|
|
| נשלח ב-14/4/2011 10:41 |
 |
| |
מיכי
התיזה הממלכתית סוברת שנוהגים כבוד גם באחאב.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 10:52 |
|
| |
מיכי במדינה שבה יש מפלגות מגוחכות שמקבלות רוב ציבורי משמעותי, פירוש הדבר הוא שהציבור פשט את הרגל ולא שהשלטון פשט רגל.
שאלה. ואם המפלגות לא תהינה מגוכחות בעייניך? אבל הן תהינה מגוכחוכות בעיני רוב הציבור המשמעותי. מה יהיה המצב של פשיטת הרגל?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 11:26 |
|
| |
| mdabraham כתב: |  | | כפי שכתבתי לך, אם אנחנו נקנה/נקרא עיתונים שכותבים דברים טובים הם יכתבו דברים טובים. הבעיה היא אצלנו ולא אצלם. |
|
אתה זוכר את הבדיחה על מנתח המערכות (או כל מקצוע אחר כבקשתך)- הוא צודק מאה אחוז רק לא עזר לנו כלום.
חברה, שמישהו ישתנה ! נו ?
אף אחד לא משתנה וגם לא ישתנה.
צריכים לצאת מנקודת הנחה פשוטה שהרדידות מושכת כלפי מטה ותמיד תהיה לה עדיפות, אצל הרוב באופן כללי ואצל כל אחד מאיתנו באופן פרטי.
ולכן צריך את הראש הגאוני למצוא פתרון למצב זה דווקא כמו שהוא, ולא לחלום על שינויים דרמטיים בכיוונים הפוכים.
מישהו אמר משיח ? סתם...
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 13:03 |
|
| |
לרב מיכאל,
כתבת: "צריך להיזהר מהעתקת דפוסי כבוד מאליהו ואחאב למציאות שלנו. המלכות שלנו היא דמוקרטית, ואין לה את הסמכויות שהיו פעם למלך, וגם דפוסי הכבוד צריכים לעבור התאמה. לקרוא לרה"מ ביבי אין בזה שום בעיה, שכן התפיסה כיום שהוא אחד מאיתנו ונציג זמני שלנו. כך נהוג בכל העולם, ואין סיבה שבישראל יהיה אחרת"
ראשית, כמדומני שבתקשורת האמריקאית צריך לקרוא לאובמה, הנשיא אובמה. בטח לא ברק, או בר.
שנית, השאלה היא מה המגמה של התורה, באיזה סוג של יחס היא רוצה שנתייחס למנהיגות. נכון שלנתניהו אין דין מלך במובן האישי, ומותר לו לישא יותר מיח' נשים לשיטות לפיהן תם חרם רבינו גרשום, ושדינא דמלכותא דינא נאמר רק ביחס למלכי אומות העולםJ, אבל לאור דברי הרב קוק היסודיים במשפט כהן, דברים שדי מקובלים, לממשלה בכללותה יש את דיני המלכות הציבוריים. כלומר, דינים כסמכות להוציא למלחמה, לקבוע את גבולות המדינה וכו'. לכן לא רק שמותר לנו לצאת למלחמת מגן, כיציאה למלחמת ששת הימים, ויש אומרים גם מלחמת לבנון, אלא אנחנו אף מחויבים לעשות זאת, לאחר החלטת הממשלה. דומני כי דיני כבוד מלכות, וכן דיני מורד במלכות שייכים ברמה העקרונית לדיני המלכות הציבוריים. לכן ודאי שלא נאמר שנתניהו רשאי להוציא להורג חלילה את דרוקר, גם אם היה חולץ את תפיליו בפניו, שכן לא הוא המלך, אלא הממשלה והתרבות השתנתה וכו', אבל עדיין דומני כי כאשר אנחנו פונים אל התורה כדי למצוא בה את המגמה הכללית, עלינו דווקא להגמיש את האנליטיות הדוחה ואומרת: זה לא דומה. אלא דווקא לחפש את הרעיון הכללי מעבר ליכולת לדחות – וכאן הרעיון הכללי ברור, כבוד עין טובה. שלישית, וכאן זה ממש מעצבן אותי: הרב יואל בן נון מדבר הרבה, וגם כתב, על שלושה גורמים עליהם מושתת המנהיגות: מלכות, סנהדרין, וכהונה. אנשים דתיים רגילים לכבד את הרבנים: לקום מפניהם, לדבר בגוף שלישי, להקדים את התואר רב לשם. ודאי לא היינו אומרים ספי לרב אלישיב. נכון שההלכה לא פיתחה יחסי כבוד הלכתיים להנהגה, אך זה בשל הגלות: פשוט לא הייתה הנהגה שכזאת. למה שלא נלמד מהאתוס של הכבוד לרבנות, כי קל וחומר שעלינו לכבד את ההנהגה. כן, לקום מפניה, לומר ראש הממשלה נתניהו, לפחות נתניהו, בטח לא ביבי. וכאן ההשפעה הפוסט מודרנית, של הכל בגובה העיניים, של חוסר הכבוד, של אי האמונה שיש דברים מעבר למה שאנחנו רואים, שבאה לידי ביטוי בתפיסה הכה פשוטה: אנחנו כאזרחים פשוטים לא יודעים הכל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 13:28 |
|
| |
אייל,
'האתוס והמגמה של התורה' משקפים דווקא ביקורת נוקבת ובלתי נגמרת כלפי מלכים ושליטים, שגם הגדולים שבהם כשאול דוד ושלמה לא נמלטים ממנה, ובכלל רעיון המלך בתורה לא מתקבל בהתלהבות רבה, כך שלא ברור לי מהיכן אתה שואב את המודל התמים של כבוד מלכות ללא סייג, ועוד איסור להשמיע ביקורת.
