קרבן ציבור הבא בטומאה

                                         קרבן ציבור הבא בטומאה

 תלמוד בבלי מסכת מנחות דף יד עמוד ב

מתני'. נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים רבי יהודה אומר: שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק; וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו, והטהור יאכל.

 גמ'. א"ר אלעזר: מחלוקת לפני זריקה, אבל לאחר זריקה, דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

 ולפני זריקה במאי פליגי? אמר רב פפא: בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי,

רבנן סברי: הציץ מרצה על אכילות, ורבי יהודה סבר, אין הציץ מרצה על אכילות.

א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא עולין, דהציץ מרצה על העולין, ופליגי דתניא: נטמא אחד מן הבזיכין רבי יהודה אומר: שניהם יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק; וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו.

  ועוד, אמר רב אשי: ת"ש, ר' יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה, לפי שאין קרבנות ציבור חלוק, והכא מאי הציץ מרצה איכא.

 ועוד, האמר רבינא: ת"ש, נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרין רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור יאכל; ואם איתא, לפי שאין הציץ מרצה על אכילות מיבעי ליה.

 אלא א"ר יוחנן: למוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה, שאין קרבן ציבור חלוק.

 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עז עמוד א

משנה. חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.

 סברוה: דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה. דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודיהו על מצחו מרצה, אין עודיהו על מצחו אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה אמר לו: הנח ליום הכפורים, שטומאה הותרה בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור

 ודכולי עלמא אין הציץ מרצה על אכילות. דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא רבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות. רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות.

 נימא מתניתין דלא כרבי יהושע, דתניא: ועשית עלתיך הבשר והדם, רבי יהושע אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם. רבי אליעזר אומר: דם אף על פי שאין בשר, שנאמר ודם זבחיך ישפך.

  הגמ' אומרת, שאם טומאה דחויה בציבור צריך ציץ לרצות על טומאה. ואם טומאה הותרה אין צורך בריצוי ציץ. וזוהי מחלוקת בין ר"ש הסובר שטומאה דחויה בציבור לר"י הסובר שטומאה הותרה בציבור.

 וכן הגמ' אומרת, שהציץ אינו מרצה על אכילות, דהיינו אם הבשר נטמא וזרק את הדם, הבשר אינו נאכל אלא נשרף. מלבד ר' אליעזר הסובר שהציץ מרצה גם על אכילות

 ומימלא שואלת הגמ' על ר' יהושע הסובר שאם הבשר נטמא אין זורקים את הדם. מהמשנה האומרת שאם נטמא הבשר בק"צ זורקים את הדם, הרי אם אין בשר אין דם, שהרי אם טומאה דחויה בציבור, והציץ לא מרצה על הבשר למה במשנה יזרק הדם?

  ושואל תוס'[1], שמהגמ' משמע, ששגם בק"צ, הטומאה דחויה ע"י ריצוי ציץ. ולכן הקרבן כשר. והרי הציץ גם אינו מרצה על טומאת הגוף, וא"כ איך מקריבים ק"צ בטומאה הגוף?.

 ובהגהות מהר"מ רנשבורג מציין לתוס במנחות ט"ו שמחלק בין טומאת בשר לטומאת הגוף. ונשאר בצ"ע

  והנה התוס'[2] במנחות ט"ו מחלק בין טומאת הגוף לטומאת בשר. ששם הגמ' שואלת על דברי ר"פ האומר שהמחלוקת במשנה בין ר"י לרבנן כאשר נטמאה חלה אחת, או בזיך אחד האם מקטירים את הקומץ או לא. תלויה במחלוקת ר' יהושע ורבנן, אם הציץ מרצה על האכילות. שאם הסיבה שר"י חולק ואומר שלא זורקים את הדם כאשר נטמאה אחת מן החלות, היא בגלל שהוא סובר שאין הציץ מרצה על אכילות, ושואלת הגמ' שהרי הם חולקים גם אם שבט אחד טמא והשאר טהורים האם עושים פסח בטומאה. ושם אין שאלה אם הציץ מרצה על אכילות, ובכ"ז ר"י חולק. ומכאן מוכיחה הגמ', שר"י לא פוסל בגלל שאין הציץ מרצה על אכילות, אלא בגלל שאין ק"צ חלוק. אלא שתוס מסביר את שאלת הגמ', למה עושים כולם בטומאה הרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף. משמע שר"י הקובע לא להקטיר את הקומץ כלל לא מתחשב בריצוי הציץ. וממשיכים תוס' ומסבירים שאמנם למ"ד טומאה דחויה צריץ ריצוי ציץ, דברי הגמ' שם מתייחסים לריצוי על טומאת הנאכליה, ולא על טומאת הגוף שאינה צריכה ריצוי ציץ. אולם תוס' לא מסביר חילוק למה יזרוק את הדם בטומאת הגוף למ"ד טומאה דחויה בציבור, ללא ריצוי ציץ.

 מתרצת הגמ במסקנה, "אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור". רש"י[3] מסביר כי ר' יהושע סובר שטומאה הותרה בציבור. ותוס'[4] חולק וסובר שר' יהושע גם סובר שטומאה דחויה בציבור, אלא שהוא סובר שלא זורקים דם של קרבן שנטמא הבשר, רק מדרבנן, אולם מדאורייתא יש לזרוק את הדם, ואילו בק"צ לא גזרו שלא יזרק הדם. והסיבה שלא גזרו כי בק"צ הציץ מרצה גם על טומאת גוף.

אולם הרמב"ם שסובר שטומאה דחויה בציבור, וסובר כר' יהושע שלא זורק לכתחילה דם בקרבן יחיד כאשר נטמאו הבשר והאמורים, ולא סובר שזה מדרבנן כתוס', שהרי כותב שאין הדם מרצה במזיד אלא בשוגג, ולא כותב שזה מדרבנן. למה פוסק הרמב"ם שזורקים לכתחילה את הדם בק"צ שנטמא הבשר, כך שואל הלחם משנה[5].

  ומתרץ הלחם משנה כי דברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות, שבציבור הציץ מרצה הולך הן על האדם, והן על הנאכלים. אולם א"כ למה לא נאכלת אותה חלה שנטמאה, שהרי בקרבן פסח שבא בטומאה, הוא נאכל בטומאה?

 רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה לד

כל הזבחים של יחיד, בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים, זורק את הדם, נטמאו שניהן לא יזרוק, ואם זרק הורצה, שהציץ מרצה על הטומאה, וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן, הציץ מרצה כמו שביארנו, וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם.

  עוד קשה על הרמב"ם, מה מרצה על ק"צ שנטמא ביו"כ. שהרי הרמב"ם אומר שאינו על מצחו אינו מרצה[6]. וכן פוסק שטומאה דחויה בציבור ובעינן ציץ לרצות.

 ועוד צריך להבין הרי הרמב"ם פוסק[7] שאין הציץ אינו מרצה על האכילות, למה הפסח שבא בטומאה נאכל?

                                              למאמר המלא: www.deotai.com