לקראת פסח: נושאים מתוך הספר "הגדת הרמב"ם"

                                         מצוות אכילת מרור

 הלכה יב

אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין שם קרבן פסח.

  מקור הדין הזה הוא מדברי רבא בגמ': 

 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד א

אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור, דכתיב על מצות ומררים. בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. מצה נמי, הא כתיב על מצות ומררים. מצה מיהדר הדר ביה קרא, בערב תאכלו מצת.

 ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. אלא הכתיב בערב תאכלו מצת. ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דסלקא דעתך אמינא: כיון דפסח לא אכלי, מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן.

ורבא אמר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר. דתניא: כל ערל לא יאכל בו, בו אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור.

ואידך: כתיב בהאי, וכתיב בהאי, וצריכי.

 תניא כוותיה דרבא: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר בערב תאכלו מצת הכתוב קבעו חובה.

  מחלוקת בין רבא שאומר, שניתן ללמוד, שמי שהוא ערל, טמא, או שלא נמצא בירושלים בליל פסח, חייב לאכול מצה ומרור מהפסוק "כל ערל לא יאכל בו", בו אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור. וא"כ רואים מכאן, שיש חובה מדאורייתא, לאכול גם מצה וגם מרור בזמן הבית, גם ללא אכילת קרבן פסח.

  ומהכתוב: "בערב תאכלו מצות", לומד רבא, שיש חיוב אכילת מצה בלבד, בליל חמישה עשר בניסן, גם בזמן הזה שאין בכלל קרבן פסח. אבל מרור אין לימוד שיש מצוה מדאורייתא לאכול בזמן הזה כאשר אין בית ואין קרבן פסח.

  ואילו ר' אחא בר יעקב סובר, שצריך את שני הפסוקים, ללמד על חיוב אכילת מצה ומרור, רק בזמן הבית, למי שאינו יכול לאכול ק"פ, דהיינו, ערל, טמא, או מי שבדרך רחוקה. 

 ושואלים תוס' הרי יש מחלוקת תנאים, מהיכן לומדים חיוב אכילת מצה בליל פסח בזמן הזה שאין בית. ר"ש לומד חיוב אכילת מצה בזמן הזה, מהפסוק "בערב תאכלו מצות". ואילו ר"י לומד שחיוב אכילת מצה בזמן הזה, נלמד מהפסוק: "שבעת ימים תאכל עליו מצות". ואילו מהפסוק "בערב תאכלו מצות". לומד ר"י, שערל, טמא, ומי שהוא בדרך רחוקה, בזמן הבית, שאינם יכולים לאכול ק"פ, חייבים לאכול מצה. דהיינו ר"י לומד את הדרשה כר' אחא בר יעקב. ואילו רבא, והברייתא, לומדים את הדרשה כר"ש, והרי בכ"מ הלכה כר"י נגד ר"ש, ואילו כאן הברייתא לומדת כרבא שהוא לומד כר"ש?. והתוס' נשאר בצ"ע.

 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כח עמוד ב

 אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה.

פירוש "עליו", מעת זמן חיוב שחיטת קרבן פסח, משש שעות ולמעלה בי"ד ניסן, יש איסור אכילת חמץ

 אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות,

אי אפשר להסביר עליו על שעת שחיטה, שהרי המשך הפסוק הוא, שבעת ימים תאכל עליו מצות, וחיוב אכילת מצה הוא רק מבערב.

ורבי יהודה, שפיר קאמר ליה רבי שמעון,

שהרי לא יתכן להסביר שני חלקי פסוק על שני זמנים שונים.

 ורבי יהודה אמר לך: ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא.

 מסביר רש"י. ששני החלקים בפסוק נפרדים. בחלק הראשון, עליו מתכוון לזמן הקרבה, ואילו בחלק השני, עליו מתכוון לזמן אכילה. ויש סיבה ומטרה לכתיבת "עליו" זה. שהרי למרות שיש הרבה פסוקים שחייב לאכול מצה שבעה ימים, אולם הכוונה בכולם שרשאי לאכול מצה, ואילו הפסוק הזה שבעת ימים תאכל עליו מצות, הכוונה ודאי לחובה, שהרי, עליו כאן מורה על הלילה זה בעת אכילת קרבן פסח. וא"כ, הרי הפסוק כאן מיותר, שהרי חיוב אכילת מצה בזמן הבית, כבר נכתב, "על מצות ומרורים יאכלוהו". לכן צ"ל שכל הפסוק הזה נכתב כדי ללמד שבערב זה חובה לאכול מצה גם לדורות. 

