| נשלח ב-11/5/2011 23:52 |
 |
| |
כתיב מלא של השם א-לוהים - האם זה מתיר אותו למחיקה?
[כהמשך להמלצת רדףהשיג להפריד את נושא השם אלוהים מהאשכול של הספר של הרב מ"ד אברהם אני פותח את האשכול הזה עם הדו"ד שהיה לי עם הרב הנ"ל וקודם לכן עם שותףסוד - התגובות שלי הם באדום] שותףסוד כתב לידיעה כללית- אלוהים זה בכלל לא השם. רק אלקים (בחמש אותיות) יש משהו במילה מעבר למשמעות שלו ?! אתמהה מה השאלה ?! כל אות יש לה עניין מיוחד, ודווקא חמש אותיות ולא שש, והגימטריא פ"ו וכו' וכו'. עיין בט"ז יו"ד רע"ו ס"ק ז' שכתב לדון אם השמיט את ה-י' מאלהינו ודן שם אם הוא יו"ד שורשית ולכן הוא לא מעכב ולכן אפשר תלות אותו מעל הכתב או שאינו שרשי ולכן הוא פסול ומכאן נמצאת למד שכל שהוא לא שורשי ודאי יש בו קדושה לכל הפחות מדין נטפל לשם ובפרט שההבדל אינו אלא בכתיב מלא או חסר וומצינו שיש שם שנכתב מלא בשם "אלוהי" שכן נכתב עם ו' ע"כ הדברים שהיו עם שותף ומכאן ואילך דברים שנכתבו באשכול של הספר דייר כתב
ועוד משהו אני לא מצליח להבין איך רב מסכים לכתוב שם ה' מלא
על עטיפת הספר שלו. איש ציפור כתב למיטב ידעתי אלוהים עם וא"ו אינו אחד מהשמות שלא נמחקים. ועל זה כתבתי אני [yakov w-] הרב אברהם
אשמח אם תוכל לציין מקורות לזה ששם בכתיב מלא הוא לא מהשמות שלא ניתנים למחיקה כיון שלא מזמן יצא לי לעיין בנושא והגעתי למסקנא אחרת כמו שכתבתי בהודעה אחרונה ב-
http://www.bhol-forums.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2884497&forum_id=21233
ולעצם העניין נראה לי שכיון שהספר עיקרו דברי תורה אם כן אין חשש בדבר מדאברהם כתב ניתן למצוא התייחסות לכתיבה דומה לזו ביחס לשם 'א-לוה' לעומת 'א-לה'. ראה לדוגמא שו"ע יו"ד סי' רעו ה"ט, ובט"ז שם סק"ז, בדרך השני ובסוף דבריו שם. והנה לגבי זה כתבו הפוסקים שאין לחלק ושניהם שמות, כי במקרא עצמו שם זה נכתב בשתי הצורות. אולם מכאן גופא ניתן ללמוד שהיפוכו לגבי שם 'אלוהים'. שכן זה לעולם נכתב במקרא ללא וא"ו, ולכן ודאי אין לדון בזה כשם. ע"ז עניתי הנידון בין אלה לאלוה הוא על הכתיב החסר האם הוא צריך תיקון ובזה יש מי שאומר שכיון ששניהם הם צורת כתיבה של השם אין צורך לתקן ובזה הסברה היא כיון שמצינו שגם כך זה נכתב בתנ"ך ולכן לא חסר בכתיבה אבל מכאן ועד לומר שהשם לא קדוש אם הוא נכתב חסר נראה לי שזה רחוק כיון שכתב מלא וחסר הוא עניין של דיוק שהיא מעלה שנחלקו בפוסקים האם היא מעכבת אבל היא לא דבר שעוקר את עיקר המשמעות ובפרט שמדובר רק בהוספה של אות שיש לה משמעות של ניקוד בלבד מדאברהם כתב זה לא שייך למשמעות. כל הרעיון של שם הוא שזה אינו תיאור, כלומר אינו תלוי במשמעות. דומני שזה מוסכם על הכל ששם כזה עם וא"ו אינו שם ה'.
