שותפי,
אמנם קשה למדוד, אבל זה לא אומר שאין בזה אמצע. יש הרבה דברים שעלינו להעריך ואי אפשר ממש למדוד. בין שתי הקיצונויות של גאווה וענווה יש מצב אמצעי שהוא המצב הנכון. אולי תיקח מדד כמותי: אם יש 100 אירועים שבהם יש מקום להתרגז, תעשה זאת רק בחמישים מהם. וגם את עוצמת הכעס תגביל לחצי מהעוצמה המכסימלית. כל זה כמובן רק כדי להדגים את העיקרון, ובודאי שאי אפשר ממש למדוד. כוונתו לא לנטות לכעס וגם לא לשלוות יתר, כי שתי הקיצונויות הן בעייתיות. המונח 'אמצע' אינו ממש חשוב ומדויק כאן.
אישציפ,
אתה פותח נושא אחר, ודומני שאין זה מקומו. אבל אכתוב שתי הערות קצרות: 1. המונח 'דעות' במשמעות הזו מצוי כבר בחז"ל (הוא לא של הרמב"ם). 2. יש דעות (=השקפות/אמונות) אחרות שנדונות ביסודי התורה. אם אכן בהל' דעות כוונתו לדעות במשמעות הרגילה שלנו, לא ברור מדוע הוא מפצל יבן הל' דעות לבין הל' יסוה"ת.
שועתק,
גם בזה אין כאן המקום. היה אשכול על כך כאן בפורום. דבריי גם פורסמו ב'תחומין' כט. ככלל, טענתי היא שאם חיי ראובן שווים פחות מחיי שמעון (דמו סומק פחות), מותר לו (וייתכן שלפעמים הוא אף חייב) למסור אותם להצלת שמעון. ואם ראובן מת מוות מוחי ודאי שדמו סומק פחות (שכן גם אם הוא נחשב כחי, זה ודאי נחשב חיים באיכות פחותה בהרבה אפילו מחיי שעה).
באשר לתקדימים, אם אתה מדבר על תקדימים במובן של מישהו שעשה זאת, אני לא יודע. במובן שמישהו מתיר למעשה, אני גם לא בטוח שאני מכיר. אבל לענ"ד זוהי האמת. אציין שיש מהפוסקים שכתבו כן על מסירת נפש עבור חיי רבים (ולמדו כן מהרוגי לוד), וזו גם דוגמא לעיקרון דומה, והיא כן נמצאת בפוסקים.
 |
|
|
