האמנם כלים בולעים?

(הועתק מדף הפייסבוק של יהודה יפרח)

סערה בסיר נירוסטה

הרב דב ליאור, אחד הפוסקים הבולטים בציונות הדתית, מזוהה כבכיר רבני הזרם החרד"לי במגזר. בניגוד לתדמיתו הקיצונית, הרב חתום על פסקים הלכתיים מקלים רבים - כמו היתר שימוש בשמן קטניות בפסח, היתר גילוח בחול המועד סוכות, היתר להורדת קבצים מהאינטרנט (בטענה שקבצים משותפים ברשת הם בגדר 'אבדה ששטפה נהר') ועוד. פסקים אחרים שלו משקפים פתיחוּת לתמורות ציוניות-היסטוריות, כמו החיוב להטיל תכלת בציצית והיתר העלייה להר הבית.

ממכתב ששלח הרב לשני אברכים מישיבת 'תורת החיים' ואשר מתפרסם פה לראשונה, נראה כי הרב ליאור עשוי להיות חתום גם על אחת המהפכות הגדולות בדיני הכשרות בדור האחרון, או אולי אפילו בדורות האחרונים. הרקע לדרמה הוא דיני הכשרת כלים.

כידוע, אחד האתגרים הגדולים בשמירת הכשרות הוא כשרות הכלים. מטיילים הנופשים בחו"ל או אשר מתארחים אצל חברים שאינם שומרי כשרות לרוב אינם יכולים לאכול מהמזון שמוגש להם גם כשהוא הוכן מחומרי גלם כשרים ואין בעיה של "בישול עכו"ם". הסיבה היא שהכלים עצמם אינם כשרים, שכן בעבר בושל בהם מזון שאינו כשר או בשר וחלב ללא הפרדה. ההלכה דורשת להכשיר כלים ש"בלעו" טעם איסור באמצעות הגעלה במים רותחים או ליבון באש.

במכתב האמור הטיל הרב ליאור פצצה: "בשעתו אמרתי שאם יתברר

בוודאות שיש חומר כלשהו שאינו בולע, דינו יהיה ככלי זכוכית, שלדעת ה'שולחן ערוך' אינו בולע ולכן אינו טעון הגעלה לפסח ודי בשטיפה". האברכים, המוזכרים בשמות משפחתם (סיטון וגליק), הציגו בפני הרב ליאור את תוצאות הניסוי שערכו, אשר ממנו עולה כי היקף הבליעה של כלי נירוסטה הוא בסביבות אחד ל-170 אלף מנפח הנוזלים שבושלו בכלי. בעקבות הממצאים קבע הרב ליאור כי "זוהי בליעה מזערית ביותר, ולכן נראה בפשטות שכלי נירוסטה הוא ככלי זכוכית".

מסקנתו היא כי "אף לדעת הרמ"א (הפוסק המקובל על קהילות האשכנזים - י"י), המחמיר בכלי זכוכית, הדברים אמורים דווקא בכלי זכוכית שתחילת יצירתם מחול ולכם דינם כחרס. אולם כלי נירוסטה, שאינם בולעים כמעט כלום ונעשו ממתכת ולא מחול, מותר לבשל בהם בשר, לנקות היטב ואחר כך לבשל חלב באותו היום, והן להפך". בהמשך מסייג הרב ליאור את דבריו ומוסיף: "אמנם, מכיוון שדין זה עלול להתפרש כדבר חדש, בקשתי היא שיסכימו איתי עוד שני פוסקים ויצטרפו להיתר זה".

הפרק הבא בדרמה יהיה ככל הנראה עם פרסום מחקרו של הרב יאיר פרנק, רבה של עמונה. במסגרת עבודת התואר השני שלו באוניברסיטת בר-אילן חבר הרב פרנק למומחי כימיה ומתכות, וערך סדרה מקיפה של ניסויי מעבדה מדויקים יותר מאלו שנערכו ב'תורת החיים'. הרב פרנק הרתיח חומרים פלורוצנטיים עם מגוון רחב של סוגי מתכות וחומרי גלם שמהם עשויים הכלים המודרניים, במטרה למפות את ההיקף המדויק של בליעת החומר המבושל בכל סוג של כלי קיבול ולהסיק מכך מסקנות הלכתיות. בעבודתו הוא הראה כי רוב הפוסקים ראו את הלכות הכשרת הכלים כנגזרת להערכות מציאותיות של כמות בליעת הנוזלים המתרחשת במהלך בישול, מה שפותח פתח לשינוי הלכתי מקיף בכלים מודרניים.

כל זה מתקשר אצלי לוויכוח שהתלהט מעל מוספי 'מקור ראשון' בשבועות האחרונים סביב הניאו-רפורמה, תופעת ה'לייט' וגבולות חידוש ההלכה היהודית. את הרב דב ליאור והרב יאיר פרנק אף אחד לא יאשים בפריצת גדר ובערעור המסורת ההלכתית, למרות שהחידוש ההלכתי שעשוי לצאת מתחת ידם הוא לא פחות מרעידת אדמה ביחס לפרקטיקה הדתית המקובלת בקרב שומרי מצוות היום.

הסיבה היא שמדובר בשינוי שלא נכפה על השיח ההלכתי מבחוץ אלא הוא צומח מתוכו. אל המסקנות המהפכניות שלהם הגיעו הרבנים ליאור ופרנק מתוך נאמנות מוחלטת לכללי הפסיקה, מתוך הבנת גבולות השיח ההלכתי ומתוך תודעת המשכיות למסורות התורה שבעל פה. זה מה שהופך את ההכרעה שלהם ל"תורה".

מאידך, ניסיונות להכפיף את ההלכה למיטת סדום של ערכים פוסט-מודרניים, ליברליים, פמיניסטיים, סוציאליסטיים או אחרים תמיד תיתפס כאונס, כשתל פלטינה מלאכותי, כתותב לא טבעי. בהלכה עצמה יש מספיק מנגנוני חידוש פנימיים. תנו לה את החמצן, את האור ואת הזמן (בעיקר את הזמן), והיא תתפתח.

[מתוך 'הגנה מן הצדק', גליון סופ"ש האחרון]