ככל הזכור לי, הדיון שם הוא גם על קדושה של שם כזה, ותולים זאת באיך שהוא נכתב במקרא. גם אם תשים מקף כמו שרגילים לעשות: א-להים, אתה יכול לראות זאת ככתיב מלא עם אותה משמעות כמו של השם המקורי. האם מישהו טוען שזהו שם? 1. לפי הבנתי יש חילוק מהותי בין השם המפורש שעליו נאמר "ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא" ובו אכן האיות הוא עיקר השם [ולכן גם אסור לבטא אותו בשפתיים כיון שהוא בעיקר ציור של מחשבה ושלכן כל ביטוי בפה יש בו הגשמה שלו ומהסיבה הזאת המבטא אותו אין לו חלק בעולם הבא המופשט (ומכאן לקבלה מן התורה...)] לעומת זאת בשאר השמות שאינם נמחקים העיקר בהם הוא הביטוי בפה כיון שהם חלק משפת הדיבור שהבסיס שלו הוא ככל שפה שהכתיבה מגיעה רק לאחר הדיבור ולא להפך [ואולי כיון שהקדושה של השמות האחרים מגיעה מהשם המפורש לכן גם התכונה של עקריות האותיות נמצאת גם בהם ? לי אישית קשה לומר כך כיון שסוכ"ס השמות האלו נועדו לביטוי בפה] 2. הראיות מצורת הכתיבה בתורה הוא מדיני הכתיבה שבה אפילו חיסר או ייתר אות אחת פסולה ולכן זה משמעותי לעומת זאת המילה על פי הכתיבה העצמית שלה יכולה להיות במילוי בדיוק כמו באלוה לעומת אלה 3. המטרה של המקף הוא להפוך את המילה לשניים בשביל שלא תהיה כאן כתיבה אלא צירוף שעל ידי הקריאה משאין כן בניקוד היוצא מכל הנ"ל שיש לנו שלושה חכמים שטוענים ששם אלוהים בכתיב מלא הוא לא שם שלא ניתן למחיקה לעומתם אני יחידי שסובר אחרת חיפשתי בספרים ולפלא בעיני שעדיין לא מצאתי שום התייחסות מפורשת על אף שהשאלה הזאת יכולה להיות דבר שכיח אצ"ל שאשמח על כל מ"מ
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2011 23:01 |
|
| |
משמעות של כתיב ודיבור
שלום,
שמתי לב כי דתיים הכותבים באנגלית, כותבים G-D במקום GOD.
דבר זה מוזר בעיני מאד, כי אלו המניחים שיש לצורת האותיות או להגיתם, איזה מעמד מסוים, צריכים להניח זאת לגבי העברית, מה לאותיות לטיניות ומילים באנגלית?
ואם באותיות עוסקים, הרי אלו שלנו היום, אותיות ארמיות הן, שהיתה שפה בין לאומית במזרח. האותיות בהן נכתבה התורה תחילה, אותיות ממוצא פיניקי היו. אתה מוצא כמותן על מטבע השקל. ועל לוחות רבים. אחר כל החליפו את כתב התורה [למרות קדושתה] לכתב הבינלאומי. אין צורך לומר שהתלמוד הבבלי שפתו ארמית. התורה השומרונית שומרת על ווריאנט של הכתב העתיק. בחלק ממגילות ים המלח שנכתבו באותיות הארמיות, שם האל נכתב באותיות הקדומות. מטבעות בר כוכבא משתמשים בכתב זה. האותיות הפיניקיות שמשו גם את היוונים ומהם האותיות היווניות.
אלא שהדבר מעיד לא על האותיות, כוחן וקדושתן אלא על תכונת האדם המבקש לשמור מרחק מן הקדושה.
נומינליסט רואה באותיות ציור או הגה בלבד ואינו מיחס להן כל משמעות שמעבר.
עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2011 00:42 |
|
| |
עודד
הדבר לא מעיד על "תכונת האדם המבקש לשמור מרחק מהקדושה" אלא קיום חובה דתית שלא לחלל את קדושת שם ה'
האיסור בזלזול בשמות הקודש נגזר מהאיסור להגות את השם באותיותיו שהעושה אותו "אין לו חלק לעולם הבא" !