 ורבי שמעון לקובעו חובה מנא ליה. נפקא ליה מ"בערב תאכלו מצות".

 ורבי יהודה? מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. סלקא דעתך אמינא: הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן.

 ורבי שמעון: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא, דלא גרע מערל ובן נכר. דכתיב "וכל ערל לא יאכל בו", בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור.

ורבי יהודה: כתיב בהאי, וכתיב בהאי.

 משמע, כפי קושיית תוס', שר"ש לומד חיוב אכילת מצה לדורות, מ"בערב תאכלו מצות", ואילו ר"י לומד חיוב אכילת מצה לדורות, מ"שבעת ימים תאכל עליו מצות".

 והנה הרמב"ם פוסק כר"י, שלומד איסור לאו בחמץ מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ".

 רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ח

אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום.

 /השגת הראב"ד/ וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה. א"א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי"ל כר"ש בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ולאחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבא אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליכא.

 ואילו חיוב במצה בזמן הזה לומד כר"ש מ"בערב תאכלו מצות". וא"כ נשארת קושיית הגמ': "שפיר כאמר ליה ר"ש". איך יכול ללמוד מ"לא תאכל עליו חמץ" לאסור חמץ מדאורייתא בי"ד משש שעות ולמעלה. הרי שם כתוב בהמשך הפסוק, "שבעת ימים תאכל עליו מצות". וזה רק בערב ואי אפשר ללמוד עליו על שעת הקרבת הקרבן.? 

                                      להמשך המאמר עיין הגדת הרמב"ם  www.deotai.com

                               מצה שמורה לקיום מצוות אכילת מצה

 הלכה יג

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום.

 א. משמע מדברי הרמב"ם כי אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה, אלא במצה המשומרת. שהרי אם יוצאים גם במצה שאינה משומרת, הרי הרמב"ם פוסק שמצוות אינן צריכות כוונה, וא"כ יצא ידי חובה כבר בכזית ראשון שאכל ממצה שאינה משומרת. ואיך יברך על אכילת מצה לאחר שיצא ידי חובה, והרי הרמב"ם עצמו פוסק שלאחר קיום המצווה אין יותר אפשרות לברך, וכן פוסק הרמב"ם לגבי טיבול ראשון אם אין לו ירק אחר אלא מרור, שיברך על אכילת מרור כבר בטיבול ראשון. שהרי אם יאכל מרור בלא ברכה בטיבול ראשון, כבר יצא ידי חובה, ולא יוכל לברך אח"כ על אכילת מרור.

 אולם, שאלה זו, אם יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה שאינה משומרת. ומה הכוונה לאינה משומרת נדונה בגמ', ובפירושה יש מחלוקת גדולה בין הראשונים.

 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מ עמוד א

אמר רבא: מצוה ללתות, שנאמר ושמרתם את המצות, אי לא דבעי לתיתה שימור למאי, אי שימור דלישה, שימור דלישה לאו שימור הוא, דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין, בראשונה לא. מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור. ולעביד ליה שימור מאפיה ואילך. אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן. וממאי דילמא שאני התם, דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור. אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור. ואפילו הכי לא הדר ביה רבא, דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה. אלמא קסבר: שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן.

 משמע מהגמ', שלכאורה מספיק שימור משעת נתינת המים לקמח, שזו שעת לישה. דהיינו השימור האמור בתורה הוא שימור שלא יחמיץ. אולם, רבא עדיין סובר שהכוונה היא לשימור לשם מצת מצווה. שאמר למהפכי החיטים בעת הקצירה, הפכו לשם מצוות מצה. ושימור זה, של כל העבודות שצריכות להיעשות לשם מצת מצווה, צריך להיות כבר משעת קצירה. ואין הכוונה בפסוק: "ושמרתם את המצות", לשימור שלא יחמיץ. שהרי הגמ' אומרת, שבצקות של נכרים, שהנכרי לש ולא רואים עליו סימני חמץ, מותר לאכול בפסח. אלא שלא יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה. והרמב"ן ושאר הראשונים, תמהים רק, איך יכול לאכול בצקות של נכרים, ולא חושש מפני הכלים הטרפים שבהם נעשתה המצה, דהיינו מצה שהנכרי אפה בביתו, והביא לשוק למכור. אולם אף אחד מהם לא תוהה מי השגיח על המצה שלא תחמיץ.

