מונותיאיזם ישראלי ומונותיאיזם יווני

מונותיאיזם ישראלי ומונותיאיזם יווני

 רבים כאן המדברים על האל ואינם מכירים מקורות דעותיהם. להבהרת ענינים אחדים אביא דברים מתוך מאמרו של יהושע עמיר: 'הפגישה בין אמונת היחוד הישראלית לבין המונותיאיזם הפילוסופי כנושא יסוד של היהדות ההלניסטית. [כ'ע 'דעת' חוברת 13 יוצ'ל באונ' בר אילן]

 הפרופ' עמיר חקר הרבה את היהדות ההלניסטית אשר באה במגע עם התרבות היוונית, ומומחה גדול היה לפילון איש אלכסנדריה, הוגה הדעות הבולט של יהדות זו. מתוך שהיה עמיר בקיא בספרות חז'ל מחד ובתרבות העולם הקלאסי מאידך, גם ידע יוונית ולטינית, נתן לו לעמוד על הדברים משני המקורות האלו, וכיצד 'נפגשו'. מלבד זאת עסק גם בהוגים יהודיים מודרניים ותרגם לעברית את 'כוכב הגאולה' של פרנץ רוזנצוויג.
בעל המאמר מודה כי כתב בתמצית מרובה ובפישוט רב, אבל הדברים מספיקים לנו כדי להבין עיקרי הענין.
מראי מקום והערות משלי אביא בין סוגרים מרובעים. 
                                                                        * * *
מה עלה בדעתו של יהודי משכיל מאלכסנדריה, קורא יוונית, שנתקל בחרוזיו של כסנופנס, [משורר ופילוסוף יווני שחי בקירוב בין 570 ל 480 לפנה'ס. אלו פרגמנטים שצוטטו בידי אחרים וכך נשמרו בידינו].

 "אחד אלהים, בין אלים ואנשים גדול,
כלל לא דומה בגוף לבני תמותה, גם לא במחשבה".

 "תמיד קבוע במקומו, אינו נע, אין ראוי לו להיות במקום שונה בזמן שונה. אבל ללא עמל ירעיד את כל הדברים במחשבת רוחו".

אחרים טועים בהבנתו:

 "לאלים יחסו הומרוס והסיודוס כל
אשר אצל בני אנוש, בושה וכלימה הוא,
גנבה וזנות והונאת איש את רעהו".

"אך בני תמותה חושבים כי אלים נולדים,

ויש להם בגדים כשלהם וקול וגוף".

"האתיופים <אומרים כי אליהם> חרומי אף ושחורים

והתראקים, כי עיניהם כחולות ושערם אדום".

[תרגום המובאות מתוך:
ש. שקולניקוב - תולדות הפילוסופיה היוונית, הפילוסופים הקדם-סוקרטיים. הוצ. יחדיו 1981, ע' 72-73.Kirk & Raven בספרם 'הפילוסופים הפרה-סוקרטיים'].

 כסנופנס מניח כי העיקרון הוא אחד, או כוליות המציאות היא אחת. אחד זה אינו מוגבל ואינו בלתי מוגבל, אינו בתנועה ואינו במנוחה, והעיון בטבעו נפרד ואינו חלק מפילוסופית הטבע. 

כתובים אלו נודעו ליהודים הלניסטים. היהודי הקורא אותם החל לפקפק בהשקפת יסוד האומרת, כדברי הנביא מיכה: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד" [מיכה ד 4]. אנו, בני ישראל, היחידים המודים באלוהי האמת, על כך גאוותינו, אבל זו גם סיבת הבדידות שלנו. כעת מתברר לאותו יהודי כי גם בין ההלנים, אנשי התרבות, יש מי שיודע על האל האחד, ואדם זה הוא מעילית החברה שלהם, מי שמכונה פילוסוף. אותו כסנופנס נמנה עם אנשי העילית הזו, ומה שהוא מבטא באופן בוטה, מונח ביסוד הפילוסופיה היוונית כולה.
אבל שני אופני המונותיאיזם הם שתי תופעות בעלות מבנה פנימי שונה מאד. מכיוון שהיווני והיהודי מביטים זה על זה, כל אחד על פי דרכו, הם באים לידי מסקנות מוטעות, אי הבנות ואכזבות.