והטעם בדבר הוא כיון שמהעיקרים הבסיסיים של הדת כולה הוא הכבוד והמורא וכיון שהמחלל שם שמים מטשטש את הגבול שבינו לבין היותו ברשות הבורא הוא מבטל מעצמו כל עול של יראה ולכן הוא פשוט מוציא את עצמו מכלל התורה ולכן גם אין לו חלק בה
במשנה ברורה סימן רט"ו כותב בשם הפוסקים שגם הזכרת שם ה' בשפה זרה הוא אסור מדין לא תשא שם ה' לשוא וכיון שכתיבה גם היא כהזכרה אם ישימו את המכתב באשפה יש בו חילול והדבר אסור וחוץ מזה יש איסור להזכיר שם שלא במקום צורך
אני מעתיק לכאן הודעה שכתבתי באשכול אחר -
בגמרא בשבועות דף ל"ה ע"א מבואר שישנם שבעה שמות שאינם נמחקים שזה אומר שכל השמות האלו יש בהם קדושה ואסור לחלל אותם ומהסיבה הזאת נראה שאסור גם להזכיר אותם שלא במקום שהמטרה בהזכרה היא כבוד ה' ולכן שלא בדברי תורה יש בזה חילול
ויותר מכך גם במקום שהוא לכאורה בא לכבד אם הדבר יכול להביא באיזשהו צד לביזוי הוא אסור כמו שהגמרא אומרת שבני חשמונאי תיקנו להזכיר שם שמים בשטרות וביטלוהו חכמים כיון שלאחר הפירעון היה שם שמים מתגלגל באשפה והדבר הזה היה כל כך חשוב אצלם עד שעשאוהו יו"ט כיון שבזה הם הצילו את שם ה' מזילזול וזה היה כנראה חשוב אצלם כגאולה ממש
ואמנם במשנה בסוף ברכות כתוב "התקינו שיהיו שואלים בשם" אלא שהמשנה אומרת על זה שעל זה נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שאמנם יש בו הפרת התורה ובכל זאת התירו בשביל שלא ישתכח שם ה' מפי הבריות ומכיון שאף השלום חשוב כשמו של ה' יתכן שלכן אין בזה כל כך חילול
באופן אישי התרגלתי לכתוב עם שם אלוהים אם הכתיבה היא בדברי תורה וכך ראיתי שהרב קוק כתב וכך זה בכל הראשונים לא מזמן שמתי לב שכתוב בתקנון כאן לכתוב דווקא עם ק' כנראה מתוך שגרת הלשון בציבור החרדי אלא שבמחשבה שניה חשבתי שיכול להיות בזה צדק כיון שפורום הוא בדרך שיחה שהוא צורת דיבור ולכן חשוב יותר שלא להשתמש בשם ה' בצורה חופשית מדאי בשביל שלא להתרגל לזלזול ועדיין צ"ע
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2011 00:55 |
|
| |
אמנם נכון הוא שישנה הלכה האוסרת מחיקה של שבעה שמות, אבל האם האיסור כולל את עצם הכתיבה?
תגיד שאם כתבת על נייר שאינו מיועד לשימור (כגון: עיתון או סתם פתק) אז בהכרח אתה עלול לגרום לבזיונו או למחיקתו, אבל מה עם כתיבה בספרי קודש? (חידושים, הלכה וכדו')
ולמה שבביטוי בפה צריך להגיד "אלוקים" ולא "אלוהים" למה צריך לומר "צבקות" ולא "צבאות", האין בכך כעין בזיון? האין בכך התרחקות מה ממצוות "ובו תדבק", וכמו שאמר לפני, התרחקות מדבר שבקדושה.
יש לפעמים חומרא המביאה לידי קולא, ובעיני זו דוגמא טובה לכך.
(בפורום השכן, פתחתי אשכול בנושא זה)
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2011 22:58 |
|
| |
בטויים של קדושה
שלום
1YAKOVW השיב כי:
'והטעם בדבר הוא כיון שמהעיקרים הבסיסיים של הדת כולה הוא הכבוד והמורא וכיון שהמחלל שם שמים מטשטש את הגבול שבינו לבין היותו ברשות הבורא הוא מבטל מעצמו כל עול של יראה'.