בקטע הראשון של דבריך אתה כותב על סמכות המלכות להוציא למלחמה וכיוצא באלה, ועל זה לא נחלקו עמך. אבל כשאתה רוצה להרחיב את זה ליחס נאיבי אל השליטים כמייצגי החכמה והטוב וככאלה ש'יודעים טוב מאיתנו מה צריך לעשות', אתה בוודאי נסחף, ובוודאי שאתה לא יכול להצביע כמקור על המקרא שדווקא מתאר שוב ושוב את המלכים כ'עושי הרע בעיני ה', ולא מחפה על מחדליהם וחולשותיהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 16:14 |
|
| |
ישעיהו השני, כתבת:" ובכלל רעיון המלך בתורה לא מתקבל בהתלהבות רבה"
בשאלה זו, מלכות לכתחילה או בדיעבד, נחלקו כידוע רבותינו שבכל הדורות. לדעת רוב הראשונים והפוסקים, וודאי לדעת הרמב"ם, קיימת מצות עשה למנות מלך. גם הסוברים כי התורה מתנגדת למלכות, לא בהכרח סבורים שהתורה מתנגדת לכל שלטון מרכזי, ותומכת ב'אנרכיה קדושה'. סביר יותר שלדעתם עדיף שלטון שאינו עובר בירושה מדור לדור, אלא נבחר על ידי העם בכל דור מחדש. וכך כתב הספורנו שם.
אנסה לנסח את החלק התורני הלכתי שוב:
1. דיני המלכות מחולקים לשניים, דינים אישיים הנוגעים למעמדו האישי של המלך, כאיסור להרבות נשים כסף וזהב וכו', ודינים ציבוריים הנוגעים לסמכותו הציבורית, כסמכות להוציא למלחמה.
2. הדינים האישיים אינם נוגעים לשלטון בימינו, בעוד הדינים הציבוריים כן.
3. התורה מצווה אותנו לכבד את המלכות, ואוסרת עלינו לבזותה.
4. דין זה אינו שייך למעמד האישי של המלך, אלא נוגע למערכת הציבורית.
5. ככזה הוא שייך גם בימינו.
6. גדריו אמנם משתנים בעקבות השינוי באופי השלטון ובתרבותו, אך עדיין ישנם דברים שנאסרו מחמתו. למשל: אמירות כלליות, ללא הוכחות, כגון ביבי מושחת וכדומה.
ככל המחזה הנ"ל כתב הרב יעקב אפשטיין במאמר יסודי בתחומין י'. בתחומין יא' יש דיון בינו ובין מיכאל בן חורין בשאלות אלו. מיכאל בן חורין ביקש לתקוף בעיקר את ההנחה השישית. הוא טען כי לא יתכן לומר שהגדרים משתנים, ועדיין לטעון שישנם דברים שממשיכים להיות אסורים: או שהוא מלך או שאינו מלך. השיב הרב אפשטיין:
במאמרי ב"תחומין" כבר עמדתי על ההבדל שבין צורות השלטון השונות לענין מרידה. כבר ציינתי שם (עמ' 92) "שבשלטון בימינו אין אדם שפגיעה בכבודו או המרת ציוויו תחשבנה כמרידה". ובכלל זה: אם הפגנות הן חלק מדרך השלטון והבעת הדעה והמחאה בשלטון דמוקראטי, הרי שממילא אין בכך מרידה. רק פריקת עול יכולה להיחשב כמרידה. ובכלל: אופוזיציה אינה חותרת תחת יסודות השלטון, אלא מסכימה לו ורק חולקת על דרכי יישומו.
דוגמא לפריקת עול העלולה להיחשב גם בימינו כמרידה יש לראות במעשה, שעליו הגיב הרצי"ה קוק (לנתיבות-ישראל ח"ב עמ' רלח). הרב תבע אז להגיב באופן מזורז ונמרץ כלפי משקיף או"ם שהעז לחרף את שלטונות ישראל על שדרשו ממנו תעודת הזדהות. "כשם שהמחרף את צבא ישראל הוא כמחרף מערכות אלקים חיים (שמו"א יז), כך המחרף מלכות ישראל הוא כמחרף מלכות השם... כשם שדם ישראל לא יהיה הפקר, כך כבוד ישראל לא יהיה הפקר." סרוב להזדהות, ופתיחה בפרץ של קללות בעקבות דרישה לכך, אין להם ולא כלום עם הבעת דעות פוליטיות לגיטימית. נדמה, שהוא הדין לסרוב לבצע הוראות חוקיות של השלטונות, כגון: שרות צבאי באזורים מסויימים, תשלום מסים וכדו'. כשהיתה הסמכות מופקדת בידי יחיד (ע"י העם או משמים) היתה אף ביקורת או תוכחת נחשבת כביזוי, עד כדי חליצת תפלין בפניו (כירבעם בפני שלמה, עי' ילקו"ש מלכים רמז קצו). לעומת זאת, הפקדת הסמכות בידי נציגות העם כרוכה, כפי שמציין מיכאל בן-חורין, במתן אפשרות לביקורת, שבתנאים של אז היתה יכולה להיחשב כמרידה במלכות, חלילה. אמנם נכון, שגם הביקורת החריפה והמוצדקת ביותר צריכה להיאמר בדרך של כבוד, ואין אנו עונים אמן אחרי כל קריקטורה וסאטירה, גם אם המסר הכללי שלהם הוא לרוחנו" הוי אומר, הגדרים הבסיסיים נשארים, כקובעים מגמה ואתוס, לא במובן של מוסר הנביאים, אלא במובנים הלכתיים הרבה יותר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 23:38 |
|
| |
עוד בעניין הממלכתיות- מהיום
|
|
|
|
|