 קווי האופי העיקריים של שני אופני המונותיאיזם, בקיצור רב ומתוך פישוט גדול.

 מוצאה של אמונת היחוד הישראלית אינו מאידאת האלהים אלא מן הזיקה אל האלהים, "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" [דברים ו, ה]. האל תובע התמסרות האדם והעם, אין מקום לדרישותיו של שום אל אחר. כיוון שנשללת כל תביעה מצד אל אחר מגיעים לבסוף לקביעה שהם אינם קיימים.

 מכאן מתחייבים המאפיינים הבאים של אמונת היחוד הישראלית:
1. עבודת האל היא קיום מצוותיו, ומגמתה להקיף את כל חיי הפרט והציבור.
2. עדת ההולכים אחר רצון האל מלוכדת בעם ה'.
3. החטא החמור ביותר לאל זה הוא הפשיעה אל אלהים אחרים.
4. פשיעה כזו היא גם הערצת פסילים, שהם מחבלים ביחס הישיר לעבר האל-האדון.
5. הלשון ההולמת ביותר את היחס הישיר אל-אדם ואל-אומה היא הלשון המאנשת. לשון זו אינה יוצרת דימוי של אלהים ולא מחשבה עליו, אלא מתארת את הזיקה אליו. לכן לשון מאנשת נפוצה ביותר ואינה מעלה כל חשש בפי המשתמשים בה.

 שורש המונותיאיזם הפילוסופי במה שההוגים הפרה-סוקרטיים מתחילים בשאלה מהי הראשית של כל הדברים, האחדות המונחת ביסודו של כל הרבוי הנראה לעין, הטבע [הפיסיס] המשותף לכל, המאחד את הכל, ממנו צמח וגדל כל הרבוי. תאלס סבור שהראשית היא מים. הם מהות כל הדברים, מהות המתמידה בשינויים הרבים. אנקסימנדרוס סבר שהראשית היא 'הבלתי מוגבל', אנקסימנס יחס את הראשית לאוויר. [הערה לקורא התמים. ודאי שתאלס לא אמר כי האבן היא מים. מה בדיוק אמרו תאלס ואחרים איננו יודעים, כיוון שכבר ביד הקדמונים לא נשארו כתביהם והם מצטטים מסורת. זאת ועוד, אנשים מצטטים על פי הבנתם או הצרכים שלהם. כך אריסטו נסמך על קודמים לו ומביא דבריהם בדרך שתחזק ההשקפה שלו בדבר ארבעת היסודות: עפר מים אויר ואש. למד, אין מקום לתמימות בקריאה].
עיקר הדבר במה שהאחד הזה הוא הנחת היסוד של כל מחשבה יוונית פילוסופית. האחד הזה מוצא ביטוי בלשון המתיחסת אליו כאל אלהות, כלומר, בקשת האלהות פותחת בבקשת האחד, ולכן, מטבע הענין שהיא מגיעה למונותיאיזם.

אלו המאפיינים של המונותיאיזם היווני:
1. האל עומד מעל ומאחורי עולם התופעות כעיקרון האחד שלו. לכן האל צריך להיות נקי מכל נתון נסיוני, והוא רחוק מכל אפשרות של האנשה או המחשה.
2. המושג של האחדות מתברר באופן מדוקדק. יש להפשיט ממנו כל מורכבות, עד שיגיע לאחדות אחרונה, פשוטה, שאינה נתנת עוד לחלוקה.
3. השגת האל הזה אפשרית במחשבה עליו – לחשוב על מה שיאה לו. והיאה לו הוא פסילת כל דימוי מצוי על האל.
4. הדעות על האלוהות חייבת לעמוד במבחן המוסר. 'כאשר האלים עושים דברים רעים אין הם אלים' [אוריפידס פרג. 7 292].
5. אל שחושבים עליו כעל 'הרעיון העליון', אי אפשר לדבר אליו דיבור של אמת, ולכן אינו יכול להיות מושא של פולחן.

 כאדם, הפילוסוף חש צורך להשתתף בפולחן. כאזרח הוא חייב לעשות זאת. אין לו ברירה אלא להשתתף בפולחן האלים הרבים של העיר שלו. אין לו, לפילוסוף אמצעי ביטוי דתיים משלו.