 זוהי שיטת רש"י ועוד ראשונים, שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה, במצה שלא נשמרה משעת קצירה לשם מצת מצווה.

  אולם הרי"ף גרס בגמרא בדברי רבא "הפכיתו לשם מצה", ולא גרס "לשם מצוה". דהיינו הרי"ף למד שרבא אמר לקוצרים, שיזהרו שלא יפלו עליהם מים ויחמיצו. וכן כתב הרי"ף בפ' כל שעה "ומבעי ליה לאיניש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצה". וכתב הר"ן: "ובודאי מן המובחר הכי עדיף, וכן אנו נוהגים, אלא שאפשר שאע"פ שלא עשה כן, אלא שלקח חטים מן השוק, ושמר אותן לשם מצה, יצא י"ח. דבגמ' אמרי' דשימור דלישה לא הוי שימור, אלמא מקמי לישה הוא דבעי שימור. אבל כל ששמר את החטים מקמי לישה יצא". ומ"מ משמע, שאם לא שמר אלא מלישה ואילך, שאינו יוצא י"ח מצה בכך. וצריך להבין למה אינו יוצא ידי חובת מצה, שהרי אם מותר לאכול אותה בפסח, ואין צורך בהכנתה לשם מצת מצווה, למה אינו יוצא בה ידי חובה.

  הרמב"ם כתב בהלכות חמץ ומצה, כי מטרת השימור שלא תחמיץ. אולם כותב שכל החיוב לשמור שלא תחמיץ הוא רק מדרבנן, שהרי מותר לאכול מצה שלא נשמרה כלל. ותמה עליו המגיד משנה, למה לא כותב הרמב"ם מפורשות שאינו יוצא ידי חובת אכילת מצה של לילה ראשון, אלא במצה המשומרת. אולם הקושי הוא, איך יתכן שמותר לאכול מצה לא משומרת, אולם לא יוצא בה ידי חובת מצה?.

  רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ח

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ.

 רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ט

לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ,

  אולם מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, שאם יש לו רק כזית מצה שמורה, ושאר המצות אינם שמורות, אוכל מהם כל סעודתו, ורק בסוף מברך על אכילת מצה, ואוכל את הכזית מצה השמורה. משמע לכאורה, שיש חיוב באכילת מצה שנשמרה לשם מצוות מצה, כדי לצאת ידי חובת אכילת מצה, כרש"י.

  וכן נראה לכאורה, משתי הלכות נוספות ברמב"ם, שאפשר לצאת רק במצה המשומרת לשם מצוות מצה. 

 רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ה

 עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה.

ובעיקר, מההלכה הבאה נראה לכאורה, כי יש חובת עשייה לשם מצוות מצה. שהרי אינו יוצא ידי חובת מצה, במצה המשתמרת לשם זבח, למרות שגם מצות שנעשו לשם הזבח, הן מצות שמורות שלא יחמיצו. ומשמע, שיש לשמור לשם מצוות מצה של ליל הפסח. ותימה שהלכה כה חשובה, לא כתב הרמב"ם בפירוש להלכה, לגבי קיום מצוות מצה בליל ט"ו בניסן.

 רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ט

חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד היא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה.

 ב. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לה עמוד א

משנה: חלות התודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצא בהן, עשאן למכור בשוק יוצאין בהן.

חלת תודה ורקיקי נזיר וכו'. מנא הני מילי

 אמר רבה: דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח.

 רב יוסף אמר: אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה.

 תניא: אמר רבי אילעאי, שאלתי את רבי אליעזר: מהו שיצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר? אמר לי: לא שמעתי. באתי ושאלתי לפני רבי יהושע, אמר לי: הרי אמרו חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן. כשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אליעזר, אמר לי: ברית, הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני. איכא דאמרי: ברית, הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני, ולא טעמא בעיא, וטעמא מאי,

 אמר רבה: כל לשוק אימלוכי מימלך, אמר: אי מזדבן מזדבן, אי לא מזדבן איפוק בהו אנא.

  ברור שהמחלוקת בין רבה לרב יוסף היא: האם מדובר במשנה בחלות תודה ורקיקי נזיר שלא נתקדשו, כי שחיטת הזבח מקדשת אותם. וכגון שאפאן ובסוף לא הקריב את קרבנו. או שהמשנה מדברת, שרק אם נתקדשו, אז לא יוצא בהם ידי חובת מצה.