בכך, במילותיו שלו, נראה כי הסכים עמי באותו הצורך האנושי לשמור מרחק מן הקדושה.
לא לגבי הדינים וההלכות הערתי, אלא בקשתי להבין משמעות התופעה והנימוקים לה.
נראה לי שיש כאן הנחה 'ראליסטית' המיחסת משמעות ממשית מאגית לאותיות למילים מסוימות כשהן נכתבות או נאמרות, בניגוד לתפיסה ה'נומינליסטית' הרואה בהן לא יותר מאשר הגה קול וציור חסרי כל משמעות שמעבר. בטוי לתפיסה ראליסטית שהעולם נברא במאמר. כלומר, אותם הגהים מסוימים ממשיים הם ויש בהם כח מעשה רב מאד.
שמוש כזה נפוץ מאד בקמעות למשל.
[הנצרות עשתה מזה ענין גדול, במה שההגה 'לוגוס' ביוונית היא גם תבונה, והלוגוס הזה, אצלם הוא רוח הקודש, אחד מן השילוש שלהם].
אם אסורה הזכרת שם ה' בשפה זרה משום שיש בה נשיאת שמו לשוא, במה נבדל 'אלוקים' שמותר ?
נשיאת השם לשוא היא אצלי עניין של כוונה ולא של האמירה החיצונית שלה. האם איננו נושאים שמו לשוא בכל פעם שאנו מתכוונים לענינים ולצרכים שלנו, ולא לעבודתינו אותו? רוב בני האדם אינם יכולים אחרת.
לסיום, דברים שנכתבים על צג המחשב. לכאורה רושמים אותיות, אבל באמת מוצגות אוסף של נקודות בדידות.
ומה שנדמה לנו כתמונה יציבה ועומדת באמת היא תמונה החוזרת ומוצגת פעמים הרבה בשניה, וככל שמספר הפעמים רב יותר, כך התמונה יציבה יותר ואינה מרצדת.
עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2011 00:39 |
|
| |
יעקב333
הסיבה שיש צורך בזהירות בהזכרת שם ה' הוא כמו שהדבר ברור שהזכרה של שם של רב ידוע או להבדיל ראש הפירמידה השלטונית בשם הפרטי ובכינוי חיבה אישי שהוא דבר שמקלקל את היחס של הכבוד שאנחנו מחויבים בו אליו וכמו כן וק"ו הוא ביחס לשם ה'
חז"ל אומרים "לעולם ירוץ אדם לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה יבחין וכו'" המטרה של הריצה הזאת היא בשביל שהאדם יחוש בעצמו את ההרגשה החזקה של יראת הכבוד והדבר הוא חובה דתית חשובה כל כך שמותר לעבור על איסור מדרבנן בשביל הריצה הזאת וכל זה הוא בשביל "שאם יזכה יבחין" מה בין כבוד מזויף שניתן למלכי האומות ובכך הוא יוכל להעמיק יותר ולהבחין בכבוד האמתי יותר שניתן למלכי ישראל הכשרים [ולמלכי ישראל כיום שהם החכמים]
וכיון שהרגש הזה צריך הבחנה דקה שעלולה להיטשטש אם לא חווים אותה מידי פעם מחדש לכן יש חובה לרוץ אפילו לקראת מלכים רשעים שלא ראויים באמת לכבוד כיון שהכבוד הזה הוא מציאות שאם לא חווים אותו מידי פעם יכול להיווצר כרסום במעמד של החכמים עצמם במורא מהם ובהרחקה העצמית שראויה בכל פניה ושימוש בכבודם ויותר מכך חוסך הערך לכבוד יכול לגרום לזלזול אפילו של בגוף התורה ובבורא עצמו
ההזכרה של השם של הדבר הוא המבטא את היחס הנפשי אליו וכיון שכך הזכרת שם ה' שלא במורא ושלא לצורך שתיקנו חכמים יש בו קלקול עיקר התורה לכן יש בו איסור
בכתיבה בדברי תורה אני עצמי נוהג לכתוב שם אלוהים כמו שציינתי כבר קודם
עודד
הדרגה הגבוהה ביותר שהחסיד שואף תמיד ושהיא העומדת בבסיס כל דת היא להפוך את מציאות האל הבורא למציאות "ריאליסטית" במידה הרבה האפשרית