 כל התאור כאן הוא, כמובן, פישוט סכמטי ומאונס.

 מפגשים של העדר הבנות.
יוספוס פלביוס [נגד אפיון ב' 168] מספר כי משה מאמין באל אחד, וכמוהו מאמינים פיתגורס, אפלטון, הסטואיקנים ואחרים. אבל הם לא העזו להפיץ את מחשבתם להמונים שנשארו בדעותיהם השגויות. משה לא רק דיבר על האל האחד אלא עשה מעשה ושיכנע את העם שהלך אחריו ואת הבאים אחריהם לדורות.  ההשקפות, לדעתו, זהות, אבל לא המעשים.
   סטראבו [גאוגרף והיסטוריון יווני, 63 לפנ'הס-24 לספ'], בעקבות פוסדוניוס [פילוסוף, אסטרונום, גאוגרף, היסטוריון יווני. 135-51 לפנ'הס], מספר כי האל של משה חסר דמות בהיותו אופף את הכל. ככזה, אי אפשר שיהיה בעל צורה המצויה אצלנו. משה דורש איפא להימנע מכל תמונה שלו, להקדיש לו מקום קדוש, ולהעריץ אותו ללא פסל ודמות. די בעובדה כי משה הודה באל אחד ואסר פסלים, כדי לעשותו 'מעריץ אלוהות פילוסופי' בעיני פוסדוניוס. תאור האל האופף ומפלש את הכל הוא סטואי, לא יהודי. יש הבדל רב בין מה שתופס פוסדוניוס באיסור הפסלים – היות האל חסר צורה ודמות, לבין האיסור המקראי הנובע מין הזיקה הישירה של האדם לאל, המיתרת כל צורך בתיווך והמחשה, ואוסרת לכלוא את האל באיזה גוף חומרי, פסל מתווך. אין באיסור הזה הכרה עיונית של מהות האל הבלתי חושית. ראינו למעלה שגם כסנופנס לועג על אלו היוצרים לעצמם פסל אל על פי דמותם.
   אבל יש לשים לב להבדל הגדול. האל היווני מושג בכושר ההפשטה של החשיבה היוונית, ומקבל את האיפיונים אותם רשמנו למעלה: אחדות פשוטה, מופשטת לחלוטין, ניתנת לסוג חשיבה מסוים ואינה מושא של פולחן. איסור הפסלים הישראלי אינו נובע כלל מאיזה כושר הפשטה. לאל נוכחות קונקרטית חזקה ביותר, והיא אינה סובלת איזה תיווך של פסל חומרי. אבל במישור הלשוני, נוכחות האל באה לידי ביטוי מלא בדרך האנשה.
זאת ועוד. אותו פוסדוניוס משבח את משה על המונותאיזם המופשט שלו, נעדר הפסילים, ורואה בו ביטוי של פילוסופיה נעלה, על פי התפיסה שלו כהוגה יווני. ככזה, הוא חסר זיקה אל האל המופשט שלו משום היותו מעבר לכל המציאות. הוא, היווני, מצפה כי גם ממשיכי דרכו של הפילוסוף משה יתיחסו לאל על פי התפיסה ההגיונית הנדרשת. אבל מה שהוא רואה לפניו עומד בסתירה גמורה להגיונו הפילוסופי. כל עולם המצוות המעשיות, ביטוי הזיקה של היהודי לאל, אינו מובן לו כלל ונראה בעיניו תהליך של ניוון שהגיע לכדי אמונות תפלות.
   עמיר רואה בפוסדוניוס 'אחד ההוגים עדיני הנפש ביותר שידעה התקופה ההלניסטית'. מאין באה איפא אותה הערכה שלילית של המציאות האמונית המעשית של היהודים? מקורה בכשל להבין את האמונה היהודית מתוך הגיונה הפנימי. הפילוסוף היווני, בעל המבט הקוסמולוגי, מביט על ההלכה כעל גורם זר שנדחק אל תוך תורת משה המופשטת, ואינו תופס שהיא ביטוי אורגני של אותה זיקה שבין ישראל לאלוהיו, 'ילך בדרכיו' משמע יקיים את מצוותו. 
   לא רק בדברי הגנאי טועה הפילוסוף היווני אלא גם בדברי השבח על אידאת האלהים ועל איסור הפסלים. המשמעות הראשונית שלהם היתה שונה. מה שנראה בעיני היווני שאיפה לתפיסה רציונלית של מושג מופשט, כנגד אמונות תפלות, בעיני היהודי הוא שלילה עזה של עבודה זרה, שמאחוריה דתיות איתנה.
   גם יוספוס מוציא משפט מוטעה על הפילוסוף היווני. לדעתו תפיסת האלהים של משה היתה דומה לזו של הפילוסופים, אבל למשה היה גם אומץ להורות להמונים, הנוטים לאלילות, את האמונה הנכונה. הפילוסופים היווניים לא עשו זאת, שעל כן חסרי אומץ הם. גם הוא מביט עליהם על פי ההנחות שלו. עבור הפילוסוף היווני, החברה בכללותה תשאר תמיד בלתי פילוסופית והמון העם יוסיף לקיים פולחן פוליתיאיסטי מורשתי, פולחן הנחוץ לסדרי העיר-מדינה.
   עוד הקש מוטעה בצד היהודי הוא הטענה הרווחת שגדולי הפילוסופים היווניים שאבו את חכמתם, בסופו של דבר, ממשה. כשם שהיווני מחשיב את משה לפילוסוף בגלל מושג האל האחד שלו, כך היהודי, הנתקל בהכרה היוונית באל אחד, מחפש עבורה מקור התגלותי. כיוון שעובד אלילים אי אפשר שיזכה בהתגלות במישרין, נותרת רק אפשרות אחת, שבאיזה אופן לקחו הפילוסופים היווניים מן ההתגלות שארעה למשה.

