בגן השלום - הדרכה בשלום בית לגברים

"בגן השלום" הוא ספר שכתב הרב שלום ארוש, שמטרתו להדריך גברים בשלום בית. הרב כתב גם ספר בשם "חכמת נשים", המיועד לנשים. הרב מבקש מאד בהקדמה לספר, שגברים יקראו רק את הספר המיועד לגברים, ונשים יקראו רק את הספר המיועד לנשים, כך שכל אחד מבני הזוג יתמקד בעצות המיועדות לו, ולא ינסה להטיף מוסר לצד השני. הוא מבטיח ברכה והצלחה בשלום בית למי שינהג כך (כלומר, לא יקרא את הספר שאינו מיועד לו).

מטרתי באשכול זה היא לדון בכמה מעיקרי הספר. אני מניח שהבקשה וההבטחה של הרב ארוש רלבנטיות גם לאשכול זה, כלומר, נשים שלא יקראו את האשכול הזה, המיועד לגברים, יזכו לברכה והצלחה בשלום בית...

--- מכאן והלאה - "ספוילרים" מתוך הספר ---

1. העיקרון הראשון הוא: לא להעיר לאישה. אסור לאיש בשום אופן להעיר לאשתו. כל הערה שהאיש מעיר לאשתו פוגעת בכבודה, ועומדת בניגוד לדברי חז"ל שציוו שהאיש "יכבד את אשתו כגופו ויאהבה יותר מגופו". אם האישה מתנהגת בצורה פסולה או בצורה שמפריעה לאיש, הוא צריך לתקן אך ורק את עצמו, שכן האישה היא שיקוף שלו. אם האיש יתקן את עצמו, ממילא גם האישה תהיה מתוקנת. אם האיש מתוקן אבל האישה עדיין לא מתוקנת – שיתבודד ויתפלל לה' שיעזור לה להשתנות, אבל בשום אופן לא יעיר לה.

• לענ"ד, דבריו של הרב ארוש סותרים את דברי התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". גם אם נאמר שבימינו אין מי שיודע להוכיח, עדיין אין זה פותר את הבעיה של "לא תשנא", כי כשאדם רואה פגמים בזולת ואינו מוכיח אותו, הדברים מצטברים בבטן וגורמים לשנאה, ובסופו של דבר מתפרצים. ולכן כמעט כל היועצים לזוגיות מייעצים דווקא כן להוכיח, אלא שהם מסבירים איך לעשות זאת בצורה נעימה שלא תפגע בזולת.

2. העיקרון השני הוא: האישה במקום ראשון. האיש צריך לשים את אשתו בעדיפות עליונה, מעל כל הרצונות והצרכים האישיים שלו, מעל הוריו, מעל ילדיו ואפילו מעל התורה. כדוגמה קיצונית, הרב מביא דוגמה של תלמיד שחיכה בבית הכנסת לתפילת מנחה, ואשתו התקשרה אליו וביקשה שיבוא. הרב אמר לו שיעזוב את התפילה ויעשה כרצון אשתו. גם כשהאישה פוגעת בילדים, האיש צריך תמיד להצדיק את אשתו. ובוודאי שאם האישה מבקשת ממנו שיעזוב את עבודתו או את עיסוקיו האחרים, הוא צריך לעזוב הכול ולשמוע בקולה.

• לענ"ד דבריו של הרב ארוש תמוהים, נראה מאד מוגזם וקיצוני לחייב את הבעל לבטל את כל רצונותיו ושאיפותיו החומריים והרוחניים רק בשביל לרצות את אשתו. לא מצאנו לכך שום מקור בתורה ובתלמוד. לפי דבריו יש לשאול מדוע חז"ל פטרו את האישה ממצוות עשה התלויות בזמן? היה ראוי לפטור דווקא את האיש, שהרי "אימת אשתו עליו", הוא לא יכול להתחייב לשום מצווה התלויה בזמן כי עליו להיות תמיד זמין לשרת את אשתו. כמו כן לא ברור מדוע חז"ל פטרו את האישה מכיבוד הורים, ולא את האיש? איפכא מסתברא! גם לא ברור איך אדם נשוי יכול לברך "שלא עשני עבד", והלא הוא עבד לאשתו?... גם יועצים אחרים לנישואין טוענים שהאדם צריך לתת מקום לביטוי עצמי, ולא לבטל את עצמו במסגרת הנישואין, כי אחרת ייגרם נזק נפשי גם לעצמו וגם למשפחה.

בנוסף לשני העקרונות הללו, הרב קובע שני עקרונות הקשורים לפרנסה ורכוש:

3. כל האחריות לפרנסה מוטלת על האיש – הוא חייב לעבוד בכל עבודה כדי לפרנס את משפחתו, ואסור לו לבקש מאשתו שתעסוק במלאכה כדי לתרום לפרנסה (אם האישה עובדת מרצונה זה בסדר, אבל אסור לבעל לדרוש זאת).

4. מצד שני, כל הזכות על השימוש בכסף צריכה להיות בידי האישה – האיש צריך להביא לה את המשכורת ולשכוח מהכסף – שהיא תעשה עם הכסף מה שהיא רוצה.