השולחן ערוך מתחיל בציטוט מדברי הרמב"ם במורה שכותב שדרגת החסיד היא "שויתי ה' לנגדי תמיד" שהוא "כלל גדול בתורה ובמעלות החסידים ההולכים לפני ה'"
אלא שהמציאות הראליסטית המדוברת אין בה כוונה של מציאות מאגית מכל סוג שהוא אלא במציאות רצונית רציונלית של קיום החפץ ביראת ה' והפיכתו למציאות נוכחת
על פי המ"י עיקר דרגת החסיד הוא שהוא מרגיש בתפילה ש"לפניו הוא מתחנן ומאיתו הוא מבקש והוא יתברך מאזין לו" ו"אף שאין החוש עוזר לו כלל" - מצד אחד יש כאן את המודעות שהחוש אינו עוזר לו ומצד שני יש כאן חפץ הלב להרגיש שהוא כן כך
לפי דעתי אכן אין הבדל בין אלוהים בכתיב מלא לכתיבה בכתיב חסר וזה אכן ק"ו גם משמות בלשונות אחרים
כלל גדול בתורה שניסח אותו ספר החינוך הוא שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות ומהסיבה הזאת הכללים ההלכתיים הם אלו שאמורים לקבוע את צורת ההתנהגות על אף המטרה העיקרית היא להגיע להרגשה שבדבר ולכן תמיד אצלינו המעשים הרצויים קודמים לכוונות הרצויות בתקווה שהאחרונה תבוא בעקבות הראשונה
בכתיבה במחשבת אכן דנים להקל יותר כיון שאין בה ממש מחיקה של כתב קיים
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2011 19:38 |
|
| |
ראליזם ונומינליזם
שלום,
נראה כי השיחה בין 1YAKOVW וביני מתנהלת בשני מישורים שונים. אני מודה כי אני נהנה מאד מדבריו ומן האחרים המשיבים לו, שיש בהם טעם והנאת הקריאה. דבריו נתונים במישור ההלכתי, אבל יש גם מישור עיוני בו אני מנסה לברר את ענין השמות, וברור זה מועיל הרבה להבנת מחשבתם והתנהגותם של המאמינים.
קודם שאעסוק בקצרה בדברי הכותרת, אעיר שתי הערות. 'אמיתת המצאו' [לשון הרמב'ם] נתונה, כל העולם מלבדו מקרה הוא, אין בו הכרח, ומציאותו משום אמיתת המצאות ה'. המאמין צריך להכיר באמת הזו. אין הוא יכול להגדילה להקטינה.לדעת הרמב'ם הוא משיג הכרה זו על ידי עיון עצמי בשכלו, לאחר שהשתלם בתנאים הנדרשים לכך. הערה שניה, שלא כל המאמינים אוחזים ברעיון הדיסטאנס מן האל. יש השואפים דוקא להתאחד עמו.
ולעניין הראליזם והנומינליזם, אלו שני מושגים בעלי מסורת ארוכה אודות הבנת המציאות צריך להבין אותם. כאן אסתפק בהערת מבוא בלבד.
המספר 'חמש' האם הוא ממשות שיש לה מציאות וקיום בפני עצמה - עצם ראלי, או שאינו אלא שם - נומן - שבו אנו מכנים קבוצה בת חמישה איברים. כגון חמישה תפוחים, אבל מעבר לכינוי הזה אין בו שום ממש. [גם אותם חמישה תפוחים, אינם עניין פשוט. אני מניח איזו מסגרת שבתוכה נמצאים אותם חמישה ויוצרים קבוצה בת מניה, ומתעלם מאלו שנמצאים מחוץ לאותה מסגרת]. אני אוחז בידי 'משולש' עשוי עץ, המשמש תלמידים בבית הספר, 'משולש' ראלי בהחלט. אבל, אם נרצה לדייק, הרי אותו עצם מעץ אינו אלא קירוב רחוק לאותו 'משולש' שאנחנו עוסקים בו בלימוד הגאומטריה. די אם תתבוננו בו בזכוכית מגדלת כדי לראות כמה רחוק הוא מן ה'משולש' שאתם משיגים במחשבתכם. בלי אותן תכונות של ה'משולש' הגאומטרי, אין בידי אלא פיסת עץ. תכונות המשולש, - מצולע בן שלש צלעות ישרות ושלש זויות, אשר סכומן 180 מעלות, הן 'ההגדרה המיוחדת' אשר עושה אותה פיסת עץ לעצם הקרוי משולש, למרות שהוא משולש רק בקירוב.