חשיבה יהודית בקטגוריות הלניסטיות.
מה חשב יוספוס על שורשו של המונותיאיזם? הוא מייחס לאברהם היקש מן הבריאה אל הבורא. אלא ששורש אמונת היחוד הישראלית אינו ברעיון הבריאה. 'שמע ישראל' [דברים ו 4] ועשרת הדברות [שמות כ 1] אינם מכילים כל רמז למעשה בראשית. ענינם בזיקת ישראל לאלוהים אשר הוציאם מארץ מצרים ואיסור חמור על כל זיקה לאל אחר. בעשרת הדברות נזכר מעשה בראשית בקשר לשבת ושמירתה ולא בקשר לאמונת האחדות. הקושי לקבל הכרה זו, נעוץ בין היתר בכך שמאז היהדות ההלניסטית קיימת מסורת מחשבתית רציפה המתיחסת להנמקה הקוסמולוגית של המונותיאיזם כאל דבר מובן מאליו. אבל התפיסה הגוזרת את אחדות האל מאחדות העולם ולא להפך, נובעת מקו יסוד של הפילוסופיה היוונית. כשהיהודי ההלניסטי נדרש לנמק את האמונה באל אחד, הוא אינו מוצא כזה אלא בפילוסופיה היוונית, והוא מאמץ אותו. 
   ביהדות ההלניסטית מופיעה לראשונה בעית ההאנשה של האל. בעל התהילים מלגלג על האלילים אשר 'פה להם ולא ידברו' [תהילים קטו 5]. ברור שלא הפה פוסל אותם אלא חוסר יכולתם לדבר. החשש מן ההאנשה היה זר לתרבות ישראל עד המפגש עם היוונים. אצל פילון, [פילוסוף יהודי הלניסטי מאלכסנדריה, 15 לפנ'הס – 45~ לספירה], חיווי מאניש כפשוטו כבר מוחזק כחילול הקודש. הרגישות ללשון מאנישה היא השפעה יוונית מובהקת על מורשת האמונה הבאה מהמקרא. כאשר פילון מדבר על יחידותו של אלוהים, הוא פותח בהסבר רגיל, לפיו אין בנמצא מי או מה היכול לעמוד בצידו, אבל הוא ממשיך: 'אולם עדיפה היא התפיסה דלקמן. אלוהים הוא לבד ויחיד, לא מורכב אלא יש אחדותי, בעוד שכל אחד מאתנו ומשאר היצורים שנתהוו מהווה רבוי'. [דברי אלגוריה LL2]. כאן המושג של אחדות האלוהים נשען על פילוסופית הטבע המחפשת את עיקרון האחדות המונחת ביסוד הרבוי שבעולם. לפרוש היווני הזה נותן פילון עדיפות מתוך הבחנה כי זה פרוש עמוק יותר מבחינה פילוסופית. פילון נותן בכורה לשאלה הפילוסופית ספקולטיבית על מהות האל, על פני השאלה הדתית למעשיו.
  לשון האגדה של חז'ל מרחיקה לכת באופן הדיבור המאניש. אפשר שנגעה בהם ההסתייגות הפילוסופית מן ההאנשה הזו, כאשר הם מוסיפים את המילה 'כביכול'. אבל אחר שהגנו על עצמם במילה הזו, הם חוזרים לדבר על הקב'ה בלשון 'מלך בשר ודם'. הלשון המאנישה חיונית עבורם לבטא את דתיותם בלי שיוטרדו מן העיון הרציונלי. אבל הם מקפידים באחדות האל שלא תהיה דמות נוספת לצדו המתחרה בו. רבגוניות פעולות האל אסור שתטעה. אין ריבוי רשויות מתחרות. אחד הוא האל והוא אל פרסונלי שאפשר לדבר אליו.