    לפי רבה גם אם לא נשחט עליהם הזבח, אינו יוצא בהם, כי לא נשמרו לשם מצה של פסח, אלא לשם מצה של זבח. וזה ההבדל בין עשאן לעצמו, להקרבת קרבנו, שאינו יוצא בהם, כי אינו משמרם לשם מצה של פסח, אלא לשם הזבח. לבין מי שאפאן למכור בשוק, שאז, בשעת עשייתם, מתכוון לשמור גם לשם מצוות מצה של פסח. כי חושב בעת עשייתם, שאם לא ימכור אותם ביום למקריבי קרבן, יצא בהם בערב ידי חובת אכילת מצת מצווה.

  ואילו לפי ר' יוסף אם לא נשחט הזבח, תמיד יוצא בהם, שהרי מותרים לכל שבעה, ואין צורך לעשותם לשם מצת מצווה, אלא מספיק ששומרן שלא יחמיצו. ורק אם נשחט הזבח ונתקדשו לא יוצא בהם. כי לא נאכלים לכל שבעה. ולפי דבריו לכאורה, אין הבדל בין עשאן לעצמו, לעשאן למכור. שהרי רק אם כבר נתקדשו לא יוצא בהם ידי חובה. ותמוה, איך ר' יוסף יעמיד את המשנה, שמחלקת בין עשאן לעצמו, לעשאן למכור בשוק?.

  ויש להקשות. גם לפי רבה, שהרי אם אין הבדל מבחינת המהות, בין אפה רקיקי נזיר לצורך עצמו, לבין אפה רקיקי נזיר למכירה בשוק. אלא שאם חשב גם לשימור לשם מצה יכול לצאת בהם ידי חובת מצה. וא"כ, אפילו שעשאן לעצמו, ויודע שהיום ערב פסח, ויש לו רקיקי נזיר שהם מצה ויוכל לצאת בהם ידי חובה בערב, והתכוון גם לשם מצוות מצה, יוצא בהם ידי חובת מצה. כמו שכהנים יוצאים ידי חובת אכילת בשר שלמי שמחה, במתנות חזה ושוק ובשר חטאות שמקבלים בחלקם. א"כ צריך היה לכתוב את החילוק במשנה, אם חשב לשימור גם לשם מצות מצה, יוצא, ואם לא חשב לשימור לשם מצה, לא יוצא ידי חובה. שהרי, ההבדל אינו אם עשאן לעצמו או למכור, אלא אם חשב גם לשם מצוות מצה,

  ועוד צריך להבין את הסברה בגמ', שהסיבה שאם עשאן למכור בשוק יוצא ידי חובת מצה, כי חשב גם לשם מצוות מצה, מה א"כ החידוש במשנה שאז יוצא?.

 ג. וצריך להסביר

  חימוץ עיסה, זה תהליך ארוך. אדם שמערב מים עם קמח, ומכין בצק, אם לא שם שמרים או שאור, יכול להמתין כל היום עד שיתחיל להחמיץ. מה עוד, שלא ברור מתי זה כבר חמץ ומתי זה עדיין מצה. אין בחז"ל, הגדרה ברורה מתי מתחילה העיסה להחמיץ. החמץ הברור זה כאשר הבצק תופח. וללא שאור, התהליך עד שרואים שתופח, לוקח יותר מיום. ואילו כל זמן שלא רואים בחוש שתופח, דהיינו שמכים עליו ושומעים קולות, כי יש אויר כנוס בתוך הבצק, הרי זה אינו חמץ ודאי. מצד שני, כל זמן שלא מפסיקים ללוש אותו, הרי הבצק לא יחמיץ לעולם, כי הגזים שנוצרים בתהליך החימוץ נפלטים לאויר, ולא נשארים מכונסים בבצק. 

  כך שאין קו מעבר ברור בין חמץ למצה, יש מצה ודאי, ויש חמץ ודאי, ויש לא חמץ. ההגדרות הברורות הם: בשעה שהבצק תופח, הרי זה חמץ ודאי. ואם לשים כל היום, או שמניחים אותו בלא לישה, עד זמן של הילוך מיל, ודאי מצה. מה דינו באמצע, כל זמן שלא תופח, אפילו כמה שעות אחרי הלישה. לבין הזמן שמתחיל לתפוח. לא חמץ ודאי, ולא מצה ודאי,

  ולכן קיום המצוות שחייב בחמץ, ואלו שחייב במצה, צריך להיות בהוכחה ודאית, שזה חמץ וזה מצה. דהיינו שתופח הרי הוא חמץ. ועד הילוך מיל ללא עיבוד הוא מצה. אולם בין הילוך מיל עד שמתחיל לתפוח אחרי שעות רבות (ללא שאור או שמרים) אין זה ודאי מצה, שיוצאים ידי חובת מצה. ולא חמץ שעוברים על אכילתו בפסח.