לענ"ד גם דברים אלו מנוגדים חזיתית להלכה. אמנם ההלכה קובעת שהבעל צריך לזון את אשתו, אולם:

• על-פי ההלכה, האחריות באה יחד עם סמכות: הבעל אחראי שיהיה כסף בבית, אבל כדי למלא את המשימה המוטלת עליו, יש לו גם סמכות להחליט שהאישה צריכה לעבוד בעבודה כלשהי, ולו בתוך הבית. הרמב"ם כותב באופן קיצוני, שאישה שאינה רוצה לעבוד "כופים אותה בשוטים". הראב"ד מתון יותר, הוא מתנגד לשוטים, אבל הוא כותב שאישה שאינה רוצה לעבוד מאבדת את זכותה למזונות, וזה הגיוני – לא ייתכן שהאישה תשב כל היום בבטלה, ורק תדרוש מבעלה שיפרנס אותה! אישה שאינה רוצה לעבוד, יכולה להגיד "איני ניזונית ואיני עושה", אבל לא שמענו שיכולה להגיד "ניזונית אני ואיני עושה"!
• ההלכה קובעת מה כמות המזונות שהאיש חייב לספק לאשתו, ומעבר לזה הוא כמובן רשאי לשמור את רכושו לעצמו. אין שום חוק הקובע שהאיש צריך לתת את כל הכנסתו לאשתו. יש חוק הפוך הקובע ש"כל מה שזכתה אישה – זכה בעלה".

אמנם, גברים רבים מעידים על שיפור מדהים בשלום הבית כתוצאה מהעצות הכתובות בספר, אך לעומת זה ישנן עדויות רבות של יועצי נישואין רגילים, המעידים על נזקים כבדים שנגרמים למשפחה כתוצאה מכך שבני הזוג לא יודעים למתוח ביקורת, צוברים דברים בבטן ובסוף מתפרצים; או כתוצאה מכך שבני הזוג מבטלים את אישיותם ועצמיותם ומקריבים הכול לטובת המשפחה.

הרב ארוש, מן הסתם, יודע את כל הדברים שכתבתי, ולכן נראה לי שיש לפרש את דבריו כ"תשובת המשקל". כמו שאומרים חכמי המוסר, כדי ליישר ברזל עקום, צריך לעקם אותו לצד השני. כך גם בענייננו, כדי ליישר את התנהגותם העקומה של גברים רבים, הרב ארוש בחר לעקם ולהקצין לצד השני:

1. העיקרון "בלי הערות לאישה" הוא תשובת המשקל לגברים שמותחים יותר מדי ביקורת – כל הזמן רק מנסים לתקן את האישה, ממררים את חייה (וכתוצאה מכך גם את חיי עצמם) בביקורת ובתלונות בלתי פוסקות. הרב ארוש שולח אותם להסתכל על עצמם ולתקן את עצמם – זה גם יותר יעיל וגם פחות פוגע.

2. העיקרון "האישה במקום ראשון" הוא תשובת המשקל לגברים ששמים את המשפחה במקום אחרון – קודם כל שמים את הקריירה המקצועית, את ההתקדמות התורנית, את החברים, את המעמד בקהילה, את ההורים... ורק בסוף את האישה. כך המשפחה מוזנחת, מתקלקלת ונהרסת. הרב ארוש מזכיר להם, שבסופו של דבר, הפרויקט החשוב ביותר והמיוחד ביותר בחייו של האדם הוא המשפחה שהוא מקים, כל שאר הפרויקטים יכולים לחכות.

3. הטענה שהבעל הוא האחראי היחיד לפרנסה היא תשובת המשקל לגברים שאינם עובדים, יושבים כל היום בכולל, ומצפים שהאישה תפרנס אותם. זה כמובן עומד בניגוד גמור לתורה שקבעה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", ומי שרוצה לגזול מאשתו את הפרנסה המגיעה לה ע"פ ההלכה, עונשו שיצטרך להיות המפרנס היחיד, ולא יוכל לדרוש מאשתו גם את העבודות שהיא חייבת לעשות ע"פ ההלכה.

4. הטענה שהבעל צריך לתת את כל הכסף לאשתו היא תשובת המשקל לגברים שמדירים את האישה מענייני כספים ולוקחים את כל הכסף לעצמם, וכן לגברים שרבים עם נשותיהם על כל שקל שהן מוציאות.

כל העקרונות הללו יחד הם כולם "תשובת המשקל" לכל הגברים בעם ישראל במשך הדורות, שציפו שהאישה תשרת אותם כשפחה. הרב ארוש שולח אותם ל"עבודות שירות", שיהיו קצת בתפקיד העבדים, המשרתים, הנחותים, ויראו איך ההרגשה. גם אם בסופו של דבר לא יקיימו את עצותיו בצורתן הקיצונית, החוויה בוודאי תיחקק בזכרונם, והתוצאה תהיה משפחה שיוויונית יותר.

לסיכום: מומלץ לקרוא, אבל בזהירות ובעין ביקורתית.