 האם הפרוש ההלניסטי דוחק את האמונה היהודית ובא לפניה? בעיני היהודי ההלניסטי יש לפילוסופיה יוקרה עצומה, אף על פי כן, מתבטא הגרעין היהודי הסגולי אפילו אצל פילון, בנאמנותו המוחלטת ל'פילוסופיה של משה', ובהכרה בלתי מסויגת בחובת קיום המצוות. זאת ועוד, גם אופן  דבורו על אלוהים מודרך על ידי תחושתו היהודית. העיונים שלו במושג האלוהות מכוונים בסופו של דבר לא אל הכרה מסוימת שלו, אלא אל לקיחת חלק באלוהות, שמשמעה היא הזיקה והקשר לאל. הדיון שלו באלוהות אינו נשאר עיוני וחסר זיקה אל האל שמחוץ וממעל, אלא שואף להגיע אליו, ואותה הגעה היא האושר. באתיקה היוונית כל מעשה מוסרי מכוון אל השגת האושר, ואושר זה נושא תואר קישוט 'היות אהוב אלוהות'. אבל אצל פילון היות אהוב האל הוא עצם תכולתו של האושר.

 אפשר שיש עניין אחד, שבו השפיע המונותיאיזם הפילוסופי היווני השפעה כבדת משקל. במקרא נתונה כעובדה טבעית שאומות העולם עובדות את אלוהיהן. על פי דברים ד' 19-20 אפשר כי עבודת צבא השמים על ידיהן נקבע בסדר הבריאה. להם נתן האלהים את הכוכבים שיעבדום, ואת ישראל לקח לעצמו להיות לו לעם. עבודת אלהים אחרים היא חטא גדול לישראל, אך לא לגוי. התפיסה הזו נעלמת בפעם הראשונה אצל יהודי אלכסנדריה. בספר 'חכמת שלמה' מוסבר כי אותן ממכות מצרים שבעלי חיים היו מעורבים בהן, היו כנגד קבלת בעלי חיים כאלוהויות על ידי המצרים. אפשר שהתגלית כי גם אדם מאומות העולם יכול להגיע את הכרת אלוהי האמת, כדרך שהיכירו הפילוסופים היווניים, תרמה לתפיסה החדשה כי גם הגוי חוטא אם אינו מכיר אותו.
  תפיסת האלילות כשהיא בעצמה כחטא, מופיעה לראשונה ביהדות ההלניסטית. מכאן היא עובדת לחז'ל. אבל לשיאה מגיעה תפיסה זו כאשר הנוצרים נוטעים בלב עובדי האלילים עצמם את התחושה שהם חיים בחטא, ורק הצטרפותם לאמונה החדשה יכולה להציל ולהושיע אותם. אפשר שמוטיב זה הוא המכריע במאבק נגד האלילות האירופית.
עודד