ואותו 'משולש' של הגאומטריה האם יש לו קיום ראלי, ממשי? או שהוא רק שם - נומן- של מושג, מושג הקושר אליו מושגים נוספים: צלע, ישר, זוית, מעלה, מרחב, מישור, - אשר כולם הם שמות בלבד ואין להם ממשות משל עצמם. ואם הם שם בלבד, כיצד הם נותנים איפיון ראלי? הנושא של ראליזם ונומינליזם הוא נושא גדול בתורת ההכרה. תחילתה באפלטון, אשר אולם האידאות שלו הוא העולם של כל אותם מושגים שהורים, כמו חמש, משולש, שולחן, יפה, טוב, צדק, שיש להם ורק להם ממשות אמיתית ראלית.
ומה באשר לשמות האל? לגבי האל אנו אומרים שמציאותו אמת (אם כי אין לנו שום מובן של מציאות זו). האם לשמותיו יש מציאות או שאינם אלא 'שם' 'נומן' בלבד. אם השמות הן בעלי מציאות משל עצמם, האם יש רבוי באל, או שהם זהים עמו.
כדי להבין חריפות הבעיה הזו, נזכיר את השילוש הנוצרי: אל, בן, רוח הקדש [הלוגוס] ויכוחים מרים התנהלו אצלם להבנת השילוש הזה, האם הם מהויות נפרדות,, אבחנות של איכויות, טבעים וכדומה. אנחנו כאן פטורים מן הענין הסבוך הזה כיוון שאיננו נוצרים, אבל הבעיה העיונית קימת ומקבילה.
רבים הם ראליסטים גמורים הרואים בשמות השונים מהויות ממשיות, וחלק ממהות האל, ומחפשים דרכים להפעיל מהויות אלו באל לצרכים שונים ומשונים.לאט לאט מתפתח עולם אלהי מאוכלס לרוב הנמצא, כך רוצים וצריכים המאמינים, בפעילות גומלין ענפה עם המאמינים.
עודד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2011 00:06 |
|
| |
עודד
כתבת "לא כל המאמינים אוחזים ברעיון הדיסטאנס מהאל"
לפי מיטב הבנתי כיון שהדת מעצם מהותה היא אוסף ציוויים סמכותיים לכן לא יתכן מצב שלא יהיה מצב של הדיסטנס הזה שהוא היראה שקודמת לאהבה - אמנם המושג אהבה קיים אף הוא אלא שאין לו מציאות קודם המציאות של היראה ולו תהיה יראת הרוממות
מהסיבה הזאת גנוסטיקה היא תנועה שחותרת תחת הדת במידה שהיא תפיסת עולם - אמנם שהיא אפשרית כשהיא בתוך גבולות של המודעות למוגבלות של המשמעות שלה שהקיום שלה הוא בצורה מצומצמת - והוא דבר שהתקיים בתורת הקבלה בזה שהיא הגבילה את עצמה בתוך הגבולות התורניים של ההלכה
בקשר לנומליזם
איך שאני מבין [לא מקצועי - כמו שכבר שמת לב] הוא התייחסות להכרה האנושית לא כדבר העומד ומשקיף על גוף המציאות אלא שההכרה היא חלק מהביטוי של המציאות עצמה