  בחלות תודה יש להביא עשר חלות חמץ ו- 30 חלות מצה. לחם הפנים היה מצה ובעובי טפח. הוא פשוט לא החמיץ כי לא שמו בו שאור. ואיך היו אופים במקדש מנחות חמץ, הרי לא יכלו לחכות כל היום שהעיסה תחמיץ. היו מכניסים בעיסה שאור מעיסה אחרת. 

 חלות חמץ של תודה, היו נאפות לאחר שתפחו והחמיצו. ואילו המצה של תודה ונזיר, ההקפדה היתה שלא יתפחו ויחמיצו, ולמעשה השמירה היתה בבדיקה חיצונית שאינם חמץ, שאין בהם סימני חמץ. ומימילא כל מה שלא חמץ, זה נקרא מצה לגבי הכשר חלות תודה ורקיקי נזיר. לא היתה בעיה להשהותן שעות לפני האפיה, שהרי אם לא היה בהם שאור, לא נראו בהם סימני חמץ.

  אולם לחיוב קיום מצוות אכילת מצה, לא מספיק שלא יהיו חמץ. צריך שיהיו ודאי מצה, דהיינו הוכחה ודאית שלא התחיל להחמיץ. וזה שימור מיוחד שלא עבר כדי הילוך מיל מגמר לישה עד אפיה. מאחר ואין אנו יודעים מתי מתחיל להחמיץ.  

  ולכן בצקות של נכרים יכול לאכול בפסח. בצקות, הרי אלו בצק ללא שאור, שהרי אם שמו בהם שאור, אסורות באכילה בפסח. וכאשר רואים שהבצק לא תפח כי לא שמו בו שאור, מותר מדאורייתא לאכול בפסח. כי כדי לאסור באכילה מדאוריתא צריך שיהיה ודאי חמץ. וכל זמן שרואים שלא תפח אין זה חמץ. וזה נקרא מצה דלא מינטרה, דהיינו זה לא חמץ כי לא שמו בו שאור ולא תפח, אולם לא יכול לקיים בזה מצוות אכילת מצה כי אין זה ודאי מצה.

  וזה ההבדל בין שימור לשם זבח, שהוא שימור שלא יחמיץ. לבין שימור לקיום מצות מצה שזה שימור שודאי מצה.

  ולכן אם עשה לעצמו, הרי צריך את הרקיקים לשם הזבח, ולא משגיח אלא שלא יחמיץ, שלא צריך שיהיה ודאי מצה. אבל אם עשה למכור בשוק, ויודע שאם לא ימכר, ישתמש בהם לליל הסדר לאכילת מצה. הרי שמר גם שלא יחמיץ, דהיינו שלא יעבור זמן הילוך מיל מלישה עד אפיה. ולכן גם כל מי שקנה בשוק בערב פסח, רקיקים שנעשו לשם זבח, הוא יכול לסמוך על הנחה זו, שרקיקים אלו נשמרו לשם מצה, ויכול לצאת בהם בערב לשם מצות מצה. וזה החידוש של המשנה.

 וזה גם ההבדל בין עיסת הרועים, שאין הרועים צריכים לאכול לקיום מצוות מצה, הרי הם רק לא שמים שאור, ומימילא הבצק לא יחמיץ, ולא יעברו על בל יראה ובל ימצא, ולכן לא יוצאים בה. אולם לעיסה שהם עצמם אוכלים ממנה בערב לקיום מצוות מצה, הרי הם שומרים שזה יהיה מצה ודאי, ויוצאים בה.

  והכי איתא בירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב דף כט טור ב /ה"ד

מצה הישנה, תפלוגתא דבית שמאי ובית הלל. אמר רבי יוסה דברי הכל היא, מכיון שלא עשאה לשם הפסח, דבר בריא שלא דיקדק בה.

 הירושלמי אומר, שלא יוצאים במצה ישנה, שלמרות שמותר לאכול בפסח, כי אינה חמץ. אולם מאחר ולא דקדק שהיא ודאי מצה לא יוצא ידי חובתו, ולא בגלל שלא עשה לשם מצוות מצה.


                                       המאמר מתוך "הגדת הרמב"ם"  www.deotai.com 

                                                              חג פסח כשר ושמח