיע בצורת ההכרה שלו (לאו דווקא בהסקים שלו) על תורות הכרה מאוחרות יותר.
היידגר הלך צעד אחר יותר רחוק מהוסרל כאשר הוא עשה שינוי במושאים של המחשבה הפנומנולוגית. לדעתו מושאי הפנומנולוגיה הם חוויות החיים הבסיסיות ביותר והנה הוסרל פיתח כלים לדון בהם.
והיידגר נדמה לי עף מדומין מדי, הוא שכח שהוא בא לתת תיאוריית הכרה, הוא שקע בתיאוריות פסיכולוגיות וחידד אותם יותר ויותר עד שהפכו לפעילויות נפש מוזרות.
גם פסיכולוגיה יכולה לדון בדיכאון או בחרדה או בדאגה אבל זה ברמת היחיד. בפנומנולוגיה של היידגר הדיון הוא לא ברמת היחיד אלא ניתוח ברמה הפילוספית של קיומי בעולם, היות בעולם,
כל המילים האלו לא יצליחו להפוך מחשבות קיומיות, ליותר מאשר הם. נכון, הם חלק מצורת המחשבה שלנו אודותינו ביחס לסובב ולמאורעות, אבל הם יותר דומות לפעילות מזרחית מאשר לחקירה ראציונאלית. (כתבת שיש לך תובנות משלך בהיידגר, אולי תעלה אותם).
למעשה היידגר מפנה את המתודה הפנומנולוגית כלפי תחום פילוסופי חשוב במיוחד תחום האונטולוגיה. מדע היש. מה שהיידגר מתאר זה איך אני חווה את היש מנקודת מבט פנומנולוגית.
בכלל לא, היא לא מתארת כלום מהיש האונטולוגי, היא רק מתארת את תחושותי הסובייקטיביות אודות הימצאותי וישותי ביחס לידיעותי על מצבי ועל סביבתי.
[ואנחנו חוזרים לאיך שהגענו להיידגר. אין בתודעתינו כל תיאור או הבנה על האונטולוגיה, מלבד נוכחות דברים (סוגי הכרת ישים) בתודעתינו.]
וכך הוא עושה חזרה אפלטונית לדיונים החיים בפילוסופיה.
מה?!