- אם אני צודק בזה - אז לפי מיטב הבנתי ההבנה הזאת שגויה באופן עקרוני על פי התורה כמו שהיא אומרת "ראה נתתי לפניך את החיים" כיון שבזה היא מבארת שהחיים הם דבר נפרד וההכרה בהם הוא דבר בעצמו - האדם עצמו הוא המשוחרר ומהסיבה הזאת תמיד יש את המציאות עצמה מצד אחד ומצד שני יש את ההכללות של ההכרה בהם ומהסיבה הזאת כל הכרה היא הכללה ותו לא
[איך שאני מבין זו היא ההבנה הטבעית הפשוטה ולכן זהו היחס הנכון למציאות והחפירות של הפילוסופים דומה בעיני לנסיון של אחיזה בזנב של עצמם - וסלח לי על הבוטות]
בקשר לשמות האל
כיון שההכרה עצמה היא חלק מהעולם מהסיבה שהיא נמצאת ולו במידה מסוימת בשליטת האדם וכיון שבכל מקום שיש תפיסה לאדם אין בו תפיסה לבורא אלא אם כן האדם הוא זה שמשיב אותה אליו - מהסיבה הזאת גם ההכרה שייכת לאדם ואין בה כלום ממציאות הבורא חוץ מזה שהוא זה שברא אותה בעבר והוא גם מחייה אותנו בהווה
ובדבר הזה אנחנו אכן מרחיקים את עצמינו מהתפיסה האלילית של הנוצרים שחשובים בהלכה כעובדי עבודה זרה
וכך אנחנו רגילים לפרש את שם ה' - הקריאה היא באדנות כיון שזה מה שרלוונטי מבחינתנו ואילו את צורת הכתיבה שהיא בהווייה הוא דבר שקיים כמחשבה לחוד ואת המחשבה הזאת אנחנו חושבים כנמצא קיים שאין נמצא כמוהו
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2011 14:49 |
|
| |
ליעקב1
כמדומני שהחלפת ראליזם בנומינליזם?.
הנומינליזם עוסק בשאלה האם למשל השם שלך ,יעקב,הוא אתה?
והרי ברור ששמך אינו אתה מפני שיש עוד כמה מאות אלפים ששמם הוא יעקב והאם בגלל זה הם זה אתה?
השם הוא ניתן לנוחיות בלבד כדי להבדיל בין איש לרעהו להבדיל בין ראובן לשמעון ובין שניהם ללוי אבל השם הוא חיצוני ואינו המהות.
(אגב בכיתה שבה יש עשר חיה מושקה התחילו לקרוא לבנות בשם המשפחה שלהן....)
לעודד
לגבי אלוקים - בגלל יחודיותו אולי ניתן לומר שעל אף שמדובר במשהו שהוא חיצוני ואינו מהותי יתכן שכאן הדברים שונים? ורק נשאר לדון האם אלוקים עם וו שונה מאשר אלקים בלי וו שהרי הצליל בקריאה של שניהם שווה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2011 00:15 |
|
| |
צודקת, הערך הויקפדי בלבל אותי לגמרי והשעה המאוחרת שכתבתי את הדברים ודאי לא תרמה לבהירות, הייתי מאוד שמח אם היו מוחקים את מה שכתבתי בעניין הנומליזם ובכל זאת יתר הדברים שכתבתי נראה לי שכן יש בהם משהו גם בקשר לעניין הזה [אולי כסומא בערובה..]
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2011 12:21 |
|
| |
שלום, צענערענע שואלת על האפשרות כי השם יזדהה עם המהות בהקשר של האל. לדעה זו מסורת ספרותית. השאלה העיונית עומדת בעינה. פאוסט: מה שם בו תתכנה? מפיסטופלס: שאלה של מה בכך / לאשר כה בז למאמר, / במראה עינים לא בטח, / ורק אל עצם המהות הוא תר. פאוסט: דוקא שמכם, בדרך כלל, הולם / את אופי עצם מהותכם. [גתה – פאוסט. ע' 69, ש' 1327-1332 תר. יצחק כפכפי. הוצ. דביר תשל'ה] ויקיפדיה אינה תמיד מקור טוב. ודאי שאינה מהימנה כלל. יש להיזהר היטב בשימוש בה. האנציקלופדיה העברית נגישה פחות אבל היא מהימנה ומעולה. עיינו 'נומינליזם' בכרך כ'ד] אשר לדעתו של 1YAKOVWעל הפילוסופיה, נראה שנאמרו בתום לב ובעיקר משום חשש, שמא תערער אותו משען יציב אשר הוא עומד עליו. חשש זה מובן ויש לו גם הצדקה רבה. רוב הבריות צריכות ביטחון והן מעדיפות אותו על פני בקשת האמת. זאת ועוד. גם יכולת בקשת האמת של האדם מוגבלת ביותר משום סופיותו, ובכל זאת היא ממהותו של האדם. אביא בהקשר זה מובאה קצרה, אנושית מאד מאד וגם טרגית: "התבונה האנושית גורל מיוחד לה לגבי סוג מסוים של הכרותיה: מטרידות עליה שאלות שאין בידה לדחותן, משום שהוטלו עליה בידי טבע התבונה עצמה. אך אין בידה גם להשיב עליהן, משום שהן למעלה מכל יכולתה של התנונה האנושית'. [קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, הקדמה למהדורה הראשונה משנת 1781. תר. ברגמן ורוטנשטרייך. הוצ. מ.ב. מהד. 2 י'ם תשכ'ו ע'7]
(הערה: טענה אפשרית כי במקום בו הגיעה התבונה אל גבולה שם מקום האמונה אינה במקומה כלל). עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2011 00:30 |
|
| |
אנסה שוב
לפי הבנתי כיון שאי אפשר לזהות את ה' כעצם בעל צורה מסוימת מהסיבה הזאת אין מציאות לזהות אותו כ"שם" [-נומן] כיון שאל המזוהה בשם מסוים הוא לא אל אלא אליל שהוא כוח מסוים ולא הכוח והמציאות שכוללת את הכל
ביאור נוסף -
המטרה היחידה של האמונה באחדות ה' הוא האהבה ולכן לאחר אמירת ה' אחד אנחנו אומרים ואהבת שהוא ההשלמה של הקבלת עול מלכות שמים שאין עוד אל אחר ואין עוד שום כוח בעל משמעות בעולם מלבד ה'
וכיון שהאהבה מבוססת על הרגשה, מציאות המילים שהם מחשבה רק מייבש אותו והופך את המציאות עצמה ללא רלוונטית,
המחשבה היא כלי, אמנם היא הכלי החשוב ביותר שיש לאדם אלא שהיא לא יותר מאשר אמצעי בשביל שהאדם יוכל לברר לעצמו את הרע מהטוב ואת האמת מהשקר
מהסיבה הזאת ההפיכה של העולם למציאות שמלאה בשמות בלבד הוא דבר שעוקר את העולם ממקורו ו"מקצץ בנטיעות"
מה שיוצא מזה הוא כמו שכתבתי כבר קודם שאכן אין לנו אלא את הגדרים ההלכתיים של המשנה שההוגה את השם באותיותיו עוקר את עצמו מכרם ה' כיון שהוא פורט לפרוטות קטנות את שם ה' והוא עושה בו כבתוך שלו והדבר הוא שקר ועקירת המציאות
הדברים שכתבתי על הפילוסופים לא היו על הפילוסופיה ככלל אלא על ההבנה [השגויה] שהייתה לי במושג נומיליזם
אם כי אכן ישנה רתיעה מסוימת מכניסה בפרדס כיון שכל כניסה שהיא שלא למטרה מוגדרת של "להיכנס בשלום ולצאת בשלום" כיון שלא הכול "ראויים להשתמש בכבודי" האדם יכול להציץ ולהיפגע ולקצץ בנטיעות
ועל אף שהדברים עתיקים וידועים תמיד טוב לחזור עליהם שוב כיון שהם יסוד התורה
אסביר מעט - הכתוב במשלי אומר "ראשית חכמה יראת ה'" כלומר אדם שחסר לו יראת שמיים אין לו את הבסיס של החכמה [בלי קשר של כדאיות של שכר ועונש וכו'] כיון שהמטרה של החכמה בשביל האדם הוא יישוב הדעת והבנייה העצמית של האישיות של עצמו וכיון שאין לאדם יראה החכמה הופכת לשעשוע ואין לה דבר עם עצמו ולכן לא הוא החכם עד שיכיר בכך שהחכמה היא מתת שמים על מנת להשתמש בה וכבר אמרו חכמינו "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת ועליו הכתוב אומר ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב"
_________________
|
|
|
|
|
|
